המקנה ז

לפרש מאמר אהרן פ' כי תש' ואומר להם למי זהב התפרקו ואין הלשון דה"ל מובן תנו זהב ותו קשה וכי לא הי' להם זהב הרבה מביזת הים דכתיב תורי זהב נעשה א וגו' וכמו שבאמת התנדבו במלאכת המשכן דכתיב וכל איש אשר הניף תנופות זהב לה' וכתי' ויהי זהב התנופ' תשע ועשרי' ככר. ונראה פירושו דאהרן אמר להם כיון שאתם עוברים על התנאי ממילא הקדושין בטלים וצריכים להחזיר הקדושין כדאית' באה"ע סי' נון והיינו דאמר להם למי זהב שאין הזהב שלכם והוצרכו להתפרק הנזמים שהיו שלהם. ובזה נכון נמי מ"ש הש"י ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי תרומה ולפמ"ש שלא הי' ביזת מצרים וביזת הים שלהם כ"א ע"י קבלת הלוחות שניות ואז ציוה להם הש"י על מצות המשכן הרי שעי"ז קנו את הביזה ושפיר שייך לשון קיחה. וכן אמר משה קחו מאתכם תרומה לה' ובחידושי תורה הארכנו בזה:

(ג) גם בענין החופה והנשואין נחלקו המפרשים י"א שהי' ע"י שכפה עליהם ההר כגיגית וכמ"ש בחידושי כתובת דף ז' ע"ב באריכות שזה מ"ש חז"ל שאמרו האומות כלום כפית עלינו הר כגיגית ע"ש ומהרש"א ז"ל כתב שם דהחופה הי' ע"י ייחוד השכינה במשכן. ולכאורה נראה דע"כ הוי הנישואין בכפיית הר סיני שהרי אחז"ל בפ' כי תשא בפ' וישק את בני ישראל שנתכוון לבודקן כסוטות ואם נימא שלא היו הנישואין עד ייחוד המשכן הא קי"ל דארוסות לא שותות כדאי' לקמן דף כ"ז ע"ב תחת אישך אמר רחמנא. אך נראה דהא ק' לפמ"ש חז"ל אשר שברת יישר כחך ששברת שעשאן כפנוי' א"כ הרי נתבטל אפילו האירוסין:

ונראה דבאמת אמרו בשבת דף פ"ז שיבר את הלוחות והסכים הקב"ה על ידו מאי דרש אמר מה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות וכו' ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת משמע דכוונת מרע"ה לא הי' לעשותן כפנוי' והטעם ע"ז כתבנו בחידושי תורה דסבר משה כסברת רב הונא בדף ה' דחופה קינה מק"ו א"כ כיון שכפה עליהם ההר כגיגית כבר הי' קדושין גמורים ע"י החופה וממילא דהוי נמי נישואין גמורים כמ"ש מהרש"א ז"ל דר"ה יליף דחופה קונה וגומר לכך השקה אותם כדין נשואה. והטעם בזה אף דלא קי"ל כר"ה דחופה קונה מק"ו היינו משום דפריך התם מה לצד השוה שכן ישנו בע"כ תאמר בחופה שאינו בע"כ וכיון דהוי סבר דהחופה הי' במה שכפה עליהם ההר כגיגית אף שלא הי' מדעת ישראל כמ"ש חז"ל אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו וכו' הרי גם החופה הוא בע"כ וליכא למפרך שפיר הוי סבר דקונה וגומר:

(ד) ובזה יש לתרץ מה שהקשו התו' בשבת שם בד"ה ומה פסח וכו' אין זה ק"ו גמור וכו' כונתם דאי הוי ק"ו גמור אין זה מדעתו. ולפמ"ש י"ל דבאמת איכא למפרך מה לפסח שהוא בקום ועשה משא"כ בשבירת הלוחות שהוא בשב ואל תעשה ואיכא למימר דיו לבא מן הדין שיהא בשב ואל תעשה וכה"ג הקשו התו' ביבמות דף ז' ע"א בד"ה ומה עבודה וכו' נימא דיו מה רציחה אינה דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה וכו' ותירצו דאתי' כר' טרפון דאמר היכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו ע"ש וכן בקדושין שם הקשו התוס' בד"ה חופה שגומרת וכו' וא"ת נימא דיו אסוף דינא וכו' מה להלן אחר כסף וכו' ותירצו דאתי' כר' טרפון וכו' הרי דלסברת מרע"ה דחופה קונה היינו ע"כ כר"ט ושפיר יליף ק"ו מפסח אפי' בקום ועשה לשבר את הלוחות אבל מה שהסכי' הקב"ה עמו ואמר לו יישר כחך ששברת שעשאן כפנוי' דאין חופה קונה ממילא דליכא למילף ק"ו מפסח וז"ש מדעתו. יצא לנו מכל מ"ש דעיקר הקדושין היו בביזת מצרים וביזת הים אלא כיון שהיו ע"ת שיקבלו את התורה א"כ בשבירת הלוחות הי' מתבטל הקדושין אבל כיון שנתרצה הש"י להם בלוחות האחרונות ובנין המשכן נגמרו הקדושין למפרע והנישואין ביחוד השכינה לישראל במשכן וז"ש בשיר השירים תורי זהב נעשה לך דהיינו ביזת מצרים וביזת הים אבל עד שהמלך במסיבו וגו' לא היו הקדושין חלין עד שנתרצה המקום כמ"ש צרור המור דודי לי בין שדי ילין דהיינו השראת השכינה במשכן:

