המקנה פז

עבד נמצא דשפיר פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דלא הוי מום כלל אבל לענין גלוי שפיר פסק כר"י דהוי מום גלוי. ודו"ק

ברש"י ד"ה על הטמא וחטאו וכו' לולי דבריו ז"ל הי' נראה כיון דמהאי קרא דרש רבי עקיבא ביומא דף י"ד שהזה על הטמא טהור ועל הטהור טמא א"כ מקשינן בהאי קרא גופי' דכי היכא דאם הזה על הלשון של הטהור קרינן ביה והנוגע במי הנדה כי היכא דדרשינן לענין טמא שרץ כיון דבר נגיעה הוא ה"נ על הטמא טהור והא דקאמר דר' דריש וחטאו על רישא דקרא היינו שלא להקיש וחטאו לוכיבס דסיפא דקרא וכדמסיק דוכיבס בגדיו הפסיק הענין. ונראה דלא ניחא לי' לפרש הכי משו' דס"ל לרבנן דר"ע דההוא לדרשא אחרינא וליכא למימר הכי אם כן מאי מקשה ורבנן נמי נדמי' לטומאה דילמא רבנן לא ס"ל כר"ע וק"ל

ע"ב בתוספות ד"ה כל הראוי' לבילה וכו'. וא"ת בטבילה מנא לן דבעי' ראוי' וכו'. הנה הריטב"א והרשב"א ז"ל כתבו הא דבעי' הכא ראוי' באמת אינו אלא מדרבנן. ונראה דהתוספ' מיאנו בזה דכיון דמיעוט המקפיד אינו מן התורה אלא מדרבנן ולא גזרו במיעוט שאינו מקפיד משום דהוי גזיר' לגזירה כדאיתא בריש מסכ' עירובין ואי נימא דראוי לבילה הוא מדרבנן א"כ במצאה עצם בין שיני' כיון דהוי מיעוט הוי לי' כמו גזירה לגזירה. ולמ"ש התו' מדאורייתא הוא מדרשא דכל ע"כ צ"ל דמיירי דהחציצה במקום סתורי' הוא משלים לרוב, דאל"ה אינו חוצץ מן התורה. ומיהו לולי דבריהם ז"ל הי' נראה לענ"ד לפי מאי דאמר ביבמות דף ע"ח גבי מעוברת שנתגיירה דבנה לא צריך טבילה דאפי' למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא לא הוי חציצה משום דהיינו רביתא. והי' נראה מזה דכל בית הסתרים דמהני לענין טבילה כמו בית השחי ושאר קמטים היינו משום דדרכו בכך להיות טמון והיינו רביתא והכל נפקא מקרא דורחץ את בשרו מה בשרו מאבראי וכו'. ולפ"ז נראה פשוט דהטעם הוא דבעי' ראוי' לביאת מים שלא יהא חציצה בשאר דבר משום דנהי דבשר החופה עליהם אינו חוצץ משום דהיינו רבית' אבל בשאר דברים למה לא יהי' חציצ' תדע דאטו נימא במעוברת שנתגיירה דהוי עליו דבר החוצץ ולא עלתה טבילה לאמה אפ"ה עלתה הטבילה לולד כיון דבלא זה אין המים נוגעים בה אע"כ נהי דבשר האם אינו חוצץ מ"מ דבר החוצץ עלי' חוצץ גם לולד א"כ ה"נ בבית הסתרים נהי דהבשר אינו חוצץ כיון דדרכו בכך אבל דבר אחר חוצץ אלא כי היכא דלא נימא דהוא נגד הסברא כיון דבל"ז אין המים נוגעים שם מה לי אם יש שם דבר החוצץ או לא ע"ז אמר כר' זירא כן הי' נראה לענ"ד לכאורה אבל אחר העיון נראה להבין דבריהם והוא דנראה לענ"ד דהא דמחלק בבית הסתרים בין נגיעות טומאה לטבילה אף דאמר רבא בנדה דף מ"ב ע"ב שרץ בקומטו טהור ופי' רש"י ז"ל בין אצילי ידיו או שאר קמטים. ונראה פשוט שאם הגביה את ידיו ונתגלה אציליו ונגע שם שרץ מקבל טומא' וכן לענין נגיעה בלשון ושינים דאמר הכא דהוי כגילוי היינו דווקא כשנגע כשפיו פתוח אבל אם נגע בשעה שפיו סתום הוי כבית הסתרים דלא גרע מקמטים. ובזה מיושב מה שהקשה התי"ט על הר"ש בפ"ח משנה ה' דמקוואות במה שכתב במעות שבפיו מטמא ברוקו מטעם דהוי כנבילה ומטמא במשא אבל משום נגיעה לא והקשה עליו דהא אמרי' הכא דהוי כגלוי לענין טומאה ולפמ"ש אתי שפיר דהא דהוי כגלוי הכא היינו כשפיו פתוח אבל כשפיו סתום הו"ל כמו שרץ בקמטו ואינו מטמא משא"כ לענין טבילה דנפקא מה בשרו מאבראי דמה שדרכו להיות מכוסה א"צ טבילה כלל אפי' בשעה שהוא פתוח ומהאי טעמא אין צריך שיבוא המים בחוטם אף שהיא פתוח. וכן נראה לענ"ד מוכח מהא דמקשה הש"ס וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי וכו' מעשה בשפחה אחת כו' דע"כ א"א לומר דהוי ס"ד שהי' פיו סתום בשעת טבילה כדרך כל הטבילות א"כ מאי שייכות להאי קושי' הכא הוי לי' להקשות על המעשה עצמו כיון דא"צ ביאת מים לתוך הפה למה הצריכוהו טבילה אחרת בשביל החציצה שבין השיניים וע"כ צ"ל דהוי ס"ד שהי' פיו פתוח א"כ מאי קושי' הכא דילמ' הא דאמר לענין טביל' הוי כטמון היינו אם הפה סתום אבל אם הפה פתוח באמת צריך שיבואו המים בהם ולכך חציצה פוסלות בהם ודוחק לומר דכיון דאינה צריכה לפתוח הפה מסתמא לא פתחה אותו דאכתי מנא לי' להקשות אלא דהעיקר דס"ל כיון דלענין טבילה כטמון דמי א"צ לביאת מים אפי' אם הוא פתוח דאי נימא דמיירי בפה סתום אפי' לענין טומאה נמי הוי כבית הסתרים. ושפיר מקשה דלמה פסול חציצה אפי' אם הי' פיו פתוח ובזה יש ליישב הא דכתבו התוס' בתירוצם דכתיב וידיו ודרשי' מה ידיו מאבראי וכו' ובלשון הסוגיא מה בשרו מאבראי וכו' משמע דמבשרו נפקא וכן הקשה התי"ט שם. ולפמ"ש יש לומר דוודאי מידיו לא שטף במים איכא למילף לענין טבילה אלא דלא הוי ידעי' אלא כשהם סתומים דכיון דדרכו בכך לא הוי חציצה ודומי' דמעוברת שנתגיירה כנ"ל אבל מבשרו נפקא דכל בית הסתרים אינו בכלל טבילה כלל:

