המקנה עח

לקמן דפי' דביאה ראשונה לא הותרה אלא לאחר גירות ולאחר גירות לא שייך אשת חבירו דפשיטא דכל גיורת מות' לישראל אפי' היה לה בעל בגיותה כיון דמגיירה גופא אחרינא היא וצ"ל בדוחק דאפ"ה כיון דרש"י ז"ל לפמ"ש התוספות בשם י"מ דמה שהתירה התורה היינו משום שנתגיירה בע"כ אם כן ה"נ איכא רבות' באשת איש כיון שנתגיירה בע"כ דמי קצת לאשת חבירו וראיתי בספ' לחם סתרים בע"ז הקשה שם דהא איסור זה לבני נח נאמרה ותירץ כיון דנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ואין דבריו מדוקדקים דא"כ לא יתחייב בני נח על אשת חבירו והרי מפורש בפ' ד' מיתות דגם בני נח חייב משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו אלא וודאי דהוי נאמרה ונשנית דהיינו כיון דנשנה בסיני לאסו' ישראל בישראל כמו גזל ושפיכות דמים דאף דלא נשנה אלא בישראל לישראל הוי כנאמר' ונשנית ואפ"ה לק"מ דאפי' לישראל בנכריות כיון דלא הותר בסיני לישראל בדנכרי באיסורי' הראשון קיימי' וכן גזל ושפיכות דמים בדנכרי ממיל' באיסו' הראשון קיימי' אלא למ"ד בב"מ דף קי"א דנפק' ליה ממעוט' דריעיך. וכן צ"ל לעיל בדברי התוספות דף י"ג ע"ב בד"ה לכ"ע בעשה דהיינו עשה דודבק באשתו דאף דהוי נאמרה ונישנית כיון דנשנה בסיני לישראל בישראל מכל מקום לישראל נמי באיסו' הראשון קיימי' ודו"ק

דף כ"ב ברש"י ד"ה שלא ילחצנה במלחמה לבוא עלי' וכו' נראה דס"ל לרש"י ז"ל בפשטות דמה שהתירה התורה נגד היצה"ר א"א לפרש דביאה ראשונה מותרת במלחמה דאם כן היה לו לפרש בהדיא בקרא. ותו דמשמעות הכתוב דוחשקתה בה ולקחת לך לאשה שהקדימה התורה ענין הליקוחין אף דהליקוחין לא היה אלא לאחר כל המעשים ולמה הקדים הכתוב בתחלה אע"כ דכוונות התורה שהתירה התורה נגד היצה"ר לגייר אותה בע"כ והיינו דקאמר קרא וחשקתה בה מותר אתה ליקח אותה לאשה דהיינו ליקוחין יש לך בה שכופה אותה לגיירה בע"כ וזהו עיקר החידוש ותו דאי נימא דהתירה התורה ביאה ראשונה במלחמה נגד היצה"ר אין טעם בזה במה שהתירה התורה עוד אח"כ שיכול לכופה לגיירה כדאי' ביבמות דף מ"ח אם לא שנאמר שהתירה התורה שני דברים כנגד היצה"ר וזה אינו במשמעות הסוגי' דלא התירה התורה אלא ביאה ראשונה נגד היצה"ר ונלע"ד לשיטת רש"י ז"ל אם בא עליה במלחמה דכבר נתקררה דעתו באמת שוב אינו רשאי לכופה להתגייר דלא התירה התורה לכופה להתגייר בע"כ אלא כנגד היצה"ר וזה אינו אלא בביאה ראשונה והיינו דאמר קרא שלא ילחצנה במלחמה דאם יבוא עליה שוב אינו יכול לכופה להתגייר. ועוד נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאי ההיתר הוא בביאה ראשונה הא לפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"ש לקמן דף ס"ח ע"ב דלאו דלא תתחתן אינו אלא בז' עממין א"כ הכא דמיירי במלחמות הרשות אין איסור כלל מן התורה ותו דאפילו לר"ש אינו איסור אלא דרך חתנות כדאי' בע"ז דף ל"ו ע"ב אבל במלחמה שלא היה דרך חתנות אין כאן איסור כלל אלא דהתוס' כתבו בסוטה דף ל"ו בד"ה כמאן כר"ש וכו דהא דאמרי' דלא דברה התורה אלא כנגד היצה"ר משום דאמרינן דהלכה למשה מסיני דקנאין פוגעין בו והיינו דס"ל דבמלחמה הוי פרהסי' כמ"ש הריטב"א ז"ל בשמעתין אבל רש"י ז"ל ס"ל זה לדוחק דא"כ מאי האי דקאמר קרא שלא יקח לאביו או לבנו דהא אין בו איסור כלל דהא אביו ובנו הם בביתם ודוחק לומר דגם זה הוא פרהסי' אע"כ דעיקר ההיתר הוא לכופה להתגייר וזה לא הותרו אלא בשביל עצמו ולא בשביל אביו ובנו ועוד נר' דס"ל לרש"י ז"ל הא דאמר לעיל דפליגי רב ושמואל בביאה ראשונה דרב אמר מותר דהואיל ולא דיברה התורה אלא כנגד יצה"ר א"א לפרש דקאי על ביאה ראשונה שבתוך המלחמה דהא ס"ל לאביי בתמורה דף כ"ט דכהן הבא על הנכריות אינו לוקה משום זונה דאין זרעו מיוחס אחריו ואיך יחלוק על רב ושמואל ואפי' ללישנא קמא דפליג בביאה שניה מ"מ לא שייך לומר הואיל ואישתרי אשתרי דהיינו הואיל ואשתרי בביאה ראשונה אישתרי נמי ביאה שניה והרי בביאה ראשונה אין איסור כלל לאביי אע"כ דאף ביאה ראשונה מיירי לאחר גירות. ונראה דהתוס' לשיטתיהו אזלי דכתבו בע"ז דף ל"ו בד"ה משום נשג"ז כו' דאף לאביי דנכריות לא מיתסר משום זונה איכא איסור עשה מגזירות הכתוב דכתיב בתולה מעמיו ולאו הבא מכלל עשה עשה. אך נראה דע"כ דט"ס הוא בלשון התוספות דבתולה מעמיו כתיב בכהן גדול. אלא דכוונתם לקרא דיחזקאל דמייתי לקמן דף ע"א כי אם בתולה מזרע בית ישראל א"כ י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דדוחק הוא דנימא בזה הואיל ואישתרי אישתרי הואיל ואיסור הראשון אינו מפורש בתור ואפשר דס"ל לתוס' דמעמיו דכתיב גבי כהן גדול קאי נמי על כהן הדיוט כדמשמע ביבמות דף ע"ז ע"ב כי אם וגו' להביא גיורות מכנה ע"ש. אך מדמקשה לקמן האי קרא רישא בכה"ג וסיפא בכה"ד ולא מקשה הכי אקרא כ"א בתולה מעמיו משמע דכולה קרא בכה"ג ומה שהקשה התוס' על רש"י ז"ל יבואר בדבריהם ודו"ק

