המקנה פ

יהא מעשה ידי בניו ובנותיו של רבו ודין הוא מה עבד כנעני שאין רבו חייב במזונותיו מעשה בניו ובנותיו של רבו ע"ע שרבו חייב במזונותיו אינו דין שתהא מעשה ידי בניו ובנותיו של רבו ת"ל הוא הוא מעשה ידיו לרבו ואין מעשה ידי בניו ובנותיו של רבו וכו' לא בא למעט בברייתא זו אלא שאינם שלו כדין עבד כנעני וכדין עבד עצמו אלא יכולין לומר אין אנו ניזונין ואין אנו עושין עכ"ל ע"ש. ונראה דמשמעות לשון הברייתא כוותי' דהרמב"ם ז"ל דלא כפי' הרמב"ן ז"ל דאפי' זונם אין מעשה ידי' אשה ובנים של רבו מדממעט בברייתא דוקא בניו ולא אשה עצמה משמע דלא בא למעט אלא כשאין זן אותם דאינו יכול לכופם למעשה ידיהם מק"ו מעבד כנעני דכופה את בניו הנולדים אצלו למעשה ידיהם משא"כ באשה דלא שייך ק"ו זה דאם יחד שפחתו לעבדו כופה אותה למעשה ידיה מצד עצמה. ולפ"ז גם בבנים אין ק"ו אלא בבנים הנולדים אחר כן דבכה"ג בעבד כנעני כופה את הבנים הנולדים אצלו למעשה ידיהם אבל להנולדים מקודם אפי' בעבד כנעני בנים שנולדים מקודם שקנה אותן אינו יכול לכופם למעש' ידיהם וכיון דע"כ קרא דויצ' מעמך מיירי בבני' שנולדו אחרי כן הרי דמוכח דחייב במזונותיהם אפי' נולדו אח"כ וכ"ש קודם ונראה דלא קשה להרמב"ן ז"ל מהא דקאמר בסוגי' אבל אשתו דבת מיעבד מלאכה היא וכולי דמשמע דמיירי במספקת מ"י למזונותיה כנ"ל לפי מה דאיתא באה"ע סי' ע' דרוב הפוסקים ס"ל דאף הבעל יכול לומר לה צאי מ"י במזונותיך במספקת אם כן למה יגרע כח האדון מן הבעל צ"ל דמיירי באינה מספקת והא דקאמר דאשה בת מיעבד ומיכל היא היינו משום דס"ל להרמב"ן ז"ל שם דהאדון צריך ליתן לה מזונות אפי' למ"ד מזונות אשה לאו דאורייתא כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו וכו' אם כן צריך ליתן לה מזונות לפי כבודה אף שהוא יותר מכדי חיי' ונראה דכמו כן אינה מחויבת לעשות מלאכות כבידות אלא לפי כבודה כדין הבעל עם אשתו במ"י כמבואר באה"ע סי' פ' והיינו דקאמר דה"א כיון דבת מיעבד ומיכל ויכולה לעשות מלאכות כבידות לפרנס את עצמה כדי חיי' אינו מחויב לזונה לפי כבודה קמ"ל קרא דמחייב האדון לזונה לפי כבודה ומעשה ידי' של האדון כמו הבעל עצמו ונראה די"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דאינה נותנת מ"י להאדון אינו חייב במזונותיהם אלא כדי חייהם דהוא מזונות דחייב לאשתו מן התורה לדעת הרמב"ם ז"ל כדאית' באה"ע סי' ס"ט. וכן בבניו ובנותיו אינו חייב אלא בכדי חייהם וכדאי' שם סי' ע"א אבל מה שחייב באשתו לפי כבודה אין האדון חייב דהא חכמים תקנו זה כנגד מעשה ידי' וכיון דמעשה ידיה לבעלה אין האדון חייב בו כנ"ל. וק"ל

