המקנה עז

אחר מרצע זה מרצע הגדול היא שיעור כרשינה וצ"ל דקושי' הש"ס בבכורות הוא דוקא אליבא דר"י בר יהודא דס"ל אפי' מחט וכן כתב המשנה למלך בהל' עבדים פ"ג ולענ"ד כן הוא משמעות הש"ס שם כעדשה אין פחות מכעדשה לא משמע דאין הקושי' אלא דרמי ר' יוסי בר יהודא אהדדי התם ס"ל כעדשה והכא ס"ל כמחט אבל על דברי חכמים לק"מ משום דס"ל בחמת דבעינין הנקב בשעו' כרשינה ויותר זק"ל: שם אין עבד כהן נרצע וכו' במכילת' איתא ר' מאיר אומ' אין עבד כהן נרצע ואין עבד כהן נמכר. ועיין במשנה למלך בפ"ג מהלכות עבדים שהקשה כיון שאין נמכר האיך נרצע ע"ש שנדחק בזה והיה נראה לומר דהא דאין נמכר היינו במוכ' עצמו אבל בית דין מוכרין אותו בגניבתו והיינו משום דכ' בפסוק גבי מוכר עצמו או לעקר ואמרינין לעיל דעקר זה הנמכ' לע"ז עצמו וס"ל לר"מ דלא נאמר זה בכהן כיון דאינו ראוי לשוב למשפחתו כדאמרינן כהן ששימש בבית חוניו אסור לשמש על גבי המזבח וכדאמרינן לעיל דף כ' ע"ב הואיל ונעשה זה כומר וכו' וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכות ביאת המקדש הל' י"ג א' העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז וכו'. וכמ"ש הכ"מ דקי"ל כר' ששת ע"ש וכיון דר"מ סבר דמטעם זה אינו נרצע משום דאינו ראוי לשוב למשפחתו ה"נ מטעם זה כשנמכר לעקר לא הוי מכירה כלל בכהן וי"ל דס"ל דמהאי טעמא אמרינין דכל מוכר עצמו דכתיב בהאי קרא דונמכר לך או לעקר אינו בכהן והא דאמר אינו נרצע ע"כ מיירי במכרוהו בית דין דהא מוכר עצמו אינו נרצע

והנה בהגהת מיימוני הקשה דהא אסור לשמש בכהן והאיך נמכרו בע"ע ולכאורה הי' אפשר לומר דדוקא ישראל אסור לשמש בכהן אבל כהן מותר לשמש בכהן אחר ולפ"ז הי' אפשר לומר דטעמא דר"מ דאמר כהן אינו נמכר היינו משום דאסור לשמש א"כ משכחת נמי כהן הנרצע דמכר א"ע לכהן אך אכתי קשה מ"ט דר"י שם דאמר כהן נמכר וצ"ל דס"ל כמ"ש הסמ"ג דבשכר שרי אך אכתי לא מתרצא שפיר דהא בנרצע הוא עובדו בחנם ואפ"ה ס"ל לר' יהודא דכהן נרצע ויותר נראה כמ"ש המרדכי והביאו הרמ"א בא"ח סי' קכ"ח דכשהכהן מוחל שרי' ועיין במג"א שם שהביא ראי' דמחילה מהני מדאמר פ' הזרוע דף קל"ג דרבא הי' לו עבד כהן ודבריו ז"ל צ"ע דהא רשי' פי' שם דהוי שמעי' דבעה"ב והוא מוכרח דהא בעי' שם שיהא במכירי כהונה של הנותן דהיינו שרגיל בעה"ב ליתן לו מתנותיו ותו דלפמ"ש רשי' שם שהי' רבא עצמו כהן א"כ לפמ"ש אין ראי' מזה דישראל מותר לשמש בכהן ואפשר דראיתו מר' יוחנן דהוא הי' הבעה"ב והוא ע"כ לא הי' כהן מדהוצטרך להפריש מתנות ולפי דברי הסמ"ג אין ראי' וכן משמע במגילה דף זין דרבה שדר ביד אביי ואביי כהן הוי דאתי מבית עלי. ועיין בכתובות דף נ"ז ע"ב אלא מעתה לקוט כהן וע"ש בתו' משמע דבשכר שרי' ואפשר דכולא חד טעמא דכיון דבשכר שרי ה"ה דיכול למחול על שכרו. וק"ל

