המקנה פג

לא ניתן לה ולא משכחת אלא על ידי אחרים בשלמא לפי' השני שכתבו התוס' דע"י אחרים בעינן דוקא שיעשה שליח ע"כ דמיירי מדעתו אם כן ממיל' דליכא לפרש בכסף ע"י עצמו ולא על ידי אחרים דמדעתו אמאי לא אבל לפמ"ש הרשב"א כפי' הראשון א"כ אף למאי דפשט רבה דמהני על ידי שליח מ"מ מהני נמי אפי' שלא מדעתו ושפיר איכא לאוקמ' מתני' שלא מדעתו וצ"ל כיון דפשט דילפינן לה לה מאשה דיכול העבד לעשות שליח אם כן כיון דס"ל לרשב"א דבשטר מהני ע"י אחרים ע"כ ס"ל דזכות הוא לעבד דאי לאו הכי מנא ליה דמהני בשטר שלא מדעתו דהא איכא לאוקמא קרא דחופשה לא ניתן לה מדעתה ע"י שליח אע"כ דס"ל דזכות הוא לו אם כן בכסף מהני נמי ע"י אחרים והא דקאמר במתני' ע"י עצמו ע"כ היינו אף על ידי עצמו אם כן ממיל' מוכח דר"מ ס"ל בכסף דוק' על ידי אחרים ולא על ידי עצמו דאל"כ היינו חכמים. ודו"ק

תוס' ד"ה דאמר רב הונא וכו'. ואי הוי דוקא שלוחי דידן וכו' לכאורה קשה מאי קמ"ל רב הונא הא קי"ל בכל הקדשים בשינוי בעלים כשרים אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה ואי ס"ד דבעינין שליחות דבעלים אם כן כיון ששינה בשליחות וצריכין הבעלים להביא קרבן אחר בטלה שליחותו ולמה כשרים. ומיהו לכאורה יותר קשה דהא משמע בר"פ האיש מקדש דשחיטה וודאי בעי שליחות דהא ילפי' שליחות משחיטות הפסח וקשה דהא תנן במתני' בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי נימא כיון ששינה בטל השליחות ודוחק לומר ששינה מדעת בעלים. ונראה בזה דאין זה נקרא שינוי בשליחות עצמו כיון שבגוף השחיטה עשה שליחותו וכן משמע מסוגי' דנדרים שם דקאמר התם למיפשט ממתני' דהכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבים הא שוגגים פטורי' ואמאי לימא לתקוני שדרתיך ולא לעותי וקשה דמה בכך הא כיון שבטלו השליחות ממילא פסול הקרבן כיון שנשחט בלא שליחות ודוחק לומר דהקושי' הוא מלשון שפיגולן פיגול דמשמע ליה שחייבין עליו כרת וא"ל דלפמ"ש התוספות דהוי נמי שלוחי דרחמנא אף שבטל השליחות דבעלים אכתי הוי שלוחי דרחמנא דאם כן פשיטא דפסול הקרבן דהא בעי למיפשט מזה דשלוחי דרחמנא נינהו ומשום הכי פסול וע"כ צ"ל דאכתי השליחות קיים בשחיטה עצמו והיינו דקאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי פי' דהשליחות קיים לתקוני. וכן משמע מהא דאמר בכתובת דף ל"ג ע"ב דמשני בטובח ע"י אחר ומשמע דהשליח מעצמו שחט לע"ז ולא צוה אותו כמ"ש המשנה למלך כמבואר בחידושינו שם הרי דמחייב המשלח על הטביחה ולא אמרינן כיון דשחט לע"ז ואסרי' הוי שינוי בשליחות משמע דלא הוי שינוי בזה לשליחות השחיטה וק"ל