(ה) וע"ד זה פירשנו מ"ש במדרש שמואל בפ' י"ו כי לא יטוש ה' את עמו כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם ר"י אומר אין הואיל אלא לשון תחלה שנאמר הנה נא הואלתי לדבר וגו' ר' נחמי' אומר אין הואיל אלא לשון לינה שנא' הואל נא ולין וגו' ורבנן אמרי אין הואיל אלא לשון שבועה שנאמר ויואל משה וגו' והנה ראיתי בספר פי' הפסוק הזה משום דאי' במדרש אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו שהתנה הקב"ה עם ישראל שיהיו לו לעם סגולה והוא יהי' להם לאלהים לא יעזבם ולא יטשם והוא בדרך תנאי כאילו אמר אנכי ה' אלהיך אם לא יהי' לך דהיינו אם ישמרו תורתו להיות לו לעם סגולה וקי"ל דבדיני תנאי דבעינן תנאי קודם למעשה אבל אם הקדים המעשה לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים וכיון דהכא אמר אנכי ה' אלהיך שהוא המעשה קודם לתנאי שהוא לא יהי' לך ממילא אפי' אם ח"ו ישראל עוברים ע"ת אפ"ה המעשה קיים והיינו דכתיב כי הואיל לעשות שהתחיל במעשה והם דברי ר"י שאמר אין הואיל אלא לשון התחלה. אך נראה דהא תלי' בפלוגתא הרמב"ם ורמב"ן דלפי דעת הרמב"ם דס"ל דקרא דכתיב לא תעשה לך פסל וגו' הוא בכלל לא יהי' לך עד לא תשא כולם מפי הגבורה שמענו כמשמעות הכתוב כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וגו' א"כ לפי מה שיבואר לקמן בק"א סי' ל"ח די"ל דאפי' אם הקדים המעשה לתנאי אם חזר ואמר המעשה אחר התנאי התנאי קיים א"כ אי נימא במ"ש כי אנכי ה' אלהיך הוא מפי הגבורה הרי חזר ואמר המעשה אחר התנאי. ונראה דזהו טעמא דרבנן דאמרי אין הואיל אלא לשון שבועה כדאמרינן בשבועות דף ל"ו ע"א דהן הן הוי שבועה כדכתיב כאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' דהיינו שאמר לא לא תרי זימנא וא"כ כיון דלסברתו דאנכי השני הוא מפי הגבורה הרי כפל דבריו הוא לשון שבועה ור' נחמי' דאמר אין הואיל אלא לשון לינה היינו דכתיב בין שדי ילין שהוא לשון נישואין כנ"ל וקי"ל דאין תנאי בנישואין א"כ אף שהי' בדרך תנאי קי"ל דבנישואין נתבטל התנאי והיינו דכתיב כי הואיל לשון נישואין ובטל התנאי:

(ויו) עוד חיבה יתירה נודעת לנו במ"ש ירמי' סי' ג' לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'. וצריך להבין מילת לאמור ותו דהאי קרא גבי מחזיר גרושתו כתיב ולא בסוטה ומסיים ואת זנית רעים רבים שהוא זנות תחת בעלה כדכתי' אי' ספר כריתות אמכם אשר שלחתי'. ונראה שהכוונה בזה למ"ש חז"ל ביומא דף פ"ו ע"ב אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנא' לאמור הן ישלח וגו' ובפ' נשא גבי סוטה כתיב ונטמאה ואינו אלא עשה אלא דאמרינן ביבמות דף י"א בהאי קרא דכתיב גבי מחזיר גרושתו לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחר אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה לעבור עלי' בלאו והיינו דאמ' ר' יוחנן שדוחה ל"ת ויש לפרש מילת לאמר ע"ד שאחז"ל בפסחים דף מ"ב לאמור לימד על כל הפרשה כולה שיהא בל"ת מאי משמע דכתיב לאמר לא נאמר בדברים וכו' והיינו שאמר הש"י אע"ג דאיכא לאו תשובה דוחה אותו:

