המקנה ח

בהצדקו ולא עוד שאחז"ל בסוף יומא בתשוב' מאהב' שזדונו' נעשות לו כזכיות ואין חיבה יתירה נודעת יותר מזה. ובזה פירשנו מ"ש בזכרי' סי' ג' ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו ואינו מובן מ"ש על ימינו ונראה לפי שאמר אח"ז ויהושע הי' לבוש בגדים צואים וגו' ויאמר אלי ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות פירש"י חליפות בגדים נאים כלומר זכיות וכו' והיינו כיון שעשה תשובה מאהבה נהפך לו העונות לזכיות הרי דמה שהשטין עליו להזכיר עונותיו מזה הי' טובתו וזכותו היינו דכתיב על ימינו שהוא לשון עזר וישועה כענין שנאמר בתהלים סי' ק"ט כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. (ט) ובענין זה פירשנו מ"ש בר"ה דף י"ו למה תוקעין וחוזרין ותוקעין כדי לערבב השטן פירש"י מתוך שרואה שישראל מחבבין המצות יש לפרש לשון כדי לערבב את השטן שהוא מעורבב מלהשטין ולהזכיר את העונות מיראתו כיון שרואה שמחבבין את המצות דהיינו אהבת המצות פן יקובל התשובה מאהבה להפך את כל העונות לזכיות מתוך כך הוא מעורבב מלהזכיר את העונות. (י) ובזה יש לפרש מה דאיתא במדרש הובא בילקוט סוף הושע בפ' שובה ישראל וגו' אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אם אנו עושין חשובה מי מעיד בנו אמר הקב"ה וכי לרעה אני עד ולטובה אין אני עד שנאמר והייתי עד ממהר במכשפים וגו' יש לפרש כיון שהזהיר הנביא שובה ישראל עד ה' אלקיך דהיינו שיעשו תשובה מאהבה שהפך לזכיות כמ"ש אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וע"ז אמרו כיון שיראה השטן שעשו תשובה מאהבה לא יעיד על עוונות כלל כדי שלא להפכן לזכיות וע"ז אמר הקב"ה וכי לרעה אני עד וכו' דכ"ש הוא שהקב"ה מעיד על עוונות כדי שיהפכם לזכיות. (יא) ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה למען טובך ה' והיינו דביקש דהמע"ה שיבחנהו הש"י אם לא עלתה לו התשובה מאהבה גמורה אל יזכירהו אבל אם עשה תשובתו כראוי מאהב' לפני השי"ת. אזי יעשה לו כחסדו להזכירם לטובה ויהפכו לו לזכיות וז"ש כחסדך זכור לי וגו' ובזה מובן חסד הש"י עם הצדיקים שאחז"ל וסביביו נשערה מאוד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה והיינו כיון שהצדיקים בודאי עושין תשובה מאהבה כמ"ש אם ראית ת"ח שעובר עבירה אל תהרהר אחריו כי בודאי עשה תשובה א"כ כל מה שמדקדק עמהם הוא טובתם שיתהפכו לזכיות הרבה. (יב) אמנם כל הקדושין והדביקות הוא ע"י עסק התורה ושעשוע יום יום ודביקות התורה הוא ממש דביקות בה' אלהים חיים והוא משאחז"ל ובו תדבקון וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק בת"ח ובודאי מצוה זאת נאמרה אף לת"ח עצמם מובן מזה כי ת"ח הם מקיימין ובו תדבקון ע"י עסק התורה שהוא דביקות שמו יתברך כמ"ש בזוהר כולא אורייתא שמא דקב"ה הוא אלא שא"א לכל ישראל לדבק דביקות תמידיות בעסק התורה כמ"ש דהמע"ה ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו וע"ז אמר הדבק בת"ח והוא ענין מ"ש ביששכר וזבולן וכמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה וע"י הדביקות בת"ח הדביקים בתורת ה' מתקיים בכל ישראל ובו תדבקון. (יג) וכענין זה פרשנו מ"ש במגילה דף י"ח אמר ר"א מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל וכו' אלא ויקרא לו ליעקב אל ומי קראו אל אלהי ישראל נרא' הא דהתחיל בשם יעקב וסיים באלהי ישראל ולא אמר אלהי יעקב היינו משום דודאי כביכול שמו יתברך משותף בשמינו כדכתיב בהושע סי' ז' ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בשמינו