המקנה פד

שתפדה בו את הפירות דלר"מ זכה בו הבעל וכשהיא פודה בו שליחותא דבעל קא עבדי ובאחר דמי. ונראה דאף לפי מאי דמסיק כיון שהפירות שלו הוי כדידיה היינו לחומרא אבל באמת כיון שהגוף שלה חשיב נמי כדידה א"כ בכהאי גוונא ניחא דנימא דקנה הבעל הזוזי או המעשר לפירות מ"מ כיון שהגוף שלה אין לפדות בלא חומש וכן כתבו התו' בב"ק דף צ' דאף לר"ה דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי מ"מ לח הוה ממש כדידי' וכיון שיש לה קצת זכי' בו צריכה להוסיף חומש כנ"ל ולפ"ז קשה קצת על הרשב"א ז"ל דבמעשר דלא שייך פירות הוי אף הקרן שלו א"כ שפיר י"ל כשנתן לה אחר את הפירות והיא הפרישתה את המעשר נמצא לר"מ דקנה הבעל ממש הוי המעשר דבעל ממש וכיון שהיא פודה בזוזי דידה שנתן לה הבעל במתנה אינה צריכה להוסיף חומש ולפי מה שכתבתי לעיל הוא הנכון ודו"ק

תוס' ד"ה ור"א אומר וכו' ושמואל אמר אפי' אמר לה מה שתרצי עשי וכו'. והנה הרמב"ם וש"ע פסקו כשמואל (ופירשו המפרשים דס"ל דגם שמואל ס"ל כר"מ אלא דס"ל דמה שתרצי עשי היינו נמי בדבר פרטי) והקשה דהא הלכה כרב באיסורי ותו קשה דהוא נגד הסוגי' דהכא דמוקי לה בע"מ שתפדה בו את הפירות דהוי ליה כמו שתרצי ואפ"ה משני אביי איפוך ואמאי הא לא גרע מע"מ שתרצה ודוחק לומר דאביי מוקי לה באומר סתם ע"מ שאין לבעלך רשות בו דאין לשון הש"ס משמע כן. ואפשר לומר דס"ל לרמב"ם ז"ל דהיינו טעמא דפסק רב כר"מ ולא כחכמים משום דכבר כתבנו לעיל דאף בדרבנן ס"ל לר"י דעשו חיזוק והתנאי בטל היינו משום דפירות לא שכיחא כנ"ל כדאמר בכתובות שם דס"ל לר"י דרוב עם הארץ מעשרין הן דלא שכיח לא עשו חיזוק. אך נראה דכל זה הוא אליבא דשאר שינוי' שם בכתובות דף כ"ד אבל לרב דס"ל שם דברייתא דהחמרין דמוחלפת השיטה א"כ ס"ל לר"י דעשו חיזוק באיסורא אפי' במידי דלא שכיח ולכך פסק רב כוותי' דר' יהודה דר"מ ורבי יהודה הלכה כרב יהודה והש"ס דמסיק שם כמאן אזלי הא שמעתי' דרב כר"מ היינו אליב' דאמת דלא קימ"ל כהאי שינוי' דרב דמוחלפת השיטה וממילא אתי' שמעתת' דרב כר"מ וקי"ל כר' יהודה. ובזה מתורץ מה שפסק הרמב"ם ז"ל כשמואל שם אע"ג דקימ"ל כרב באיסורא דכיון דטעמא דרב דס"ל בהאי דחמרין דמוחלפת השיטה דס"ל כר' יהודה וכיון דמסקנא דהש"ס שם בכתובות דף כ"ד ודף נ"ו דאינו מוחלפת השיטה ולהכי אמר שם דאתי' שמעתת' דרב כר"מ וממיל' לית הילכת' כוותי' ודו"ק

