המקנה צו

בתוספות ד"ה ונקה האיש מעון וכו'. דהא כי מוקי לה ע"י גלגול וכו' קשה לי מאי קשי' להו הא כתבו התוס' לקמן דהא דלא מוקי לה עולא דמשקה אותה לאחר חופה משום דס"ל אין חופה לפסולות א"כ י"ל כדמוקי לי' עולא ע"י גלגול היינו שמשק' אותה לאחר חופה על סתירה דלאחר חופה ומגלגל עלי' שלא זינתה באירוסין וא"כ כיון שלא נבעלה עדיין לאחר חופה הוא מנוקה מעון ואפשר לומר דהא גופא קשה להו כיון דאם זינתה באירוסין היתה אסורה לו נימא נמי דאין חופה לפסולות ולא קנתה החופה נמצא דכל ההשקאה לא הוי תחת אישך כלל. ומזה הוכיחו דע"כ מיירי שבח עלי' לאחר החופה אלא דבשוגג מקרי מנוקה מעון. אך נראה דוודאי אין סברא לומר כן דהא אמרינן בסוטה דמגלגל עלי' שלא זינתה תחת אחיו דהיינו אם משקה אותה לאחר שיבמה על סתירה שתחתיו מגלגל עלי' שלא זינתה תחת אחיו ואמאי נימא כיון שזינתה תחת אחיו לאו אשתו היא כלל דהא קיי"ל ביבמות דף י"א דסוטה פטורה מן היבום ומן החליצה אע"כ דלא אמרינן זה בגלגול וכ"ש דאין החופה לפסולות דלא נימא כן על הגלגול ולא אמרינן דאין חופה לפסולת אלא כשרוצה להשקותה על סתירה שלפני החופה דוודאי היתה אסורה לו משנסתרה אפי' לא זינתה כמו שפי' רש"י ז"ל ביבמות דף נ"ח בד"ה ש"מ וכו' אע"ג דלא חזיא לביא' דהא אסורה לו משנסתרה ע"ש משמע להדיא דדוקא משום דאסורה לו משנסתרה ולא משום דאם זינתה הוא אסורה ונר' דהיינו באמת סברת התוספ' בתירוצם דאף לענין מנוקה מעון אינו מחמת ספק זנות. וכן מוכח מההיא דסוטה דהא כשמגלגל עלי' שלא זינתה תחת אחיו נמי אינה מנוקה מעון אם זינתה תחתיו אפ"ה מגלגל עלי' ומיהא בעיקר קושית התוס' דנוקי כשבא עלי' בשוגג נר' לענ"ד דבכה"ג דקני לה ונסתרה ונאסרה עליו ואיהו לא ידע נשואי טעות הוי דהא חזינן דקפיד עלי' כדאי' בכתוב' דף ע"ב ע"ב דאפי' בדברים שאין דרך להקפידה אי קפיד בהדי' הוי קפידא וכ"ש הכא דחזינן דאסרה התורה עלי' משום קפידא דידי' שקינא לה ונסתרה א"כ מעיקרא לק"מ דאי מיירי שבא עלי' בשוגג לא מיקרי תחת אישך. מיהו י"ל דקושייתם הכא אליבא דעולא דס"ל בכתובות דף ע"ד בקידש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ ה"נ אין שייך לומר דהוי נשואי טעות משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אך התו' הקשו כן ביבמות דף נ"ח והתם קאי אליבא דרב כדקאמר מידי הוא טעמא אלא לרב ורב ליה ליה הך סברא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדאיתא שם בכתובות דף ע"ג ואדרבא בזה הוי אתי שפיר דלא תקשה על שמואל מהך מתני' דמוכח דיש חופה לפסולת די"ל דשמואל לטעמי' דס"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושפיר מוקי לה כשבא עלי' בשוגג אך לפמ"ש הב"ש בסי' קמ"א דבמקום איסורא לא אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ אפי' לעולא א"א לאוקמי בשוגג כיון דהכא הוי איסורא לא שייך לומר בזה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואין לומר דהא גופא קשה להו דלמאי דמשני על גילגול נמי נימא הכי דאם זינתה באירוסין הוי לי' מקח טעות בנשואין והוי לי' ארוסה לא שייך השקאה באירוסין זה אינו חדא דכיון דלא חזינן דקפיד לאו מקח טעות הוא כמו חייבי לאוין שלא הכיר בה כדאיתא בכתובות דף ק"א ע"ב דאין לה כתובה משמע