ע"ב והלך זה וקנה וכו'. כבר כתבנו לעיל דגרע ממוכר עצמו מפני דוחקו לדמי מכירתו והיינו דכל מוכר עצמו שמקבל מעות על מכירתו נקרא מוכר ולא קונה אבל זה שנרצע כדי לקבל עליו עבודת האדון באהבתו נקרא הוא קונה את האדון לעצמו ומה שאמר אוזן ששמע וכו' יש לפרש מה שענש התורה את האוזן בזה יותר מבכל המצות ששמע האוזן משום לפי מאי שכ' הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו בשם המכילת' שאמר השם אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים קודם כל המצות משל למלך וכו' כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות וכו'. ואמר הטעם שראוי שיקבלו עליהם מלכותו שיעבדוהו כיון שהוא פדה אותם ממצרים. וכן פירש"י ז"ל אשר הוצאתיך כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי וזה שמעו כל ישראל כמ"ש חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו כדי שיקבלו עול מלכות שמים ממש נמצא זה שמוכר עצמו בחנם ומקבל עליו עול עבודת אחרים פוגם בדיבור אנכי ה' אלקיך ששמעו מפי הגבורה נמצא הוא מיקל בחוב קבלת עול מלכות שמים וכיון שמיקל בזה מיקל בכל המצות כמו שאמר במכילת' הנ"ל אם מלכותי אינכם מקבלים גזרתי האיך אתם מקבלין וכו' וז"ש כי לי בני ישראל עבדים היינו מ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ומה שאמר ר"ש ברבי בשעה שפסחתי על המשקוף וכו' אין לפרש בעבור שהציל את הבכורים דאם כן אין זה ענין לכל ישראל וגם אין ענין למ"ש כי לי בני ישראל עבדים אלא הענין הוא מה שאמר הקדוש ברוך הוא בתחלת התראה בשמות ד' כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני הרי שאמר בלשון עבודה לכל ישראל. וכן היה בהזאות הדם על המשקוף והמזוזת שהיתה עבודה זו כשירה בכל ישראל כמו שאחז"ל ג' מזבחות היה במצרים ואין זה דומה לשאר היתר הבמות בזרים שלא היה בהן מתן דמים שנקרא עבודה מפני שהריגת בכורים היה ע"מ זה שיהיה כל ישראל עבדים להשי"ת כמ"ש שלח את בני ויעבדני ולכך התיר באותו שעה עבודה לכל ישראל וז"ש שפסחתי על המשקוף אמרתי כי לי בני ישראל עבדים כי עי"ז אמר הקדוש ברוך הוא שלח את בני ויוציאם מעבדות לחירות וזהו דקאמר והוצאתם מעבדות לחירות וכו' וק"ל. ובחידושי התורה הארכתי בזה

בתוספות ד"ה מה נשתנה אוזן וכו' יש במדרש וכו' י"ל עוד דרך רמז שאותיות שהם אחר אותיו' מרצע היינו אחר המ"ם מ"ם אחר' שהרי הוא כפול' ואחר הר' הוא ש' ואחר הצדי ק' ואחר הע' פ' הרי אותיות משקוף רומזת על נתינת הדם על המשקוף ואותיות שלפני מרצע דהיינו אותיות שלפני מ"ם הוא למ"ד ולפני ר' הוא ק' הוא כמנין שני פעמים מזוזה שמספרו ס"ה ושני פעמים ס"ה הוא ק"ל. והוא רומז על נתינת הדם על שתי המזוזות ואותיות שלפני צ"ע של מרצע הוא ס"פ והוא רומז לדם אשר בסף ויש בדברי התנאי' האלו סודות נפלאים אשר העלימו בדברים אלו ואפס קצהו רמזנו בחידושי תור' ולפי שהתנ' העלים כוונתו להסתיר בלבוש נאה כדמיון חומר וצורה שהחומר מלבוש לצורה וצורה נעלמת בו ומאירה בו לכך אמר שדרש המקרא זה כמין חומר. ודו"ק: שם אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים וכו' לכאורה קשה לפי מאי דקימ"ל בב"ק דף צ' בעבד של ב' שותפין כר' אליעזר דאינו יוצא בשן ועין דבעינן עבדו המיוחד לו וכתבו התוס' שם בד"ה איש ואשה כו' עבד של ב' שותפין שלזה הגוף ולזה הפירות ע"ש ואי נימא דעבד כנעני יוצא ביובל א"כ לא הוי אלא קנין פירות כדאי' בגיטין דף נו"ן דמשוה מוכר שדהו בשעת היובל למוכר שדהו לפירות א"כ ליכא למימר דנילף עבד משדה אחוזה שיצא ביובל מדאמרה התורה דיוצא בשן ועין וכתיב בי' עבדו המיוחד לו ומיהו בהא איכא למימ' דיש לחלק בין מכירה בשנת היובל דאפ"ה מקרי גופו קנוי ובין מכירה לפירות דאדעתא דפירא נחית כדעביד הש"ס צריכותא שם בגיטין. ונראה דע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשה ל"ל קרא גבי אמה עברי' דלא תצא כצאת העבדים דאינו יוצא בשן ועין תיפוק לי' דלא הוי עבדו המיוחד לו דהא יוצאת בשנים וביובל וע"כ ש דאפ"ה מקרי קנין הגוף כמ"ש לעיל דף כ' גבי אם בגפו יבא ע"ש וה"ה דאיכא לשנויי הכא גבי עבד כנעני מיהו אכתי קש' דהאיך הוי אפשר לומר דעבד כנעני יוצא ביובל דהא כתיב גבי תרומה וקנין כספו הם יאכלו בלחמו וכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו למעט ע"ע ונרצע אע"ג דגופו קנוי כיון דאינו אלא קנין שנים אינו אוכל בתרומה א"כ מוכח דאין עבד כנעני יוצא לחירות ביובל. ונראה פשוט דהא דקאמר מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל לאו בעבד כנעני שקנה מן הנכרי הוא מיירי שיצא לחירות דאדרבא כיון דהיא אחוזתו ראוי' שלא יצא ממנו כמו שדה אחוזה שירש מאבותיו ותו מדאיצטרך קרא גבי ע"ע שיצא ביובל מכלל דעבד כנעני אינו יוצא ופשיטא דלא דמי כלל לשדה אחוזה שקנה מן ישראל אלא מיירי בישראל שקנה עבד מישראל חבירו שיחזור ביובל לבעלי' הראשונים כמו שדה אחוזה וכמו שיבואר לקמן דכולה מתני' מיירי הכל בישראל שקנה עבד מחבירו ישראל ממילא דלא קשה משן ועין ומתרומה דאיכא לאוקמא בבעלים הראשונים וע"ז משני דכתיב לעולם דבבעלים הראשונים פשיטא דלא צריכי קרא דהרי היא אחוזתו כדמוכח מאכילת תרומה כנ"ל וע"כ קאי לבעלים שניי' ועיין בסמוך ודוק

