המקנה עט

מאי מקשה הש"ס ביבמות דף ע"ו ע"ב ותיפוק לי' דהוי מצריות ראשונה ולא משני דפרעה עצמו הי' מעם אחר וצ"ל דס"ל כדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דאיסו' נתינה מן התורה אינו אלא בדור ראשון דהיינו אותו שנתגיי' אבל דור שני אינו אלא מגזירת דוד ודוד גזר עלייהו אחר מעשה דאמנון ותמר כדמוכחי קראי ואמרינן ביבמות דף ע"ח דמצריות מעוברת שנתגיירה בנה דור שני הוי א"כ ה"נ מעכה כיון שנתגיירה כשהיתה מעוברת עם תמר דהוי תמר דור שני דמותר בנתינים לדעתם וכ"ש דא"ש לפמ"ש בחידושי כתובות ריש פרק אלו נערות דאפי' החולקים על הרמב"ן והרשב"א מודים בנקיבות שמותרת בדור שני. אך אכתי קשה לרבי יהודא לפמ"ש רש"י והתוס' ז"ל בסוטה שם דר' יהודא לא דריש ושבית שביו וס"ל דהם בכלל לא תחיה כל נשמה קשה האיך לקח אותה דוד בתורת יפת תואר. וצ"ע: ועוד נראה דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דפי' ביבמות דף י"ו ע"ב ד"ה מעשרה שבטים וכו' דקסבר דכותית שילד' מישראל הולד ממזר ולפ"ז אי אפשר לומר שהיתה תמר מדוד שבא עלי' במלחמה דא"כ קשה למ"ד דהולד ממזר א"כ היתה אסורה לאמנון וכ"ש לרב יהודא דאמר הך מילתא דהיתה מותרת לאמנון הוא עצמו ס"ל בסוף פ"ק דיבמות דהולד ממזר מיהו יש לומר לפמ"ש תו' שם דר' יהודא משמי' דר' אסי אמר כן ואיהו עצמו ס"ל דהולד כשר גם י"ל דס"ל להתו' דכל כה"ג כיון שהתירה התורה במלחמה אין הולד ממזר. ודוק

בגמרא ת"ר אם אמר יאמר עד שיאמר וישנה כו' הקשו המפרשים דל"ל אם אמר יאמר הא מוכח ממילא דבעינן ב' אמירות דהיינו בשני זמנים בתחלת פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה ונלע"ד דלק"מ דודאי צריך שיאמר העבד זה הלשון הכתוב בתורה אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני לא אצא חפשי וא"כ מאי דדרשינן שיאמר וישנה מאם אמר יאמר פשוט הוא שיאמר כל הפסוק הזה בין בתחלת פרוטה ובין בסוף פרוטה א"כ ממילא מתורץ קושי' הנ"ל דאי לא הוי כתיב אם אמר יאמר ה"א שיאמר אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני קודם פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה יאמר לא אצא חפשי וכמ"ש באמת המשנה למלך בפ"ג מהל' עבדים לפרש כן דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל כן וקמ"ל דאם אמר יאמר שצריך שיאמר כל הפסוק הזה שני פעמים אף דלא שייך כ"כ אמירות לא אצא חפשי שיאמר בפעם ראשון ולשיטת הרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל שאומר אהבתי את אדוני ב' פעמים קודם התחלת הפרוטה ואחר התחלת הפרוט' אומר לו לא אצא חפשי ב' פעמים: ונראה עוד לפרש הא דמשמע לי' לרש"י ולהרמב"ם דתיכף כשהתחיל פרוטה אחרונה קרי לי' סוף פרוטה אחרונה ולא בעי' סוף ממש משום דהרציע' עצמ' צריכה להיות ביום כדדריש בספרי והביאו הכ"מ שם דכ' על כן אנכי מצוך הדבר הזה היום ביום רוצעין ולא בלילה וכן משמע ממשמעות הכתוב ורצע אדוניו את אזנו במרצע דמשמע דבשעת רציעה עדיין הוא אדוני' א"כ ע"כ האמירה לא בסוף ממש והנה מלשון רש"י ז"ל בד"ה ה"ג אמר רבה וכו' כשמגיע להתחיל לסוף פרוטה אחרונה לפי חשבון גרעונה דעדיין עליו ש"פ דהוי דמי עבד וכו' משמע דאף דסתמא מעשה ידיו שבאותו שעה שוין יותר מפרוטה. מ"מ חשבון לפי ערך הדמים שנתן לו כמו גבי גירעון וכן הוא בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב כיון שנשאר מן היו' ש"פ מדמי מכירתו נראה דנפקא להו מלשון רבא דאמר תחלת פרוטה אחרונה ולא אמר בתחילת שוה פרוטה אחרונה משמע פרוטה ממש מדמי מכירתו. ומה שדקדק רש"י ז"ל שעדיין עליו ש"פ היינו דקמ"ל שאם יזדמן לפעמים שהוזלו עבדי' מאוד ועד שמעשה ידיו שבעת ההיא לא יגיע לפרוטה מדמי מכירתו בענין שישאר זמן ש"פ בשעת אמירה כמו לענין גירעון כסף דאזלי' לקולא כדאיתא לעיל דף כ' והיינו דכתב רש"י ז"ל שיש עליו ש"פ. וק"ל