ונראה ענינו לפי מאי דאי' במדרש שש"י אייר שובו אלי ואשובה אליכם שבתחילה יעשו ישראל תשובה ואחר כן ואשובה אליכם וישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה שבתחילה השיבנו ואח"כ נעשה תשובה אמנם טענת הש"י הוא משום דקי"ל דכל עשה שדוחה ל"ת בעינן בעידן דמיעקר לאו מקיים עשה א"כ איך ישיב אותנו קודם התשוב' דבעידן דמיעקר לאו עדיין לא מקיים עשה מיהו התוספות כתבו בפסחים דף נ"ט בד"ה אתי עשה דפסח וכו' דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפי' לא מקיים עשה חמיר בעידנא דעבר על עשה הקל וכו' והיינו דקאמר לאמור כיון שלא נאמר בדברים והוי דחיית לאו בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה והיינו דכתיב ושוב אלי נאום ה' שצריך שישובו בתחילה. ויש לפרש מ"ש ואת זנית רעים רבים מפני שאמרו שם ביומא דבתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות ובתשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות א"כ י"ל דבתשובה מאהבה שנעש' כזכיות כמש"ה שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אין כאן ל"ת כלל:

אך לפמ"ש מהרש"א ז"ל דהא דאמרינן מעיקרא שובבים היינו שהקב"ה אינו תושב את מחשבת העבירה לכלום. ואינו מצרפו למעשה ומחשבת התשובה מצרפה למעשה ואמרי' בסוף פ"ק דקדושין דף מ"א כשעבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר אף המחשבה רעה מצרפו למעשה נמצא דאין כאן עקירות עבירה לגמרי והיינו דכתיב ואת זנית רעים רבים ונעשה כהיתר דאיכא עונש גם על המחשבה הרי דאית בי' לאו אלא דעשה דתשובה דוחה אותה והיינו דכתיב ושוב אלי נאום ה' וגו' בתחילה כי היכא דלהוי בעידנא דמיעקר לאו מקיי' עשה:

(ז) ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחי' מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שולחן אבינו עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו כמו שנאמר קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי וגו' מגודל אהבתו אותנו ואהבת אבותינו כדכתיב רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם וגו' ורמז בזה רעיתי הוא אהבת אברהם כדכתיב זרע אברהם אוהבי ויונתי רמז ליצחק אבינו במסירת נפשו כיונה ותמתו רמז ליעקב אבינו איש תם והמניע' הוא מאתנו בעוד לא נתקנו מעשינו לפני יתברך כי אם ע"י זה נדחנו ממעון קדשינו ושמם היכלנו איך ישיבנו אליו ועוד לא שבנו מטעותינו וז"ש הכתוב פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי וגו' ענינו כיון שע"י מעשיכם פשטתי את כתנתי כ"ש שלא אלבשנה עד אשר תשובו מדרכיכם ותהיו ראוים להסתופף בנחלת ה' ובזה פרשנו מ"ש הנביא בישעי' סי' ס"א ולארצך לא יאמר עוד שממה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל יש לדקדק דהל"ל כי יחפוץ ה' בך בל' עתיד כמו בארצך תבעל אמנם ענינו הוא בשבחו של ישראל לעתיד כי האיש השפל ונבזה אף כי יתעל' ויתכבד מאוד אחרי כן עוד יש פתחון פה לחרף אותו בשפלותו בימי הראשוני' אך לא יתכן חירוף הזה רק אם הי' השפלות שלא בטובתו אבל אם הי' המניע' מחמת רצונו שלא חש לכבודו ואם הי' רוצה הי' מתכבד בתחילתו אין זה חירוף והיינו דאמר לא יאמר לך עוד עזובה דהיינו שלא יחרפו אות' שהית' עזובה מתחלת' בהיות' בגלות ע"ז אמר כי גם עתה בגלות חפץ ה' בך וצופה ומביט בכל עת ובכל שעה לתשובתינו להשיבנו אליו והמניע' הוא מאתנו א"כ אין בזה חירוף בהיות לאל ידינו כדכתיב היום אם בקולו תשמעו. וז"ש דהמע"ה בתהלים סי' קמ"ט כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישוע' ולא אמר כי ירצה ה' בעמו כמ"ש יפאר ענוים אלא הוא הדבר שכתבנו כי רוצה ה' בכל עת ובכל שעה בעמו והיינו דאמר יפאר ענוים בישוע' כשיושיע אותנו יפאר אותנו בזה שלא לחרף אותנו במה שעבר עלינו בגלותינו כי בידינו הוא בכל עת להשיב אליו:

(ח) וכן אמרו חז"ל אם הי' בעל תשובה לא יאמרו לו זכור מעשיך הראשונים כי באמת אין בזה חירוף שהש"י ברחמיו וחסדיו צופה לרשע וחפץ