המקנה פה

בו לחירות לא מהני אלא כשמשחרו' מיד או באומר לו שלא יחול המתנה אלא כשיתן ליד האדון וזה הוי על ידי אחרים. ובהכי מיירי הסוגי' דנדרים באמר לה על מנת שאתה נותן לתוך פיך. ודו"ק

בתוס' תנא יוצא בשן ועין וכו' משום דצריך ג"ש עכ"ל הנה הרשב"א ז"ל הביא הירושלמי שהקשה קוש' זו ומשני במחלוק' שני' ומשמעות לשון זה דתנא דמתני' לא מיירי בפלוגתא וכה"ג איתא ביבמות דף יו"ד אלא דס"ל להתוספות דע"כ א"א לפרש כן דהא שמעינן ליה לר"ש בגיטין בפ' השולח דאפי' כשיוצ' בכסף צריך ג"ש אלא ע"כ צ"ל דבפלוגת' דלא סבר לא מיירי וכה"ג כתבו התוס' ביבמו' שם ואף דבמתני' נקט ר"מ והוא סבירא ליה לקמן דאין צריך ג"ש מ"מ בהא סתם תנא כר"ש דצריך ג"ש ונראה עוד הא דלא נקט במתני' שיוצא בהפקר היינו משום דס"ל לתנא דמתני' דגם בהפקר צריך ג"ש. אך לפמ"ש בספ"י בטעמא דרבא דאמר לעיל דכסף קבלת רבו גרמה לו היינו משום דסביר' ליה בהפקר דאין צריך גט שחרור אם כן הוי ליה למתני אליבא דר"מ נמי הפקר. ונראה דלפמ"ש לעיל דף ט"ז ביישוב קושי' מהרש"א ז"ל דלא תנא ויוצא בהפק' ובי עבד עברי משום דשייר תרתי אם כן ה"נ י"ל הכא דלר"מ תנא ושייר תרתי יציאת ראשי איברים והפקר וק"ל

ע"ב בגמרא אי כתב רחמנא עין וכו אין להקשות לפי מאי דאמר לקמן דשן לגבי טבילה הוי ליה כטמון אם כן הוי ליה למימר הכא דאיצטרך שן לאשמועינן דהוי כגלוי לענין שחרור ז"א דגם עין הוי ליה כטמון לענין טבילה שלא צריך ליה לפתוח אלא שלא תעצים עיני' ביות' ואע"ג דלפלוף יבש שבתוך העין חוצץ היינו דבעינן ראוי לביאת מים כדאמר לקמן גבי שן דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בשעת טבילה. וכן משמע מדברי התוס' לקמן בד"ה ר' מדמה לה וכו'. וק"ל

בגמרא לחפשי ישלחנו וכו'. אם כן שן ועין מאי אהני ליה לכאורה קשה דמאי חזית למעט סופו לחזו' ולרבות אף שאינו בטל ממלאכתו ואימא איפכא. ותו יש לדקדק דאם כן למ"ד דלא דריש בכל התורה בריבוי ומיעוט וריבוי אלא בכלל ופרט מנא ליה דלא בעינן ביטול מלאכתו ורש"י ז"ל נדחק בזה דישלחנו אינו לשון כלל ואינו מובן. ולולא דבריו ז"ל הי' נראה דטעמא הוא משום דכתיב לחפשי ישלחנו תרי זימנא גבי עין וגבי שן. אך העיקר נראה דהא דאמר כלל ופרט וכלל היינו גבי עין לחוד אבל גבי שן אינו אלא פרט וכלל אם כן י"ל דבכלל כי יכה איש את עין עבדו איכא למשמע מיני' שהיתה עינו בריאה וסמאה עד שאינו יכול לראות ולהשתמש בו דהוי ביטול מלאכתו דעין ואין בו חסרון והפדה ואיכא נמי למשמע מיני' מה דאמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה וכו' אף שאינו ביטול מלאכה משום דהוי חסרון אבר משא"כ בשן דלא משכחת ביה כה"ג דאם היתה נדודה עד שאינו ראוי' להשתמש בו כנפל דמי אם הפילו רבו כדלקמן אלה דהוי מצי למימר דמסתמא מיירי בעין דומי' דשן דהיינו שהיתה עינו בריאה וחטטה דהוי דומי' דשן שיש בו שניהם ביטול מלאכה וחסרון אבר כי היכא דאמרינן איפכא דשן ה"א אפילו שן דחלף והיינו דה"א דלא בעינן דבר שאינו חוזר אלא דאמרינן שן דומיא דעין מה עין אינו חוזר אף שן אינו חוזר נמצא עין מיעוטא הוא לשן ה"נ נימא איפכא דעין דומיא דשן מה שן הוא חסרון וביטול תשמיש אף עין כן אלא כיון דקי"ל דפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט וריבה הכל א"כ כיון דבשן אין בו כלל מתחלה שהרי כתוב ואם שן עבדו יפיל א"כ לחפשי ישלחנו דכתיב גבי שן ריבה הכל ואין למעט מחמת פרט דשן דנימא עין דומיא דשן כנ"ל והיינו דקאמר דישלחנו ריבוי הוא ר"ל ישלחנו דכתיב גבי שן ריבויא הוא דלא נימא עין דומיא דשן אבל איפכא לענין אינו חוזר שפיר אמרי' דשן דומיא דעין דשפיר הוי עין מעוטא כיון דבעין אית בי' כלל מתחלה אמרי' כעין הפרט דהיינו דומיא דעין והיינו דקאמר א"כ שן ועין מאי אהני לי' כן נלע"ד נכון ומזה ילפינן לקמן דהכהו על אזנו וחרשו אע"פ שאין בו הפסד ניכר אלא בטול תשמיש לבד משא"כ במומי כהן כמ"ש הרשב"א ז"ל והיינו דילפינן דבכלל עין הוא נמי שהיתה אינו בריאה וסמאה אעפ"י שאין בו הפסד אבר דלא אמרינן דומיא דשן דאית בי' תרתי משום דישלחנו ריבויא הוא היינו דמקשה דלא ליכתב רחמנא עין כלל אלא דאם יפיל שן עבדו לחפשי ישלחנו והו"ל פרט וכלל דמרבי' מיני' אפי' היכא דדמי לי' בחד צד וע"ז משני דה"א דלא ממעטינן אלא מום שבגלוי אבל שן דחלף אע"ג דחוזר. וה"ה לכל מום החוז' להכי איצטרך עין לכלל ופרט וכלל ונרא' דלאו דוק' הני אלא אפי' כל ראשי איברי כשביט' מהן כח התשמי' אף דאין בו הפס' ניכר ואבר קיי' כדמשמע לשון הברייתא דצמתה ידו וסופו לחזור. משמע דאם אין סופו לחזור כיון שאינו יכול לעשות בו מלאכה אף שאין בו חסרון יוצא לחירות ועמ"ש לקמן גבי סירוס דמוכח הכי ודוק