כפי' רש"י והיינו ששם ישראל כלול בו שם אל כדכתיב כי שרית עם אלהים אלא דידוע ששם יעקב הוא בכל זרע יעקב ושם ישראל הוא בת"ח והיינו דשאל מנין שאפי' הנקראים בשם יעקב קוראם הקב"ה אל שנא' ביעקב ויקרא לו אל. וע"ז אמר מי קראו אל אלהי ישראל שע"י שהם דבקים בת"ח הנקראים ישראל כנ"ל נקראים כולם אל. (י"ד) ובזה פירשנו בחידושי תורה בפ' בלק מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל מה אקוב לא קבה אל וגו' שהי' מתיירא להזכיר קללה בשם ישראל כיון שמשותף בו שם אל ובן נח מוזהר על ברכת השם כדאי' בפ' ארבע מיתות לכך אמר ארה לי יעקב ועל זה השיבו בלעם מה אקוב לא קבה אל לשון בתמי' דגם יעקב נקרא אל אם כן כל מה שאקוב הוי כקבה אל לכך אינו יכול לקבותם ואמר מה אזעום לא זעם ה' כי כל הזועם ישראל כאלו זעם ה' כמו שיבואר. (ט"ו) ועפ"ז יש לפרש הכתוב נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נותן עוז וגו' ואחז"ל אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך והיינו שאחז"ל את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח הרי שהשוה הש"י מורא ת"ח למוראו וכמ"ש חז"ל מורא רבך כמורא שמים וכענין שאמרו בריש יבמות במורא מקדש לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליו כן הוא במורא ת"ח הוא עצמות מורא הש"י ח"ש נורא אלהים ממקדשיך שהם קדושי ה' הדבקים בתורתו הקדושה המורא מפניהם הוא מורא שמים וע"ז אמר אל ישראל הוא נותן עוז וגו' ששם אל המשותף בשם ישראל הוא נותן עוז להקרא כולם בשם אל. ויש לפרש מה עוד מש"ה יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. והוא מ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וז"ש יראו את ה' דהיינו ת"ח שהם קדושיו ואמר שהשוה הש"י למוראו והיינו כי אין מחסור ליראיו שיראה זו היא יראה שלימה בלתי חסרון כביכול ליראתו יתברך (טז) ובזה יש לפרש לשון המדרש הובא בילקוט ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו בה' לכ"ש א"כ מה ת"ל ובמשה אלא לומר לך כל המאמין בעבד ה' כאילו מאמין בה' רבים תמהו ע"ז דהל"ל א"כ מה ת"ל בה'. ויש לפרש ע"פי מ"ש תוס' בר"פ האיש מקדש וז"ל ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ור"ל לא זו אף זו דלא שייך כן בשני תיבות וכו' והיינו דמקש' הכא דלא נימא דקרא לא זו אף זו קאמר דא"כ ה"ל לכתוב וגם במשה וכן מצינו בשמואל א' סי' י"ב ויירא כל העם מאוד את ה' ואת שמואל ולא כתיב את ה' ושמואל היינו משום דבשני תיבות לא שייך לא זו אף זו דמשמע כאילו הם שווים והיינו דמקשה דא"כ מה ת"ל ובמשה בשני תיבות ומשני דבאמת הוא כן שכל המאמין במשה כאילו האמין בה' (י"ז) והנה מ"ש הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה ואח"כ כתיב וייראו העם את ה' ויאמינו וגו' י"ל מ"ש בתחלה ישראל ואח"כ אמר העם ולא אמר סתם וייראו את ה' ובסוף פרשת יתרו ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. צריך להבין דהאי קרא לאו רישי' סיפי' כיון שכוונת הש"י הי' שיראו מלפניו איך אמר אל תיראו. ותו דהל"ל ואל תחטאו. ועוד אמרו במשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו' משמע שיש חכמה בלא יראת חטא ובמקום אחר אומר אם אין יראה אין חכמה משמע שא"א לחכמה בלתי יראה. אמנם הענין הוא כמבואר בזוהר הקדוש אית יראה ואית יראה וכאשר ביארנו ענינו בפנים בדף נ"ז גבי הא דדרש ר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ע"ש והוא כי יראת שכר ועונש נקרא יראה תתאה כי הוא כעובד א"ע ואינו שמח בשעת עבודתו אלא