ברש"י ד"ה ליקוחין יש לך בה וכו' שהרי אינה מתגיירה מדעתה וכו'. נראה מדבריו שכופה אותה ומטבילה אע"פ שאינה מקבלת אפ"ה גזירת הכתוב הוא דהוי גירות כדאיתא ביבמות דף י"ז ע"ב אבל אינו כן דעת הרמב"ם ז"ל בפי' י"ג מהל' מלכי' שכ' שמתגלגל עמה עד שתתרצה ומקבל עליה וס"ל לרש"י ז"ל דבכה"ג שמקבלת עליה אף שמתרצה ע"י אונס פשיטא דגירות גמור הוא דהא קמי"ל כחכמים ביבמות דף כ"ד ע"ב דא' גירי אריות וא' גירי מרדכי ואסתר גרים גמורין הם וא"כ פשיטא דתופסין קידושין ולשיטת הרמב"ם ז"ל צ"ל דהך ברייתא כר' נחמי' א"נ דחכמים דס"ל דגרים גמורין הם היינו מהאי קרא. מיהו מה שפירשי' ז"ל דקידושין תופסין בה אין לפרש שיכול לקדש אותה בע"כ דלא מצינו קידושין בע"כ כי אם ביבמה אלא דע"כ הכי קאמר קרא דלאח' הגירות בת ליקוחין היא אם מתרצית להתקדש לו ואם לא מתרצית יבא עלי' בע"כ דהיינו דהתירה התורה נגד היצה"ר לפירש"י ז"ל כנ"ל. ודו"ק