בגמרא אמר רב ששת דכ"ע אין קנין וכו'. כתב הרשב"א ז"ל דיש מפרשים הטעם דלא מהני לרבי מאיר בעל מנת שאין לרבו רשות בו משום דס"ל לר"מ דהמתנה על מה שכתוב בתורה התנאי בטל. ולכאורה קשה דהא אמר דפליגי נמי באשה שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו ובאשה הוא מתקנות פירות מדרבנן וכ"ש דקשה טפי על אביי דמנ' ליה להפוכ' ברייתא דלמא טעמא דר"מ משום הכי כיון דאמרינין בכתובת דף נ"ו דטעמא דר"מ משום דעשו חיזוק בשל תורה הא בדרבנן תנאו קיים ורבי יהודה פליג עליה וס"ל דבדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים ולרבנן תנאו בטל אם כן ממילא כיון דמה שקנה אשה קנה בעלה הוא מדרבנן מתקנות פירות ממילא אזלי לשיטתייהו דסתם רבנן דר"מ הוא רבי יהודה. ולכך סבירא ליה לר"י דתנאו בטל ור"מ ס"ל בדרבנן תנאי קיים ויש ליישב משום דאיתא שם דמקשה והרי פירות דרבנן ולא עבדו רבנן חיזוק ומשני אביי לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות הרי דבפירות לא שכיח כולי האי וסבירא ליה לר"י דלא עבדו חיזוק אם כן אכתי קשה דרבי יהודה אדרבי יהודה. ותו כתבו שם התוספות בד"ה הא מדרבנן תנאו קיים וכו'. ותימא דהא שמעינן ליה לר"מ בתרומת מעשר של דמאי וכו'. ותירצו דבאיסורי ס"ל לר"מ דעשו חיזוק בדרבנן כשל תורה א"כ הכא דלענין מעשר דאיכא איסורא לר"מ תנאו בטל ואף דלא שכיח הא שמעינן ליה דעשו חיזוק אפי' בדמאי ודמאי לא שכיח כדקאמר בכתובת דלא עשו חיזוק בדרבנן גבי חמרין שנכנסו לעיר וכו' משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן הרי דבמלת' דלא שכיח ס"ל לר"י דלא עשו חיזוק אפי' באיסור' ור"מ ס"ל דעשו חיזוק אפי' בדרבנן א"כ שפיר צריך להפוכי פלוגתייהו וממילא א"ש ההוא דנדרים שהביאו התו' בהמודר הנאה מחתנו וכו' כמאן אזלא שמעתא דרב כמאן כרבי מאיר היינו נמי משום דהתם הוי איסורא וס"ל לר"מ דאפי' בדרבנן עשו חיזוק. ועמ"ש בזה בלשון התוס' ודוק:

ועוד נראה דלפ"ז צ"ל הא דפליגי בעבד אף דס"ל לרבי יהודא דבדאוריית' היכ' דאיכ' איסור' התנאי בטל כדקאמר שם דדוק' בדבר שבממון התנאי קיים הרי בעבד איכא ביה איסורא שיצא לחירות וצ"ל דס"ל דבעבד כיון דעיקר הוא ממון כדקאמר לעיל בכסף דקבלת רבו גרמה לו דינו כדבר שבממון ואפשר לומר עוד דלהכי קאמר לקמן שנתנו לה ע"מ שתפדי בו את הפירות ולא קאמר סתם שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו משום דכשנתנו לה סתם הוי ליה כדבר שבממון כיון דרשות בידה לעשות כל דבר ואפילו אם תפדה אח"כ את הפירות אין סברא שיחזור ויתבטל משום דהוי איסור' כיון דכבר נתקיים אבל כשנותן לה על מנת שתפד' בו את הפירות בלא חומש הוי ליה כאיסור' מיד. וכיון דע"כ צריך להפוכי דלא תקשה דר"י אדר"י. וממיל' צריך לומר טעמא דר"מ אף על גב דזכות הבעל אינו אלא מדרבנן היינו משום דע"מ שתפדי וכו' ה"ל איסור' כנ"ל. ולפ"ז י"ל דהא דמשני בפסחים דף פ"ח ע"ב בההיא דגדי וטלה שנתן לו הרועה ע"מ שאין לרבו רשות בו דהיינו כרבנן אליב' דרב ששת כמ"ש התוספות בשם ר"ת ולא משני באמת כגון שאמר לו הרועה שתצא בו ידי פסח היינו משום דאז הוי כאיסור' דמודה רבנן בדאוריית' בדבר איסו' דהתנאי בטל כיון שהתנה בפירוש שיצא בו ידי פסח. ולכך מוקי כשנתנו לו סתם כגון על מנת שאין לרבו רשות בו וכיון דהוי מתנה לכל דבר הוי דבר שבממון תנאו קיים. ומיהו מסתימת הרשב"א ז"ל שלא הזכי' דבפירות הוי דרבנן אפשר לומר דסביר' ליה דעד כאן לא אמרינן שם דבדרבנן התנאי קיים אלא בתחילת הנישואין כשמתנה על תקנת' דרבנן אבל כשכבר קנה בתקנת' דרבנן כבר הוי שלו מדאוריית' וכמו שמצינו בכל הקנינים שתקנו חז"ל לענין מכירה דהוי שלו לגמרי אפי' לקדש בו את האשה לכך כשמתנ' אחר הנשואין על מנת שאין לבעלה רשות בו דהוי כמתנה בדאורייתא וצ"ע בסבר' זו. ודו"ק