מיצר כדי שישמח לאחר זמן. אבל יראה דהיא עיקרא למידחל איניש למרי' בגין דהוא רב ושליט וע"ז אמר הכתוב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה כי ביראה זו אינו עובד א"ע אלא ה' לבדו ויראה זו היא בשמחה בהתקרבת עבודת מלך גדול ונורא וזהו וגילו ברעדה. וזהו ענין יראת חטא שאינו ירא מפני העונש על החטא כי העונשים הם רפואות הנפש לרפאות אותו מנגעי הנפש ותחלואי' אשר חלה בה בחטאיו ואיך יעלה על לב המושכל שיירא מן הרפואה ולא יירא מן תחלואי' הנפש והוא מ"ש דהמע"ה העבר חרפתי אשר יגורתי כי משפטיך טובים כי חרפה בושה היא אשר יגורתי מפני העונש ולא מפני החטא ואמר ע"ז כי משפטיך טובים כי משפט העונשים הם טובים לאדם לרפאותו וז"ש הקב"ה לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות כי עיקר המיתה היא בשעת אכילה שנחשך ממנו אור העליון ולא יתרפא מזוהמתו כ"א במיתת הגוף כמ"ש חז"ל כי טוב מאוד זהו מלאך המות כי הוא משפט הטוב לרפאות אותו מזוהמת הנחש והיינו שאחז"ל בברכות דף ה' לעולם ירגז אדם יצר טוב על יצה"ר וכו' יזכור לו יום המיתה היינו מ"ש לו הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות כי יום העבירה הוא יום המות. וז"ש מרע"ה אל תיראו וגו' כי כל העם אשר היו יראים מן האש הגדולה פן ימותו שהוא יראת עונש וע"ז אמר להם כי כוונת הקב"ה הי' שיהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו דהיינו שיראו מן החטא ולא מן העונש וע"ז אחז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו דהיינו יראה העליונה חכמתו מתקיימת כי היראה העליונה היא דבוקה בחכמה תמידית כמ"ש בזוהר דאינון תרין ריעין דלא מתפרשן לכך חכמתן מתקיימת אבל יראה תתאה שהוא יראת עונש אין בה אלא מעלת האמונה בה' שהשכר והעונש הם מאתו יתברך לבד ואין זולתו שליט להרע או להיטיב והיינו דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה היינו החכמים הנקראים בשם ישראל הם ראו והשיגו מרוממות וגדולת הש"י אבל שאר העם לא הי' בהם אלא יראה תתאה שראו השכר הטוב בהם ועונש המצרים ויראה זו היא מעלת האמונה בה' כנ"ל והיינו דכתיב ויאמינו וגו':

(יח) והנה לעוצם חיוב היראה מלפני הש"י לא יחשב מעלת היראה להתפאר בה מי שאינו נבער מדעת כמ"ש מי לא יראוך וגו' ואף כי מדרך הענוה לא יאות לאדם להתפאר בעצמו כמ"ש ואל יתהלל החכם וגו' לא כן במדת היראה שכן מצינו ביוסף שאמר את האלקים אני ירא ואמר עוד התחת אלקים אנכי ופי' התרגום ארי דחלא דה' אנא ומי לנו גדול ממרע"ה שנאמר ואיש משה עניו מאוד ואמר ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ואחז"ל יראה לגבי משה מלתא זוטרתא היא הרי שהתפאר בעצמו במדת היראה וזהו שסיים הנבי' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידו'אותי שהיא היר' העליו' וי"ל בז' מ"ש חז"ל בסוטה ד' ה' ת"ח צרי' שיהא בו אחד משמנה בשמינית ירמז על שמנה פסוקים שבסוף התורה שאחז"ל שמשה כתבם מפי הקב"ה בדמע ועל כרחו הזכיר שבחו מפי הש"י ולא קם נביא וגו' ובפסוק השמיני במעלות המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל התפאר בעצמו באמרו ועתה ישראל וגו' כ"א ליראה כנ"ל ומן תיבת המורא עד סוף התור' הוא שמנה תיבות וירמז ע"ז שמנה שבשמינית. אמנם יראת שכר ועונש אף שאמרו בזוהר דלאו איהי עיקרא. מ"מ היא מדריגה לעלות במעלת יראה העליונה כמ"ש חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכבר כתבנו בפתיחת מס' כתובת לפרש מ"ש שמתוך שלא לשמה בא לשמה כי הלומד בשביל שיתכבד ויתגדל בעיני הבריות שאמרו בזה