ועוד נראה די"ל דרב ושמואל לשיטתייהו אזלי כדאי' בריש פרק אלמנה לכה"ג מנין לעבר שקנה עבדי' ואשה שקנתה עבדי' שיאכלו בתרומה ע"ש וכתבי התו' שם בד"ה ועבדים שקנתה עבדים כו' דאפי' לר"מ דס"ל דאין קנין לעבד בלא רבו וכו' מ"מ משכחת עבד שקנה עבדים במפקיר עבדו שיאכל בתרומה ונראה דזהו לרב דס"ל בגיטין דף מ"ב דמפקיר עבדו יוצא לחירו' וצריך גט שחרור אבל לשמואל דס"ל שם דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור א"כ קשה לר"מ מהאי קרא דקנין כספו דהאיך משכחת בעבד שקנה עבדים צ"ל דמודה ר"מ בע"מ שתירצו דהוי כדבר פרטי דמהני גם בעבד ומשכחת בכה"ג. והנה הרמב"ם ז"ל אף דפ' בהלכות עבדים פ"ח דמפקיר עבדו צריך גט שחרור מ"מ פסק הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות דמעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה ואם שהוא אינו אוכל כ"ש שאינו מאכיל לעבדים כדאיתא שם וכן פסק הרמב"ם שם וע"כ צ"ל כשמואל דמה שתרצי תעשה מהני ונראה דהא דמפרש הש"ס הכא הברייתא בע"מ שתפדה בו את הפירו' היינו דומיא דמה שתירצו תעשה דאף דקנתה אותו אפ"ה לא קנה בעל כיון שאמר שתעשה אותו דבר ואפ"ה לא קשה על אביי דמהפך וס"ל אליב' דר"מ דקנה יתהון בעל מקרא דקנין כספו היינו משום דרשב"א לשיטתו דס"ל ביבמות דף מ"ח דמפקיר עבדו צריך ג"ש ואיכא לאוקמי קרא במפקיר עבדו כמ"ש התוס' וא"ל בכל זה דאינו מוכרח מקרא דקנין כספו דאיכא לאוקמי קרא באשה שקנתה עבדי' דמדאורייתא אין לבעל פירות וכמו שכתבנו לעיל דף יו"ד ע"ב גבי ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ע"ש מ"מ נראה עיקר כמו שכתבתי כאן דפשטא דקרא מיירי בעבד אלא דגם אשה בכלל קנין ועיין מ"ש בכתובות בק"א סימן פ"ה סעיף י"א ודו"ק

בא"ד דאמרי' התם בן סורר ומורה אינו חשיב עד שיגנוב וכו' התו' בסנהדרין דף ע"א כתבו דר"א מוקי לה כשנתן לה בעלה מתנה משלו ולכאורה קשה על תירוצם דהא כתבו התוס' בר"פ הזורק בההיא דתיזל ותיחד ותפתח ואע"ג דאין להבעל פירות מ"מ פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה דאין מכרה ומתנתה קיים ואפי' אי נימא דר"י בר' יהודה שם מיירי קודם תקנת אושא מ"מ משועבד לו לפירי פירות כדאי' בסי' פ"ה סעיף זיין ועיין ב"ש סי' ק"ח סעיף יו"ד וצ"ל דס"ל דדוקא בדבר מרובה שראוי' לקנות מן הפירות קרקע אבל בדבר מועט לא שייך פירי פירות כדפריך בריש פרק הכותב כיון דאכלינן לפירי פירי פירות מהיכא ומשני בדשייר וה"ה דהוי מצי למימר דכותב לה בעודה ארוסה כדמשני ר"א בריש פרק הזורק

בא"ד יכול להיות דבאשה לא קנה הבעל כו' לכאורה הוא תמוה דא"כ מנא לי' דפליגי ר"מ ורבנן באשה כלל ומנא לי' לאוקמ' הך דרב בנדרים שם כר"מ דלמ' באשה לא פליגי כלל ודוחק לומר דסוגי' דהתם כאביי דמשני איפוך והיינו משום דאף דאין לדמות אשה לעבד מ"מ אין שייך סברות הפוכות דר"מ מחמיר בעבד ומיקל באשה ורבנן הקילו בעבד ומחמירין באשה ואפי' אי נימא דפלוגתייהו בעבד בדבר פרטי ופלוגתייהו באשה בעל מנת שאין לבעלה רשות בו סתם מ"מ לא שייך סברות הפוכות וצ"ל איפוך ולהכי קאמר התם דרב כר"מ ויותר נראה לפרש דבריהם דהא דשאני אשה מעבד היינו מהאי טעמא גופ' דהוי כמתנה בשעת מתנה ואע"ג דא"א שלא יקנה הבעל דידה כידו מ"מ על דעת זה הוא נותן ע"מ שיתן לה הבעל במתנה דזה הוא שאמר מה שאתה נותן לפיך וזה מהני באשה שיכול הבעל ליתן לה במתנה משא"כ בעבד והיינו שכתבו דאשה שאני דאפי' היה כל הגוף שלו הי' יכול ליתן לה במתנה משלו ואין לו בה פירות וכתבו עוד דכ"ש הכא דהגוף בל"ז שלה ואין לו בו אלא פירות דיכול למחול וליתן לה הפירות שוב מצאתי בספ"י שכתב ג"כ הפי' כן בדבריהם. ולפ"ז י"ל דהא דאמר דאתי' דרב כר"מ דוקא דהא דס"ל לרב דבעי ע"מ שאתה נותן לפיך דוקא ולא לדבר אחר פרטי משום שכתבו התוספות בר"פ הזורק דאפי' במתנה של הבעל שייך מה שקנה אשה קנה בעלה משום דאם מכרה ונתנה אינו קיים והיינו משום ירושה או משום פירי פירות ולכך בעי שיאמר על מנת שאתה נותנות לפיך דבזה לא שייך לא ירושה ולא פירי פירות כדאמרינן בר"פ הכותב כיון דאכלינהו כנ"ל. ולפ"ז שפיר קאמר התם דזהו דוקא לר"מ דלרבנן מהני אפי' בשאר דבר פרטי כיון דמהני אפי' בעבד ואפשר דס"ל דעל מנת מה שתרצי תעשי הוי כדבר פרטי וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל אלא דלר"מ כיון דלא מהני דבר פרטי בעבד אלא דבאשה שאני משום דהוי כנותן מתנה ע"מ שיתן לה הבעל במתנה וזה לא מהני אלא במה שאתה נותנות לפיך דאל"כ אכתי קנה בעלה לענין ירושה ולענין פירי פירות ולפ"ז הא דמוקי לה הכא דפליגי בע"מ שתפדה בו את הפירות ואף דמודה ר' אליעזר באשה היינו דוקא בעל מנת שאתה נותנות לפיך דלא שייך ביה ירושה או פירי פירות. ולפ"ז א"ש טפי מ"ש התוספות דלרבי אלעזר צריך לאוקמא ההיא דפסחים בעל מנת שתצא ידי פסח דאין צ"ל דמתני' אתיא דלא כר"מ דהא לר"מ לא מהני בעבד אפי' בדבר פרטי די"ל דהתם שאני דהא וודאי דהעבד יוצא בפסח של רבו ואין צריך שיקנה הוא בעצמו את הפסח כדרך כל העבדים שיוצאים בפסח של רבם וע"כ מה שמקשה מה שקנה עבד קנה רבו היינו נמי כיון שהרב קונה את הטלה או את הגדי אין העבד יכול להמנות עליו בלא רשות רבו אבל כשמתנה הרועה דאינו נותן לרבו אלא ע"מ שיתן לעבדו לפסח אף שאין הרב יכול ליתן לעבדו מתנה הכא אין צריך מתנה אלא כיון שהוא שלו בתנאי זה שיצא בו העבד ידי פסח ממילא קנה האדון על תנאי זה ויכול האדון לעשות פסח ואף דאין האדון יודע מ"מ זוכה בו דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דלא נתן לו במתנה אלא בתנאי זה וודאי דזכות הוא לו שיצא בו העבד ידי פסח וזוכה בו ע"י קבלת העבד נמצא דא"ש אף לר"מ ודו"ק