בגמרא הא אינו אוהב רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך וכו' נראה הא דלא מייתי קרא אהבתי את אדוני דכתי' בבפ' משפטים י"ל משום דאמר לעיל דבעי' ב' אמירות א' כשהוא עבד דכתיב אם אמר יאמר העבד אהבתי וגו' וכיון דכתיב אהבתי סמוך לאמירות העבד משמע שצריך לאהוב את רבו בשעת אמירה ראשונה לכך יליף מהך קרא דכתיב בפ' ראה לא אצא מעמך כי אהבך דמיירי באמירה שהוא בשעת היציאה שצריך ג"כ לאהוב את רבו ויותר נראה דהנה הריטב"א מקשה בשם התו' הא ל"ל קרא פשיטא דאינו נרצע אלא מדעתו ומרצונו ותירצו לאפוקי שאינו אוהבו אלא שאינו רוצה לצאת מחמת עניות ע"ש. נראה הא דלא קשה להו על רישא דברייתא דאם רבו אינו אוהבו משום דכיון דרציעה מ"ע היא ה"א שמצוה על רבו אע"פ שאינו אוהב את העבד אבל על העבד בוודאי אינו מצוה כדקאמר לקמן אוזן ששמעה וכו' ולא ידעתי מאי קשה להו דאתי לאפוקי אם עושה העבד משום אהבת אשתו ואת בניו לבד וקמ"ל קרא דבעינן דוקא שיאהב את אדונו. ולפ"ז י"ל דהא דלא מייתי מקרא קמא דפ' משפטים משום דהוי מצי למימ' דהא דאמר אהבתי את אדוני לאו משום דאינו נרצע אם אינו אוהבו אלא משום דאי מאהבת אשתו ובניו לבד רוצה לעבוד למה יעשה העבד כן לרצעות א"ע הא יכול למכור א"ע עוד הפעם בפרוטה או בשטר וכמו שכתב הריטב"א ז"ל לעיל דף י"ד ע"ב דאפי' לרבנן דר"א דס"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אפ"ה הוא מותר בשפחה אע"כ דאינו רוצה לעבוד מאהבת אשתו ובניו בלבד אלא בצירוף אהבת אדונו ואם ימכור א"ע לא יצא במיתת האדון דע"ע עובד את הבן ולכך ניחא ליה להיות נרצע כדי שיצא במיתת האדון שזולת אהבת אדונו אין רצונו לעבוד ולכך מייתי הך קרא דכי אהבך ואת ביתך דדריש מיניה בברייתא לעיל דבעינן שיהא לרבו אשה ובנים א"כ משמע מקרא שיהא אוהב גם את הבנים של רבו א"כ ליכא לפרושי הכי אע"כ דגזירת הכתוב הוא שאינו נרצע אלא שיהא אוהבו ואת ביתו ומה שאינו מוכר א"ע פעם שנית נראה די"ל משום שאסור למכור א"ע אלא מחמת דוחק העוני כדדריש בסיפרי מכי ימוך אחיך ועיין מ"ש לעיל בדף ט"ו בתו' ד"ה ואידך וכו' די"ל דאפי' בדיעבד אינו מוחל ונראה דהיינו טעמו דאמר לקמן מה ראה אוזן וכו' והלא כל מוכר עצמו קונה אדון לעצמו אלא שעשה כן מחמת דוחק אבל הנרצע אינו עושה מחמת דוחק דא"כ הי' יכול למכור עצמו פעם שנית ודוק:

שם מכאן שרבו חייב במזונות אשתו וכו' הנה הרמב"ם ז"ל כתב שמעשה ידי אשתו להעבד שהוא בעלה וכתב הכ"מ דהוציא זה מדקאמ' אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת ותמה עליו המ"ל דמהאי קרא לא מוכח מידי אלא דנפקא ליה מן הספרי עצמו שהביא הכ"מ שם בתחלה אם בעל אשה הוא הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה ידים של בניו ובנותיו של רבו וה"ה אשתו ונראה דכוונת הכ"מ דלא נימא כדעת הרמב"ן בפרשת משפטים דהא דאמר בספרי דאין מעשה ידיה של בניו ובנותיו לרבו היינו באינן נזונין מרבו וע"ז השיב הכ"מ דלהא לא צריך קרא כדקאמר הש"ס הכא דאם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אע"כ דעיקר קרא אתא אפי' אם ניזונים מהאדון אפ"ה אין מעשה ידי' לרבה. ונראה דמשמע ליה להרמב"ם נמי מן הסוגי' מהא דקאמר בסמוך אבל אשתו דבת מיכל ומעבד היא וכו' משמע דמיירי דמ"י מספיקין לה למזונותיה ואפ"ה קמ"ל קרא דחייב במזונותיה ואינה צריכה ליתן לרבה מ"י דאי מ"י לרבה למאי נפקא מינה הא יכול הרב לומר לה צאי מ"י במזונותיך דלמה יגרע כח האדון מכח הבעל כמבואר באה"ע סי' ע' דרוב הפוסקים ס"ל דאף הבעל יכול לומ' צאי מ"י במזונותיך ועיין מה שכתבתי בק"א מיהו מ"ש הרמב"ם ז"ל דמ"י הוא דבעל ולא אמרינן דכיון דמ"י תחת מזונות והבעל אינו זנה אין צריכה ליתן לו מעשה ידיה כבר כתבתי בכתובת בק"א סי' קי"ד סעיף זי"ן דעיק' החיוב הוא שחייבה התורה לאדון לזון את אשתו היינו בשביל העבד לפוטרו ממזונות אשתו ואדעת' דהכי נמכר לו ומסתמא רבו פוחת מדמי מכירתו בתחלה בשביל שצריך לזון את אשתו והוי כאלו זנה העבד עצמו ולכך מ"י להעבד ע"ש ובזה נלע"ד דיש ליתן טעם הא דכתבה התורה מזונות אשתו בפרשת משפטים דהוא מיירי במכרוהו בית דין ולא בפרשת בהר גבי מוכר עצמו דכתיב ויצא היא ובניו ולא כתיב ויצא הוא ואשתו ובניו דכיון דעיקר קרא אתא לאשמועינן גבי אשתו דבת מיעבד ומיכל היא כדקאמר בסמוך וה"א דבמכרוהו בית דין אין טובה בזה לעבד כיון דאמר לעיל דף י"ח דאם היתה דמי ממכרו יתר על גניבתו אינו נמכ' כלל ואם כן כיון דמסתמא כשחייב במזונות אשתו ואין מ"י שלו הוא נפחת מדמי ממכרו ואם כן אם הגניבה הוא כנגד ממכרו ממילא אם היה מ"י להאדון היה נמכ' ביותר והיתה דמי ממכרו יותר על גניבותו ולא היה נמכר כלל ואם גניבותו יתר על ממכרו א"כ כיון שנשאר חייב להאדון ממילא האדון נועל מעשה ידיה שהוא של העבד כיון שהיא ניזונת ע"י העבד כנ"ל בשביל החוב שהוא יתר על דמי ממכרו נמצא דאין זה טובה להעבד שיהא מ"י שלו לכך איצטרך דאפ"ה הדין כן שרבה זנה ומעשה ידה להעבד לכך הוצרך התורה לכתוב ויצא אשתו גבי מכרוהו בית דין. ודו"ק

והנה במכילתא הביאו הרמב"ן ז"ל ר"פ משפטים והכ"מ רפ"ג מהלכות עבדים וז"ל אם בעל אשה הוא מה הוא חייב במזונותיו אף אשתו ובניו חייב במזונותיהם עדיין הי' אומר אשה ובניו שהי' לו עד שלא לקחו רבו חייב במזונותיהם שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן אבל אשה ובנים שהיה לו משלקחו רבו לא יהא חייב במזונותיהם ת"ל ואם בעל אשה הוא וגו' ויצאה אשתו שתי נשים כאן א' עד שלא לקחו רבי וא' אפילו משלקחו רבו וכו'. וצריך להבין גבי אשה כתבה תור' תרי קראי ומחד קרא ה"א דוקא קודם שלקחו וגבי בנים סגי ליה בחד קרא. ולכאורה היה נראה כיון דרש"י ז"ל פי' לקמן בד"ה דלאו בני מיעבד ומיכל נינהו שקטנים הם דהיינו עד שש שנים כדאיתא בס"פ אף על פי דף ס"ה ע"ב דאח"כ אין חיוב על האב לזונה אלא מתקנות אושא ואין כופין אותו כדאיתא באה"ע סי' ע"א ואם כן י"ל דקרא דיוצא מעמך הוא ובניו בסתמא מיירי יוצא בשש כדס"ל לרש"י ז"ל וסייעתו לעיל דף י"ד ע"ב דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש אפי' לרבנן דר"א נמצא הבנים קטנים דיוצאים עמו הם פחותים מבני שש וחייב במזונותיהם אבל אי נימא דבעינן דוקא בנים שנולדו קודם שלקחו הרי הם בשעת יציאה יותר על שש ואינו חייב במזונותיהם כלל ולא שייך שיצאו עמו וכיון דמוכח דמיירי בבנים שנולדו אח"כ ק"ו לבנים שהיה לו קודם שלקחו אלא דיש לדחות זה דמשכחת שיצא בפחות משש ויובל כדכתיב שם בקרא לפני זה עד שנת היובל יעבוד עמך וכ"ש לדעת הריטב"א ז"ל וסייעתו דמוכר עצמו נמכר לפחות משש ואינו יוצא בשש וצ"ל בדוחק דכיון דגילתה התורה גבי אשה דאין לחלק אפילו אם נשאה אח"כ ה"ה בבנים דאין לחלק ויותר נראה דמזה ראי' להרמב"ן ז"ל שכ' שם דמעשה ידי אשה ובני' להאדון ומה שאמר שם בבבריית' יכול