וא"כ שפיר הקשו התו' כיון דאינו בכלל טבילה כלל מנא לן דצריך ראוי לביאת מים ומתרצי דנפקא מריבוי דכל. וממילא ילפינן דאפי' כשהם סתומים דנפקא מידיו אפ"ה פוסל חציצה בהו מריבוי דכל והיינו דהביאו קרא דוידיו ובזה מתורץ ממילא מה שהקשה הריטב"א דמה פריך ממעשה דשפחה דילמא שאני שן מלשון ולפמ"ש דמבשרו נפקא דכל בית הסתרים אינו בכלל טבילה אין לחלק בין שן ללשון ודוק

בד"ה בהמה גסה וכו' ואכתי קשה מר' אלעזר דאית לי' הכא דאינה נקנית במשיכה והתם קתני רוכב בשדה ומנהיג בעיר לא קנה וכו'. ונראה לענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דלפי מאי דמוקי לה במקח וממכר ע"כ הקנין הוא במוסירה אלא דאם הוא רוכב עלי' בעיר כיון שאמר לו קני כדרך שבני אדם קונין ואין דרך לרכוב בעיר אף המוסירה לא קנה אבל אם הנהיגה קנה מטעם מוסירה תדע דהא אף להתוס' צ"ל כן דהא קאמר שם דאם הוא ברה"ר קנה א"כ הא משיכה ברה"ר לא קנה ע"כ צ"ל דבאמת קונה מטעם מוסירה כדס"ל לר"א במתני' אלא כיון שאמר כדרך שבני אדם קונין בעינן שיהא דוקא כדרך בנ"א דהיינו בדרך הנהגה ולא בדרך רכיבה. והרמב"ם וש"ע דס"ל דמוסירה לא קנה ואפ"ה כתבו בסי' קצ"ו דרוכב בר"ה קנה היינו לשיטתייהו דס"ל דרוכב קונה ברכיבה עצמו וכמ"ש בח"מ סי' רע"א אבל הסוגי' שם בב"מ דאזלא לר' יהודא דס"ל רוכב לא קנה ע"כ צ"ל מטעם מוסירה. מיהו י"ל בדוחק דמיירי שמוציאה מרשות הרבים לסימטא. וכן צ"ל בלשון הרא"ש ג"כ שכתב ברשות הרבים קונה הרכיבה אע"ג דס"ל להרא"ש דאין מוסירה קונה בבהמה גסה כלל וס"ל נמי דרכיבה עצמו אינו קונה ע"כ כוונתו שרכב עלי' מרשות הרבים לסימטא אך הסוגי' א"א לפרש הכי דהא בכל משיכה יש בו מסירה לדעת התוס' דלא בעינן מיד ליד ואפי' שלא בפניו כמ"ש הב"י בסי' קצ"ז בשם הה"מ דהיינו טעמא דמשיכה עדיפא אלא דמשכחת משיכה בלא מסירה כשקורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו דהיינו משיכה כדאיתא בברייתא דלעיל דף כ"ב ע"א וזה לא שייך להעמיד בדברי ר' אלעזר שלשון מנהיג משמע שמנהיגה בעצמה דהיינו החילוק שבין הנהגה למשיכ' כדאי' בב"מ שם וא"כ בר"ה ממילא קונה מטעם מוסירה כדס"ל לר"א במתני' אלא דבעינן שיהא המוסירה בדרך המנהיג כיון דאמר לי' קני כדרך שבני אדם קונין א"כ אין כאן מקום קושי' על פי' רש"י ז"ל. ואפשר דס"ל להתו' דאם אמר לי' קני כדרך שבני אדם קונים צריך להתנות דוקא בדבר שהוא קנין ומשמע לשון