בתו' ד"ה הואיל ומדרש חכמים וכו' דמה בכך כו' ולולי דבריהם נלע"ד הא דקאמר שהתורה זכתה לו היינו משום דאמרי' בב"ק דף ע"ד ע"ב תחת עינו ולא תחת עינו ושינו דאם סימא את עינו והפיל את שינו יוצא בעין ונותן לו דמי שן ובגיטין דף מ"ב ע"ב בעי למפשט מהא דמעוכב ג"ש אין קנס לרבו מדצריך לשלם דמי שן:

ודחי' דלמא כמ"ד א"צ ג"ש א"כ י"ל דמכריעין ס"ל הך דרשא דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו א"כ מוכח מן התורה שזכה העבד בעצמו משעה שסימא את עינו אע"ג דלא עמד בדין עדיין כמ"ש התוס' בב"ק דף ל"ג וממילא נשמע דא"צ ג"ש כדאמר בסוגי' הנ"ל והיינו דאמרו בשן ועין שהתורה זיכתה לו ר"ל דהתורה זיכתה לו שיזכה בעצמו מיד ומשלם דמי עינו ולפ"ז י"ל דמהכא נפקא להו דכל שאינו מפורש אלא דאתי' מריבוי דישלחנו צריך ג"ש דהא כבר כתבנו לעיל דהא דקי"ל דבסימא את עינו אעפ"י שלא חטטה אלא שביטלו ממלאכתו או שהיתה עינו סמי' וחטטה לא נפקא מגופא דקרא דמקרא משמע עין דומיא שן דאי' בי' תרתי הפסד ניכר וביטל מלאכה דהיינו שהיתה עינו בריאה מתחלה וחטטה אלא דוישלחנו דכתיב גבי שן ריבוי' הוא כמ"ש לעיל דהוי כלל מוסיף על הפרט וריבה הכל א"כ אי נימא דכל דאתי מריבוי' נמי א"צ ג"ש א"כ הא דכתבה התורה תחת עינו ולא תחת עינו ושינו הא בעין עצמו משכחת שישלם דכיון שסמאו יוצא בו וכשחטטה יצטרך לו לשלם וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם ז"ל ופי' היש"ש דבריו דכשהכה את עינו והפיל את שינו בבת אחת נמי משלם לו דמי עינו כיון שיוצא באחד מהן לחירות א"כ בכה"ג שסימא וחטטה אפי' אם נימא דבאו כא' מ"מ יצטרך לשלם לו דמי א' ולמה מיעטה התורה דוקא עינו ושינו וכ"ש לפמ"ש דמשמעות דקרא דעין דומיא דשן דהיינו שהיתה בריאה וחטטה אי לאו מריבוי דישלחנו וח"כ למה לא הוצרך הכתוב לשלם דמי א' כיון דבאמת אתי מריבוי דבחדא מינייהו יוצא לחירות ע"כ הכריעו מזה דכל דאתי מריבוי' באמת אינו יוצא לחירות משעת הנזק ובאמת צריך ג"ש והא דמיבעי' לי' להש"ס בגיטין שם דמעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו ולא פשוט מהמכריעי' דס"ל מעוכב ג"ש הקנס לרבו דז"א חדא די"ל דנהי דרצה לפשוט שם דאין הקנס לרבו מק"ו משום דהשתא דחבלו בו אחר יצא יהי' לרבו חביל בי' רבו גופא יהיב לי' לדידי' אבל איפכא ליכא למפשט דאף דאין רבו צריך לשלם לו משום דמעוכב ג"ש אפ"ה י"ל דאין הקנס מאחרים לרבו ותו דהא כל הני תנאי דל"ל הכרעה זו י"ל דהיינו מהאי טעמא גופא דס"ל דאפי' מעוכב ג"ש גופ' היה צריך לשלם אלא דגזירות הכתוב הוא א"נ דל"ל דרשא זו ודו"ק:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ' חמישי מהלכות עבדים