בא"ד מיהו קשה אליבא דר"מ דמוקי וכו' לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא דאמר ע"מ שתצא לחירות הוא בא' משתי פנים הא' דאף דנותן לעבד ע"מ שיצא לחירות אין השחרור חל עד שיתן העבד הכסף לרבו ולכך לא קנאו לי' לא הוא ולא רבו אלא בענין זה מ"מ כיון דסבירא ליה לר"א לעיל דף חי"ת התקדשי לי במנה וכו' כל האומ' ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכו' אם כן ה"נ כיון דאמר ע"מ וכו' כיון שנתקיים התנאי שנתן להאדון שיצא בו לחירות חל המתנה למפרע משעת נתינה להעבד. ואפ"ה מהני כיון שאינו קונה הכסף אלא ע"מ שיצא בו לחירו' ואפי' אם ירצה הנותן לחזור בו קודם שנתן העבד להאדון אינו יכול כדין כל תנאי מעכשיו דמקיים תנאו ואזיל ואינו יכול לחזור בו אם כן שפיר נקרא ע"י עצמו ובאופן ב' י"ל דאין השחרו' תלוי בנתינתו לרבו אלא כיון שנתרצה רבו ה"ל כאילו בא ליד רבו אף על גב דבאותו שעה משתחרו' מ"מ אמרינן דזכות רבו ושיחררו באין כא' כי היכא דאמרינן לעיל דגיטו וידו באין כאחד ה"נ אמרינן דזכות רבו ושחררו באין כאחד. ולפ"ז י"ל לפמ"ש לעיל הרשב"א ז"ל דכול' סיפ' רשב"א היא דס"ל דלא אמרי' דגיטו וידו באין כאח' ואיכ' לפרושי מתני' כפשטי' כדבעי לשנוי' לעיל בכסף אפי' ע"י עצמו ובשט' דוק' ע"י אחרי' ה"נ לא אמרי' דזכותו ושחררו באין כאחד ואינו משתחרו' אלא כשיגיע ליד האדון וכיון דע"כ העבד זוכה למפרע משעת נתינה שפיר קרי ליה ע"י עצמו אבל לרב ששת י"ל דלהכי קר' ליה לר"מ ע"י אחרים ולא על ידי עצמו משום דכיון דסבירא ליה דגיטו ושחררו באין כאחד כדאמר בשטר על ידי עצמו ממילא משתחרור מיד כשיגיע ליד העבד וכיון שאין שם זמן שיזכה בו העבד הוי ליה ע"י אחרים וס"ל לרב ששת דבאמת לר"מ כשנתן לו ע"מ שיצא