מנהיג היינו דוקא הנהגות הבהמה ממש א"כ אפי' אם יהיה דרך בני אדם לקנות במוסיר' דרך הנהגה אין שייך שיתנה המוכר שיקנה דוקא בהנהגה כיון דלפי' רש"י ז"ל אין ההנהגה קנין לר"א כלל. וכן משמע קצת בב"ב דמשני דהא דאמרי רבנן בספינה עד שימשכנה היינו עד שימשכנ' לסימטא אע"ג דלפי המסקנא דמיירי שאמר לי' לך משוך וקני המ"ל כיון דס"ל לרבנן דמסירה קני' בספינה עד שימשכנה היינו בר"ה עצמו. והקנין הוא במוסירה אלא דס"ל לרבנן שיקיים תנאו שיעש' נמי משיכה אע"כ כיון דמשיכה לא קניא בר"ה אין שייך להתנות עליו. אך אין זה מוכרח חדא די"ל דלפי המסקנא באמת א"צ לפרש עד שימשכנו לסימטא כמו שיבואר לקמן ותו דיש לחלק דאם אמר לו משוך וקני היינו שימשוך לרשותו וברה"ר לא שייך לשון משיכה כלל כיון דאינו רשותו משא"כ בקנין הנהגה לר' אליעזר ובספ"י תירץ דס"ל לרש"י ז"ל דבההוא דב"מ הוא רבי אליעזר קמא והוא רבי אליעזר בן הורקנוס והכא רבי אליעזר שהי' חבירו של רבי מאיר וקצת נראה כן לפי מה דאוקמי התם בב"מ שאמר לו קני כדרך שבני אדם קונין ומשמע מלשון ר' אליעזר אומר דת"ק פליג ע"ז ולכאורה הוא כעין פלוגתא בב"ב שם דפליגי ר' ורבנן אי אמרינן מראה מקום הוא לו והיינו דפסקו הפוסקים כר"א משום דקימ"ל בכל הש"ס דלא אמרינן מראה מקום הוא לו כדמוקי אביי לקמן דף מ"ח ע"ב בשיטה א"כ לפי מאי דחשיב אביי שם ר' אליעזר בשיטת הני תנאי דס"ל מראה מקום הוא לו קשי' דר"א אדר"א אע"כ דהך ר"א בב"מ הוא ר"א קמא והוא ר"א בן הורקנוס אך יש לדחות דקני כדרך שבני אדם קונין הוי קפידא טפי. ודוק

בא"ד ור"ת הקשה ע"פ רשב"ם ז"ל ולכאורה הי' נראה דסברת ר"ת ז"ל מוכרחת מסוגיא דב"מ שם דקאמר ר' יוסף היכי פשוט מר רוכב מיושב יושב לא תפס במוסירה קשה לפי הס"ד דר' יוסף הוא ע"כ הא דאמר שמואל דחד לא קנה א"א לומר במנהיג לחוד דהא מתני' מפורשת שם דמנהיג קונה וכמ"ש תוס' בד"ה או דילמא וכו' דאע"פ דמתני' מיירי בחזקה מ"מ מוכח דהוא קנין וע"כ צ"ל דהאי בעי' ברוכב במקום מנהיג במציאה איזה מהם שיקנה ולשיטת ר"י דקנין משיכה ומוסירה מבטלות זו את זו ואינם מועילי' במקום אחד א"כ לא משכחת רוכב במקום מנהיג כלל דברה"ר לא שייך משיכה ובסימטא כיון דמנהיג הוי קנין כדמוכח ממתני' א"כ מוסירה לא קנה כלל בסימטא ולפי' ר' חיים כהן יש ליישב דטעמא דמוסיר' אינו קונה בסימטא משום דכבר קנה מקומו א"כ זהו דווקא במקח וממכר אבל שמואל דמיירי במציאה