הלכ' ד' וז"ל דהמפיל שן וסימא את עינו הרי יוצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו. והקשה עליו הראב"ד ז"ל שהוא סות' למ"ש בהלכ' חובל שאינו משלם לו דמי עינו אלא אם כן תפס ונלע"ד ליישב קצת לפמ"ש התוספות בב"ק דף ל"ג ע"ב בד"ה איכא בינייהו דאף דחיובא דקנס אינו אלא בשעת העמדה בדין כדאיתא שם דף ע"ד מ"מ בשור תם לר"ע דגלי קרא דשותפי נינהו ובעבד גלי קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו ע"כ כשעמד בדין משתחרו' למפרע משעה שסימאה את עינו ולכך חייב לשלם לו דמי שן וכתבנו שם דמוכח מדברי התוספות דגם בג"ש י"ל כן ואפי' למ"ד דצריך ג"ש אית ליה קרא דתחת עינו כפשטא דסוגי' דב"ק ד' ע"ד ע"ב דליכא מאן דפליג דאף דצריך ג"ש מ"מ משתחרו' למפרע משעת הנזק. ולפ"ז י"ל דהא דמיבעי' שם בנגחו שור אם הקנס לרבו היינו משום שלא הגיע לידו ג"ש עדיין משמע דכל הדינים שם מיירי בעוד שלא הגיע לידו הגט תדע שכתב שם שאין הקנס לרבו דהיינו אם המיתו השור דלא נשתחרו' כלל בג"ש בזה שפיר כתב דהוי ספיקא דדינ' אבל כשמשתחרו' באמת בג"ש באמת צריך לשלם לו דמי עינו כיון שמשתחרו' למפרע כמ"ש בהל' עבדים ובאמת הוי מצי הש"ס לישנוי' בגיטין שם בברייתא דנותן לו דמי עינו מיירי דוקא כשכבר הגיע הגט שחרו' לידו משתחרו' למפרע אלא כיון דבברייתא סתמא קתני עדיפא ליה לאוקמא כמאן דאמר אין צריך אבל עכ"פ מוכח מקרא דאפי' למ"ד צריך ג"ש משתחרור למפרע ודו"ק

והנה היש"ש כתב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דאם הפיל שינו ועינו בב"א דיוצא בשן ומשלם לו דמי עין שהם מרובים יותר ולכאורה קשה הא דאמרה התורה בהמית את העבד אם יום או יומים יעמוד וגו' ואמאי לא נימא דבאב' א' שביטלו ממלאכתו יצא לחירות כדקי"ל בחרשו ויהא דינו כבן חורין שיתחייב מיתה על מיתתו כי היכא דחייב לשלם דמי עינו בהכאה א' שהפיל בו שינו ועינו ואדרב' נילף מזה דאינו משלם לו דמי עינו. ונראה דבהמיתו שאני דאם נחייבו מיתה הא קי"ל דבמיתה וממון אפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין וה"נ אם יתחייב מיתה אין העבד יוצא לחירות דהא עבדו כספו הוא. וממיל' דממ"נ אינו חייב מיתה דאין דינו כבן חורין. וכן משמעות הכתוב לא יוקם כי כספו הוא דודאי אין זה טעם על דין יום או יומים העבד בשביל שהוא כספו אין להרוג אותו אע"כ בגזירות הכתוב הוא גבי עבד ולא בא הכתוב אלא ליתן טעם על מה שאין דינו כבן חורין בשביל יציאות שו"ע כנ"ל אהא קאמר כי כספו הוא ואין לחייבו מיתה ולהפסיד כספו ויבואר בחידושי תורה בס"ד. אך ראיתי במכילת' בפרשת משפטים בפסוק וכי יכה וגו' וז"ל הפיל שתי שיניו כא' סימא ב' עיניו כא' הרי