דגיטא בעי ותו דהא וודאי לא אמרי' כמ"ש לעיל דעכ"פ עתה היא בחזק' נשוא' וכמו שהוכחנו מהא דמגלגל עלי' נשואי אחיו ולא אמרינן דאם זינתה תחת אחיו לאו אשתו היא כלל דאפי' לא קפיד כיון דסוטה טומאה כתיב בה כערוה ופוטרת צרתה אלא וודאי כיון דעתה הי' בחזקת אשתו קרינן בה תחת אישך משא"כ בקינא ונסתרה ולא ידעה דעכ"פ היתה אסורה עליו ואיהו קפיד שפיר הוי לי' מקח טעות ונראה לי דעיקר קושייתם מתקיים בהא דמקש' ביבמות שם. גם בשומרת יבם דלא הוי תחת אישך ודחיק לי' במאמר אליבא דב"ש ובשומרת יבם שפיר קשה דלוקמי בשוגג ואין לומר דהוי מקח טעות דעכ"פ ביאת שוגג הוא ורב ס"ל קנה לכל נמצא דכנוסה היא וכיון דהוי שוגג מנוקה מעון הוא ולפ"ז צ"ל דקושיית' אזלי לפי' השני ברש"י ז"ל שם דמאי דמקשה דכוותי' גבי שומרת יבם היינו דלא קרינן תחת אישך ולפ"ז מתורץ נמי קושיא קמייתא דבש"י לא שייך חופה. ודו"ק

בתוספות ד"ה ה"ג אלא לאו ע"י גלגול וכו' וא"ת לרב דס"ל דיש חופה לפסולת כו'. לולי דבריהם ז"ל נרא' דעיקר ילפותא דעולא מקרא דאמן יתירה דע"כ אתא לרבוי' דמגלגל עלי' יותר ממה שכתב בפרשה ונהי דעולא ס"ל כשמואל דאין חופה לפסולת מוקי קרא לרבות גילגול דאירוסין דלא שייך בהו שבועה כלל אפי' אם בא עלי' בבית אבי' מ"מ לרב דס"ל יש חופה לפסולת דליכא לאוקמא בהכי ע"כ ריבוי דקרא אתי' בלא בא עלי' בבית אבי' א"נ דקר' אתי' לשומרת יבם וכר' יונתן דסתם מתני' כוותי' בר"פ ארוסה דלא שייך שבועה בה אפי' בא עלי' יבם כדאיתא בסוגיא בר"פ ארוסה ואף דבסוגי' דיבמו' דף נ"ח איכ' אמוראי דמפרשי להא מתני' דמילי מילי קתני היינו דמפרשי למתני' בהכי אבל יתורא דקרא דאמן שני ע"כ קאי לגילגול ודוק

דף כ"ח ברש"י ד"ה שלא נתנה להתבע בע"א וכו' דילפינן דבר דבר מממון וכו' ולכאורה דבריו תמוהים דהא אמרינן בריש סוטה דהא דבעינן בסתירה שני עדים יליף ר' יהושע שם דף ב' ע"ב מקרא דועד אין בה בה ולא בסתירה ותו קשה לי דהיכא יליף מעד א' על הסתירה דהא קימ"ל גבי ע"א דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה אבל במקום ששנים מחייבין אותו שבועה אין ע"א יכול לחייבו שבועה א"כ בסתירה דאפי' ב' עדים אין מחייבין אותו אלא שבועה אפי' בממון כה"ג אין עד אחד מחייבו שבועה. ותו קשה דהא בסתירה פליג ר"א וס"ל דסני ע"א ומנא לי' גילגול שבועה. ודוחק לומר דיליף מע"א דקינוי דמודה ר"א דמקנא לה ע"פ שנים. ולולא דברי רש"י ז"ל הי' נראה דכולה מילתא ילפינן מע"א בטומאה דממעטינן בסוטה דף ג' דאינו נאמן משום דילפי' דבר דבר מממון דהתם שפיר אם הי' שנים הי' אוסרין אותה לגמרי ואפ"ה בע"א אינו נאמן ומותרת לבעלה לכ"ע בלא השקאה. והנה לפ"ז מוכח כדעת הרי"ף ז"ל דפסק דיכול להשביע בספק ע"פ עד א' כדאית' בח"מ סוף סי' ע"ה כיון דעיקר הוכחה הוא ע"כ מע"א דטומאה דאינו נאמן להשביעה והתם וודאי הבעל טוען בספק דאם אמר בוודאי פשיטא דאסורה לו וע"כ שהוא טוען בספק. וכיון דיליף הכא בק"ו משום דבממון ניתן ליתבע בע"א ע"כ דבכה"ג מהני בתביעות ע"א בממון להשביעה אפילו בספק דאי לאו הכי ליכא ק"ו וקשה על הרשב"א ז"ל שכתב בשמעתין דלא כהרי"ף ז"ל כמו שיבואר וצ"ל דהרשב"א ז"ל מפרש דהא דקאמר הכא בסוטה לא ניתן ליתבע בע"א היינו עד א' דסתירה דאפי' אם גם הבעל אומר כן אינו משקה אותה ולפמ"ש זו אינו דבכה"ג אפילו בממון ליכא שבועה וצ"ל בדוחק דס"ל להרשב"א ז"ל נמי דמיירי בע"א על הטומאה וס"ל דאפ"ה איכא ק"ו דהשתא בשבועת ספק דגרע שאין יכול להשביע עפ"י עד א' ואפ"ה מגלגלין וכ"ש בטענת וודאי ויליף וודאי דממון מספק דסוטה כיון דע"כ גריע ספק דסוטה מודאי דממון לענין להשביע ע"פ עד א' והיינו דמקש' אשכחן וודאי כמו שיבואר לקמן בשיטת הרשב"א ז"ל ודוק

