המקנה פו

זה יוצא לחירות ואינו נוטל כלום ת"ל עין תחת עין זו אחר זו יוצא על הראשונה ונוטל נזקו על השני' ת"ל תחת עינו וכו' ע"ש הרי מבוא' דבב"א א"צ לשלם אך אינו מובן דהאיך נפקא מקרא דעין תחת עין דכתוב גבי בן חורין ובספ' זה ינחמינו כתב דלא גרס ליה. ולפמ"ש יש ליושב קצת דאיתא בכתובות דף נ"ח דנפקא מהאי קרא דעין תחת עין ולא עין ונפש חחת עין דאם סימא את עינו והרגו בב"א מת ואינו משלם דמי עין ואם נימא דבסימא שתי עיניו כא' יוצא לחירות בא' ומשלם לו דמי השני וע"כ צ"ל הא דנפטר ממיתה ביום או יומים משום דהוי ליה מיתה וממון קשה דל"ל קרא דתחת עין ודו"ק

ברש"י ד"ה לכדתני' הושיט ידו וכו' להוציא עובר לכאורה נרא' דכונתו בזה למ"ש התוס' דבעינן שיתכוון לטובתו של העבד. ועוד היה נראה דס"ל דע"כ מיירי שסימא עינו לאחר שהוציא העובר את ראשו או רוב פדחתו דה"ל כילוד דאי לאו הכי כיון דאמרינן בגיטין דף כ"ג ע"ב דעובר ירך אמו הוא לענין ג"ש כשמשחרו' העובר הוי ליה כמשחרו' חצי עבד כיון דעובר ירך אמו הוא אם כן נהי דיליף שם דף מ"א ע"ב מקרא דוהפדה לא נפדתה דהוקש שטר לכסף שיכול לשחרו' חצי עבד אבל בשן ועין מנא ליה דיוצא לחירות כיון דעובר ירך אמו הוא הוי ליה כמו חצי עבד ואפי' למאן דאמר בבבא קמא דף צ' עבד של שני שותפין יוצא מא' בשן ועין היינו דיוצא כל חלקו כדאיתא בגיטין שם וע"כ מיירי שכבר יצא לעולם כשסימא והיינו שפירש"י להוצי' העובר ומיהו אין זה מוכרח כ"כ די"ל דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא דפלוגתא דתנאי היא אלא שהתוספות בפרק שור שננח דף ז"ז בד"ה מ"ט וכו' כתבו דקי"ל אליבא דכ"ע דעובר ירך אמו הוא ותו אפי' למ"ד דפליגי ר"א ורבי יהושע בעובר ירך אמו הוא. הא הכא הוא ר"א עצמו דס"ל עובר ירך אמו הוא ונצטרך לומר דהכא הוא רבי אלעז' בן שמוע ועוד דכיון דמדמה לקמן לענין גלוי לטומאה א"כ כיון דבשעה שסימא את עינו היה במעי אמו הא קי"ל בפרק בהמ' המקשה דבמת העובר במעי אמה האשה טהור' דהוי בית הסתרי' א"כ לא יצא לחירות בשע' שסימ' את עינו כיון שהיה בבית הסתרים ודוחק לומר דלאחר שיולד יצא לחירות כיון דבשעה שסימא את עינו היה בבית הסתרי'. ועיין מה שכתבתי לקמן בזה. ודו"ק

בתוספות ד"ה מיבעי ליה לכדתני' וכו'. וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבות' וכו'. יש לדקדק לפ"ז מנא ליה לרבא דרשב"ג פליג בהא נהי דס"ל ממעוט' דה"א אף במכוון לעין עצמו מ"מ דילמא לא ממעט אלא במכוון לטובתו כגון ליכחול לו עינו ולחתו' לו שינו אבל בהיה לו אבן בתוך חיקו י"ל דיוצא לחירות כמו לרבנן. ובהכי הוי א"ש טפי דאצ"ל דרשב"ג פליג אדאבוה דהא בר"ג שסימא את עין טבי עבדו כדאיתא בבבא קמא דף ע"ה ע"ב לאו דכוונה עבד דהא וודאי איכא בו איסורא דחובל אף בעבד שלו. ותו דא"כ ביטל מ"ע דלעולם בהם תעבודו דמטעם זה לא שחררו וצ"ל בדוחק מדיוקא דה"א דדריש רשב"ג משמע לגמרי כמשמעות פירש"י ז"ל והנה הרשב"א ז"ל כתב בשם הראב"ד ז"ל דטעמא דרבנן הכא משום דעדיין אין הוולד מתוקן במעי אמו והרמב"ן ז"ל דחה דבריו ז"ל מדקאמר ר"א הטעם עד שיכוון לשחתה עיי"ש ולפי דברי הראב"ד ז"ל היה נראה יותר לפרש משום דקיי"ל בח"מ סי' תכ"ה דעובר כל זמן שלא יצא לעולם מותר להורגו משום הצלת האם משום דהוי כרודף א"כ כיון דכוונתו למצוה ולא לשחתה אינו בדין שיצא הולד לחירות כיון שהוא מצווה ועומד ולא גרע מהא דאמרי' בסנהדרין דף ע"ד ובב"ק דף קי"ז בנרדף או ברודף אחר רודף ששבר את הכלים א רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ובהכי ויושב קצת הלשון עד שיכוון לשחתה אך לפמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל מיירי ע"כ בענין דכשסימא את עינו כבר הוי ליה כילוד דאל"כ בל"ז פטור משום דעובר ירך אמו הוא א"כ אין בידו להורגו כדקי"ל בש"ע שם ודו"ק