דף כד רש"י בד"ה אלא בזוזי דידה וכו' דנכסי מלוג וכו' עיין ברשב"א ז"ל שיישב דברי רש"י ז"ל הא דאמר לקמן במעש' שני כיון דאית לי' פירות חשיבה כדידי' היינו משום דהתם אינו יכול למכו' את הקרן וקרנ' קאכיל ולא הבינותי דבריו חדא דלא מצינו זה שיהא הבעל אוכל את הקרן בדבר שאינו עושה פירות כדאית' בכתובת דף ע"ט דעל כל פנים בעינן שישא' לה קצת מהקרן ואף לפי' הרי"ף שם שהכריע הרשב"א כוותי' כדאית' בב"י סי' פ"ה מ"מ בפירות תלושין ליכ' מאן דפליג שיאכל הבעל הקרן. ותו דהך מתני' דמעש' שני דאין מוכרין אותו אתי' כר"מ דס"ל מעשר ממון גבוה הוא כמ"ש הרע"ב בריש מעשר שני. ונראה דיש לפרש שירשה מאבי' מעשר שני במחוב' כדקי"ל בי"ד סי' של"א סעיף נ"ה דבהבי' שליש יכול להפריש המעשרות וכ"ש אם כבר נגמרו וקי"ל דפירות המחוברין הם לבעל כדאית' באה"ע סי' פ"ה אם כן הפירות הם לגמרי לבעל. וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל ד"ה דאייתו מבי' נשא וכו'. וירשתם עם שאר נכסים והיינו כל השדה עם הפירות. מיהו מ"ש הרשב"א דלדעת רש"י ז"ל בנתין ע"מ שתפדה את הפירות וז"ל ובהא נמי איכ' למימר דכיון דלדבר זה בלבד נתנו לה כאלו כולו של בעל חשבינן לה משא"כ בנ"מ שלה וכו'. וזה דוחק דמשמעות לשון רש"י ז"ל דס"ל דכשנתנו לאשה מתנה אף הקרן לבעל דדמי למציאתה ומ"י כדפירש"י בד"ה קנין דאשה ובעלה בעלמ' איצטריכ' וכו'. וכן כתב הב"ש בריש סי' ל"ז דמתנת הבת לאבי' כמו מציאתה. ועיין מ"ש שם בק"א ומה שהקשה תוספות מירושלמי הגע עצמך מתנה וכו' י"ל דהיינו שתוכל לומר שנתן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. ויותר נראה דבאמת דבהך סברא גופא מספקא לי' להש"ס דאי נימא דכיון דהקרן שלה אינה צריכה להוסיף חומש א"כ פשיטא דאיש אמר רחמנא ולא אשה דלא שייך בזה פלוגתא ואין סברא לומר דבהא פליגי אי חשוב שלו מחמ' קנין פירות דהא איפכא שמעי' להו דר"מ ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ור' יהודא ס"ל דלאו כקנין הגוף דמי כדאי' בב"ק דף צ' וע"כ צ"ל דאף דס"ל ר"מ דכקנין הגוף דמי מ"מ לענין פדי' לא חשיב כבעלים א"כ מאי טעמא דתנא קמא אע"כ דקנין הפירות הוי כשלו אלא דפליגי בנתן לה אחר מתנה על מנת שתפדה בו את הפירות אם יש לבעל פירות או לא ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו המפרשים לעיל למאי דמשני לעיל במתני' רשב"א היא דס"ל בכסף ע"י עצמו א"כ קשיא דרשב"א אדרשב"א אליבא דאביי דמשני איפוך ועמ"ש לעיל בזה. ולפמ"ש י"ל דאביי דמהפך לי' לא מוקי כלל דנתנו אחר אלא בזוזי דיד' דהיינו מנכסי מלוג שלה ופליג' בקנין פירות ואזל' לשיטתייהו דר"מ דס"ל דקנין הפירות כקנין הגוף דמי חשיב כדידיה ולפי שינויא דרבא דאף לר"י דס"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי ואפ"ה כיון שיש להבעל קצת זכי' בו צריך להוסיף חומש וכמו שיבואר בסמוך אליבא דר"מ. והנה הרשב"א ז"ל מפרש דסוגיא דידן היינו שנתן לה הבעל במתנה דאין הבעל אוכל פירות. ולכאורה קשה דהא אכתי משועבד לבעל לפירי פירות כדאי' בגיטין ר"פ הזורק בתוס' שם וצ"ל דמתנה מועטת לא שייך פירי פירות כמ"ש לקמן בלשון התוס' מיהו קשה דלפ"ז מאי מקשה דילמא מיירי בזוזי דידה והיינו שנתן לה הבעל במתנה או שנתן לה אחר ע"מ שאין לבעל' רשות בו ואפי' לר"מ דס"ל דמעשר ממון גבוה הוא וא"כ לא קנה הבעל כדקאמר בסמוך מ"מ משכחת כשנתן לה אחר הפירות והיא הפרישתם נמצא דממילא דר"מ ורבנן לשיטתייהו אזלי דלר"מ דס"ל דאין קנין לאשה בלא בעלה הוי המעשר דהבעל ואינה צריכה להוסיף חומש ולרבנן המעשר שלה וצריכה להוסיף חומש וכן קשה להיפוך דהוי ליה לאוקמ' כשנתן לה הבעל שדה שממנה בא המעשר והמעות נתן לה אחר ע"מ