ונראה ליישב דברי רש"י ז"ל דוודאי עיקר הק"ו מע"א דטומאה דילפינן דבר דבר מממון דאינו נאמן אלא דאכתי הי' קשה מנא לן דבע"א דטומאה אינו משקה אותה דלמא באמת משקה אותה דכיון דילפינן דבר דבר מממון נימא אין ג"ש למחצה כי היכא דגבי ממון ע"א נאמן להשביעה ה"נ נימא גבי סוטה אף דאין עד אחד נאמן לאוסרה לגמרי אבל נאמן להשביעה אלא מדאיצטרך בה ולא בסתירה קשה דאי על סתירה לבד לא צריך קרא דנילף מממון דאין עד א' מחייב שבועה אלא במקום ששנים מחייבי' ממון כנ"ל אלא דע"כ דקרא אתי' לאורוי' דאפי' אם יש ע"א שמעיד על הסתירה וע"א שמעיד נמי שנטמאה דהיינו שאותו עד שמעיד על הסתירה מעיד נמי על הטומאה ואפ"ה אינו משקה אותה דאי לאוסרה לגמרי כבר ילפינן מדבר דבר דאין ע"א נאמן וע"כ הא דנאמן ע"א בטומאה לאחר קינוי וסתירה היינו היכא דהסתירה הי' ע"פ שני עדים דהוי רגלים לדבר עפ"י עדים ואין לומר דכשהבעל עצמו יודע מן הסתירה ה"א דע"א על הטומאה מהני לאוסרה לגמרי כיון דלדידי' הוי רגלים לדבר זה איני משמעות הכתוב ועד אין בה דמשמע דממעט דאין ע"א נאמן על הסתירה ובאמת לענין לאוסרה אין עדות של ע"א מועיל כלום כדילפינן דבר דבר מממון ועל כרחך דממעט לענין להשביע ע"י השקאה והיינו דקאמר קרא ועד אין בה הא דאסרתי לך בע"א על הטומאה היינו דוקא בה דאיכא עדי סתירה ולא בסתירה דאם יש ע"א על הסתירה לא מהני ע"א דטומאה אפי' להשקותה וא"כ שפיר יליף בק"ו דמוכח מקרא דדבר דבר דהא דמיעטה התורה בה ולא בסתירה היינו במעיד העד על סתירה וטומאה ואתי שפיר דברי רש"י ויש להוסיף עוד דס"ל לרש"י ז"ל דליכא למילף מגילגול דסוטה דאיכא למימר דקינוי וסתיר' עדיפ' משום דאיכ' רגלים לדבר והא דלא מהני ע"א בטומאה להשביעה היינו משום דליכא רגלים לדבר בלא קינוי וסתירה ועיקר הק"ו הוא היכא דיש ג"כ ע"א על הסתירה וגם על הטומאה דאם הי' שני עדים על הסתירה היתה נאסרת בודאי ואפ"ה אין ע"א נאמן על הסתירה אפי' להשקותה ואע"ג דלפי דבריו איכא רגלי' לדבר שפיר יליף בק"ו (ולפ"ז אין קושי' על הרשב"א ז"ל דאין ראי' מזה שמשביעין בספק ע"פ ע"א. ולפמ"ש דהק"ו הוא מע"א דסתירה שאינו יכול להשביעה על פיו אפי' אם יש עד טומאה ואפילו אם הבעל אומר ג"כ ברי שנסתרה שפיר איכא למילף בק"ו לממון שמשביעין בברי ע"פ ע"א. ולפ"ז י"ל נמי דהיינו טעמא דלא מפרש רש"י ז"ל דהק"ו הוא מע"א דטומאה משום דלא פסיק' ליה דיכול להשביע בספק עפ"י ע"א) ולפ"ז יש ליישב נמי מה שהקשינו לעיל אליבא דר"א דס"ל באמת דעד א' נאמן בסתירה דמנא לי' גלגול שבועה. ולפמ"ש י"ל דמסתמא אית לי' לר"א בע"א דטומאה לבד בלא קינוי וסתירה דאין משביעין אותה דלא אשכחן תנא דפליג בהא אע"ג דלדידיה ליכא למילף ממעוטי דבה ולא בסתירה דהא הוא ס"ל דמשקה אותה עפ"י ע"א וע"כ צ"ל דיליף מבה ולא בקינוי דלא איצטרך אלא בכה"ג שהיא מעיד גם על הטומאה או