והנה הרמב"ם ז"ל פסק בהלכות עבדים פרק ה' הפיל שינו וסימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק ארן לבהמה ונפלה לעבד והפיל שינו דלא יצא לחורות והקשה עליו בכ"מ דבסוף פ"ב בבבא קמא אמר רבא שאם היתה אבן מונח לו בתוך חיקו בין הכיר ובין לא הכיר ועמד ונפלה פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק כרבנן למה לא יצא לחירות ולענ"ד נראה דלא ניחא ליה החילוק שכתבו התוספות דבעינן שיכוון לטובתו וס"ל לחלק בענין אחר דהא כתבו התוספות שם דלענין אוכל חלב אין חילוק בין הכיר או לא הכיר בו ולעולם חייב חטאת אבל היכא דמתכוון ליקח שומן ועלה בידו חלב הוא נקרא מתעסק וכן לענין גלות היכא דהכיר בו לכתחלה ואח"כ נפלה מתוך חיקו חייב גלות ואלו בנתכוין לזרוק בצד זה ונפלה בצד אחר פטור דכתיב בלא צדי' כמ"ש התוס' שם אלמא היכא דמתכוון למקום אחר מקרר טפי אינו אא מהיכא דלא נתכוון כלל לזריקה אם כן הכי נמי יש לומר דס"ל להרווב"ם ז"ל דאף דמחייב רבנן בלא נתכוון כלל וס"ל דיוצא לחירות אבל היכא דנתכוון למקום אחר כגון הושיט ידו למעי שפחתו שנתכוון להושיט ידו למקום אחר או שנתכוון לבהמה הוא מקרי לא נתכוון טפי. ובזה לא יצא לחירות אבל היכא דלא נתכוון כלל פליגי רבנן וס"ל דיוצא לחירות ורשב"ג כיון דס"ל אפילו בנתכוון לעין עצמו אלא שלא נתכוון לסמות לא יצא לחירות כ"ש היכא דלא נתכוון כלל ושפיר קאמר רבא דהא פלוגתא דרבנן ורשב"ג כנלע"ד ליישב דעת הרמב"ם ז"ל. ודו"ק

דף כ"ה ע"א בתוספות ד"ה המנונ' קרנונ' נהירנא כד הוינא טליא שמעתי מאאמ"ו הגאון ז"ל שאמר שרמז בזה למ"ש בב"ב דף ע"ד גבי לויתן שצינן אותו שאלמלא נזקקין זה לזה וכו' ואף דלשון הגמרא שם שסירס את הזכר כבר כתב בספר תורת חיים דהא דסירס את הזכר לאו שעשה מעשה להפסיד איברי הזרע שהוא הסירוס שאסרה התודה אלא שצינן אותו ונראה שכוונתו ז"ל לומה שהקשה הכ"מ שם אהא דאיבעי' להו בסירסו בביצים אי הוי מום שבגלוי תיפוק ליה דביטול כח ההולדה ע"ש והיינו דאחיכו עליו במה שלא היה בידו להשיבם דכיון דנסתרס ממילא נצטנן כקושי' הכ"מ ועוד נלע"ד דכל סירוס דשמעתין דפליגי ר' ורבנן בברייתא לאו בסירוס דעבד מעשה הוא דבל"ז יבוא' לקמן דאין לדמות דיני העבד למומי בכור כמו שיבוא לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל ועוד דאי בסירוס ע"י מעשה כיון דקי"ל דהמסרס בין באדם ובין בבהמה לוקה משום בארצכ' לא תעשה וכיון דאיכא מלקות אינו יוצא לחירות דקי"ל ממונ' ומלקו' לוק' ואינו משלם ואף על גב דכתבנו לעיל דף ט"ז דחובל שאני כיון דריבתה התורה לתשלומין ה"ה לגבי עבד היינו בלאו דחובל גופא דהות' וכללו כדאיתא בכתובת דף ל"ב אבל הכא כיון דאיכא לאו אחרינא י"ל דלוקה ואינו משלם ואף דאיכא לאוקמא בשוגג או במזיד ולא אתרי ביה מ"מ תקשה מברייתא זו לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין אלא נראה דהכא מיירי בסירוס שלא על ידי מעשה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה ו' שהושיבו בשלג או במים עד שביטל ממנו תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וכו' וכמ"ש הכ"מ בהלכות עבדים פ"ה דסירוס דשמעתין איכא ביה משום ביטול מלאכתו שביטל בו כח הלידה א"כ שפיר יצדק הרמז בענין זה כיון ששאלתם היה בענין זה שציננו וביטל כח ההולדה ובזה נסתפקו אי הוי מום שבגלוי אך ז"א לפי מ"ש בכתובת דף ל"ב דמדברי הרמב"ם וש"ע ז"ל גבי חובל בי"ט משמע דאף בלאו אחרינא כגון חובל בי"ט משלם ואינו לוקה. ועיין מ"ש שם דצ"ע מנא להו הא ודו"ק