תוס' ד"ה שלא ילחצנה במלחמה וכו' ואפי' ביאה ראשונה אינו מותר אלא אחר כל המעשים וכו' הנה הרא"ם ז"ל בר"פ כי תצא תמה על התו' דמנא להו לפרש כן פירש"י ז"ל דלא הותרו ביאה אלא אחר כל המעשים דלמא תיכף כשהביאה לביתו היתה מותרת ביאה ראשונה כמ"ש הרמב"ן ובאמת דלכאורה משמע כן מדברי רש"י ז"ל עצמו בסנהדרין דף כ"א גבי תמר בד"ה תמר אחות אבשלום וכו' וז"ל קודם שנתגיירו בלב שלם מעכה אמו ילדה לו לדוד והיתה אצלו בתורת יפת תואר ע"ש. ונראה דהתו' לשיטתייהו אזלי דס"ל דעיקר ההיתר ביפת תואר היינו אפי' בפרהסי' וכבר כתבנו דע"כ מפרשי הא דאסרה התורה ליקח לאביו ולבנו היינו ע"כ כיון שמביאה מן המלחמה לביתו הוי כפרהסי' כמ"ש לעיל וכן מוכח מדבריהם לקמן שכתבנו בשם ר"ת אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת וישמע דמפרשי לי' דהא דאמר שלא ילחצנה במלחמה היינו ביאה שני' וכיון דס"ל להתוס' דהאיסור הוא משום דהוי פרהסי' א"כ ביאה שני' הי' מותר בביתו אפי קודם גירות אע"כ דס"ל דכ"ז הוי פרהסיא וא"כ ס"ל דא"א לפרש כן דברי רשי' ז"ל דאין חילוק בין במלחמה ובין בביתו דהכל הוי פרהסי' וצ"ל דלא הי' לפניהם הגירסא בסנהדרין שם בדברי רשי' ז"ל כמו שהוא לפנינו אך האמת יורה דרכו דדברי רשי' ז"ל בסנהדרין מוכיחי' על הפי' שכתבנו לעיל בדברי רשי' ז"ל דעיקר ההית' הוא ביפת תואר במה שאמרה התורה ולקחת לך לאשה ולגייר אותה בע"כ ולא התירה התורה זה אלא כנגד היצ"הר אבל אם בא עלי' שכבר נתקררה יצרו שוב אינו יכול לכופה להתגייר ואף דאין איסור מן התורה בביאת זנות זו מ"מ אם אינו רוצה להפקיר זרעו ולבוא עליה בגיותו התירה התורה לכופה להתגייר לאחר כל המעשים וזה שכ' רש"י ז"ל בסנהדרין שהיתה אצלו בתורת יפת תואר ר"ל שבתחלה הביאה לביתו בתורת יפת תואר ואח"כ בא עליה ברצונה בהיותה בביתו ואז לא היה יכול לכופה להתגייר וזה הוא שכתב רש"י ז"ל קודם שנתגיירה בלב שלם דלכאורה אינו מובן דהא היה יכול לכופה שתתגייר ולפמ"ש א"ש דכיון שבא עלי' שוב לא היה יכול לכופה להתגייר. ודו"ק

בא"ד ומה שהקשה מתמר וכו' אלא מקודם לכן היתה מעוברת כו' כבר כתבנו לעיל מה שנראה לנו הדרך הנכון בשיטת רשי' ז"ל בכאן ובסנהדרין שם ובאמת יש לתמוה על המפרשים אלו מה שנדחק להוציא קרא מפשטי' דכתיב בנות המלך ולך כמ"ש תו' ויותר מזה מפורש כמה פעמי' בפסוקים אלו שקראה אמנון אחותי והכ' מוכח דלא היתה אחותו לא מן האב ולא מן האם וגם אבשלום אמר לה האמנון אחיך וצריך לדחוק בכל זה דכיון שגידלה בביתו של דוד קראה אחותי. ועוד יש לתמוה לדבריהם הא דקאמר שם תמר בת יפת תואר היתה מנא ליה הא דלמא נתגיירה כשהיא מעוברת ונשאה דוד בשלמא לפי' התוס' י"ל דמוכח דיפת תואר היתה דאל"ה מסתמא לא היה בא עליה כשהית' בת נכריות אבל לפירושם קשה ונר' דס"ל דבל"ז מוכח דנסבה בתורת יפת תואר דהא מעכה אם תמר היתה בת תלמי המלך גשור והוא מארץ ז' עממים כדכתיב ביהושע י"ג לא הורישו בני ישראל את הגשורי וגו' נמצא שהיתה אסורה לו מאיסור נתינה ואיך נשא אותה דוד אע"כ שהיתה יפת תואר. וכדאי' בסוטה ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכו והיתה מותרת אליו וכיון שמוכח שהיתה יפת תואר שפיר קאמר התם תמר בת יפת תואר היתה ר"ל שלא היתה בתו כלל אלא שהיתה מעוברת כשלקחה כבר בתורת יפת תואר ולפ"ז י"ל דהוכיחו מזה היש מפרשים דלא כפי' התוס' דאי ס"ד שבא עלי' קודם גירות א"כ היאך אמרה כי לא ימנעני המלך ממך דהא היתה אסורה לאמנון מטעם נתינה כיון דהולד הולך אחרי' הרי היא נתינה גמורה ונהי דאבשלום לא הי' נתין משום דאמרו במתני' לקמן דף ס"ו ע"ב דכל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר א"כ כיון שאמרה התורה ליקוחין יש לך בה הרי יש קידושין והוולד כשר מ"מ תמר שהיתה הורתה קודם גירות והולד הולך אחריה והית' בת נכריות כמ"ש התו' פשיטא דהוי נתינה גמורה והיתה אסורה לאמנון. אבל לשיטת היש מפרשים שהיתה מעוברת מנכרי שלא הי' מז' עממים ממילא דלא היתה נתינה דקי"ל דבאומות הולך אחר הזכר ובאמת לכאורה קשה על שיטת התו' ודוחק לומר דס"ל דתלמי מלך גשור עצמו לא הי' מארץ ז' עממים דא"כ