בתוספות ד"ה לעולם וכו' דא"כ לשתוק קרא מיני' וכו' לכאורה משמע מדבריהם דלאו ממשמעות דקרא ילפינן אלא מיתור' ואפשר לומר דממשמעות יליף לפמ"ש הרשב"א ז"ל דעיקר קרא דבהם תעבודו לכדדרשי' מיני' דכל המשחרר עבדו עובר בעשה דאי משום דרשא דהכא הוי סגי בלעולם לחוד א"כ לפמ"ש דע"כ קרא מיירי בלוקח עבד מישראל חבירו שלא יחזור ביובל לבעלי' הראשוני' ע"כ א"א לפרש לעולמו של יובל דא"כ לא שייך בי' עשה דבהם תעבודו דהיינו שאינו רשאי לשחררו דהאיך יכול לשחררו כיון שחוזר ביובל לרבו ראשון כדאי' בירושלמי שהביאו תו' בב"ק דף צ' בד"ה הקדש וכו' ולא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד וכו' א"כ ממילא מוכח משמעות הכתוב דלעול' ממש קאמר דלא שייך למפסק קרא דלעולם קאי על לוקח ובהם תעבודו קאי על בעלים הראשונים. ודוק

בגמרא תנא אף בחליפין וכו' כבר כתבנו לעיל דף חי"ת ע"א בלשון התוס' ד"ה מה ניהו חליפין דלשיטת החולקים על הר"ת שם דס"ל דאין חליפין בנכרי ע"כ צ"ל דהכא מיירי בקונה מישראל חבירו אלא דלכאורה יש לדקדק דמאי מקשה הש"ס ותנא דידן מ"ט לא תני חליפין הול"ל דמתני' מיירי בין בקונה מישראל ובין כשקונה אותו כשהוא נכרי וכשהוא קונה אותו כשהוא נכרי אינו נקנה בחליפין וכן קשה לי לדעת רש"י ז"ל דמשיכה בנכרי במטלטלי אינו קונה כדאיתא בי"ד סי' ש"כ סעיף וי"ו דאי נימא דס"ל כדעת ר"ת דיש חליפין בנכרי קשה הא דמקשה לקמן לתנא ברא דליתני משיכה הא ע"כ הא דמשיכה קונה בעבד היינו מדין מטלטלין וכיון דמשיכה אינו קונה בנכרי דילמא מיירי ברייתא אפי' כשלקחה כשהיא נכרי ואי ס"ל לרש"י ז"ל כדעת החולקים על ר"ת דחליפין ליתא בנכרי ומקשה שפיר על הברייתא מדחשיב חליפין א"כ לא מקשה הש"ס הכא על מתני' מידי כנ"ל ונלע"ד דמזה ראי' למ"ש תוס' לעיל דף י"ד ע"ב בד"ה הואיל וכו' דאפי' בקרקעות נכרי אינו קונה בשטר וכך כתבו התוס' בב"ב דף נ"ד בשם הר"ת בד"ה כותי מכי מטי זוזי לידי' כו' דישראל גופא לא קנה בשטרא אלא מספר המקנה מדכתיב בירמיה והתם ישראלי' הוי ע"ש א"כ נראה דה"ה עבד דלא יליף אלא מהקיש' דשדה דאינו נקנה מן הגוי בשטר וא"כ ע"כ לא מיירי מתני' בקונה מן הנכרי אך צ"ע בי"ד סי' רס"ז סעיף ג' כתב להדיא דנקנה בכסף