בגמרא והא תני' על לשונו וכו' רבי אומר המדבר שבלשונו וכו' משמע דדין מומי הבכור שוה עם חירות העבד מדרמי להו אהדדי ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ז מהלכות ביאת מקדשי רוב המדבר בלשונו וגבי עבד פסק כת"ק דאינו יוצא בלשון וסירוס. וכן קשה גבי סירוס דפסק גבי בכור כר"י לקמן דאמר אף בבצים ונלע"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דוודאי ליכא למימר דרבנן דהכא ס"ל דלשון לא הוי מקום הגלוי לענין מומי בכור דהא לא פליגי אלא ברוב לשונו או ברוב המדבר שבלשונו אבל לכ"ע מום גלוי הוא לענין בכור ובעבד משמע דסביר' לי' דבשום ענין אינו יוצא לחירות. ותו דלפמ"ש התוספות בד"ה רבי מדמה וכו' שהרי שן ועין וכו' וכיון דחשבה התורה שן גלוי גבי עבד כמו גבי טומאה ה"ה לשון דהא הש"ס מדמה לקמן גבי מעשה דשפחתו של רבי דפריך גבי טבילה משן אלשון אם כן מאי טעמא דת"ק דהא אמר עולא לקמן הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוי וה"ה הכא ותו יש לדקדק הלשון דקאמר כתנאי דזה הלשון לא שייך בפלוגתא דאמוראי אבל בפלוגתא דתנאי הוי ליה למימר והני תנאי כהני תנאי אלא נראה דפלוגתייהו דרבי ורבנן לאו מטעם מום גלוי אלא דס"ל דלא חשיבי מום לגבי עבד כמו גבי בכור דוודאי אין דיניהם שוה דהא נפגמה שפתו או אזנו. וכן מומי' הרבה בעין דתנא במתני' דבכורות דהוי מומין גבי בכור וגבי עבד לא הוי מום וכן איפכא בחרשו באזנו דעבד יוצא בו לחירות מטעם ביטול מלאכתו וגבי בכור לא הוי מום כמ"ש הריטב"א ז"ל וע"כ אין לדמות אותו וס"ל לת"ק דסירוס ולשון לא הוי מומי כלל גבי עבד אף שהם גלוים. וכמ"ש לעיל בשם הכ"מ דבסירוס איכא למימר דהוי מטעם ביטול מלאכתו וכ"ש בלשון אלא דרבנן לא חשבי ליה לביטול מלאכה גמור והא דקאמר הש"ס כתנאי היינו בבעי' דלעיל בסירוס אם העבד יוצא בו לחירות פליגי בו תנאי אי הוי כגלוי או לאו אבל אין זה ענין לפלוגתא דתנאי דלעיל דנימא הני תנאי כהני תנאי דלעיל פליגי אי הוי מום כלל אפי' בגלוי גבי עבד ותנאי בתראי פליגי אי הוי גלוי ולפ"ז י"ל דפסיק' ליה להש"ס דרבי דחשיב סירוס הוי מום לגבי עבד כ"ש דלשון הוי מום וכ"ש לפמ"ש דסירוס דשמעתין אפי' אם ציננו בכלל כ"ש דאם פסק ממנו כח הלשון דהוי מום טפי וע"כ הוי ס"ד דרבי דלא חשיב לשון לאו מטעמא דלא הוי מום אלא משום דס"ל דלא הוי גלוי דבזה יש לומר דסירוס הוי גלוי טפי ואהא מקשה על רבי מהזאה וברוב המדבר שבלשונו דחשיב לרבי לשון גלוי ואהא משני דרבי אומר סירוס ולא מיבעי לשון דמקרי יותר מום לגבי עבד ובזה מיושב דהמקשה דהוי סבר דס"ל לרבי דסירוס הוי גלוי טפי לא הוי סברתו הפוכה למאי דמשני סירוס ולא מיבעי' לשון דהא דקאמר לא מיבעי' היינו דכ"ש הוא דהוי מום לגבי