שם בגמרא חידוש הוא וכו' לכאורה מסוגיא זו ראי' לדעת התרגם שהביא הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות א"ב דשפחה אסורה מלאו דלא יהי' קדש דלדעת הרמב"ם שם שאין בו לאו ולא גזירת חכמים אף דאיכא איסורא בשפחה שיפקיר זרעו כמ"ש הרמב"ם שם. ונראה דהיינו מסוגי' דיבמות דף ק' ע"ב הכי קאמ' לי' לאברהם לא תנסב כותית ושפחה דלא ליזל זרעך בתרה מ"מ לא שייך הא דקאמר לא שנא כהנים ל"ש ישראל כיון דבכהן איכא לאו דזונה. ונראה דא"ש לפמ"ש התו' ביבמות דף ס"א ע"ב בד"ה אין זונה וכו' דאפי' רבא דפליג על אביי בתמורה דף כ"ט ע"ב דאמר אין זונה כותית כהן לוקה עליו דבעינן לא יחלל זרעו שיהא זרעו מיוחס אחריו וס"ל לרבא דא' זה וא' זה כהן לוקה עליו היינו דוקא בזינתה כבר אבל אם לא זינתה אינו בכלל זונה א"כ שפיר משכחת שימסור לו שפחה שלא זינתה דליכא בי' לאו דזונה כיון שאין זרעו מיוחס אחריו וכן כתב המג"א סוף סימן קנ"ג דמלשון הרמב"ם ז"ל זונה כותית משמע דס"ל כשיטת התו' דבעי' דוקא שזינתה ולא כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ויו לדעת הרמב"ם ז"ל ונראה להביא ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל מדמיבעי' לי' דוקא בכהן ולא מיבעי' לי' אפי' בישראל אם יכול למסור שפחה מצריות או אדומיות. ותו נהי דהא דאמר דיכול למסור שפחה כנענית הוא לשון מושאל דכל שפחה אפי' היא משאר אומות קראוהו חז"ל בלשון שפחה כנענית על שם הכתוב ויהי כנען עבד למו כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף כ"ב ע"ב בד"ה שדה נקנית כו' מ"מ כיון דשפחה כנענית ממש שהוא מז' אומות איכא בהא לאו דלא תתחתן דאפי' אם נתגיירה היא באיסור נתינה וכדאי' בע"ז דף ל"א דאפי' לרבנן דר"ש היכא דבא על נכריות מז' אומות דרך חתנות איכא לאו דלא תתחתן א"כ הוי לי' למיבעי' בשפחה כנענית ממש שהיא מז' אמות אם מותר למסור לו כיון דהוי דרך חתנות כדכתיב אם אדניו יתן לו אשה לדעת הרמב"ם ז"ל א"ש דכיון דאיכא לאו דלא תתחתן או עשה דמצריות לא שייך לומר הואיל וחידוש הוא כיון דשפחה בעלמא ליכא איסורא דאורייתא ודוקא בכהן מיבעי' לי' כנ"ל ודוק

בגמרא איבעי' להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא ל"ש כו' נראה דהא דלא מיבעיא לי' גבי ישראל עצמו אם מותר הוא ביפת תואר כנענית שהוא מז' אומו' או מצריות ואדומיות היינו משום דמצינו בקרא מפורש כדאי' בסוטה דף ל"ה ע"ב ושבית שביו לרבות כנענים שבח"ל ואע"ג דברייתא זו מוקמינן לה התם כר"ש אבל לר' יהודא אפי' כנענים שבח"ל הם בכלל לא תחי' מ"מ נראה דר' יהודא דרש נמי ושבית שביו במצרי ואדומי ור"ש לטעמו דס"ל ביבמות דף ע"ח דמצרי ואדומי לא נאסרו נקיבות כלל. וע"כ צריך לפרש בכנענית אבל לר' יהודא דס"ל דמצרי ואדומי נקיבות אסורות שפיר מוקי לה במצריות ואדומיות ובזה מתורץ מה שהקשה תו' בסוטה דף ל"ו ד"ה כמאן כר"ש דלמא ביפת תואר אפי' ר' יהודא מודה ע"ש ולפמ"ש דלר"י איכא לאוקמי קרא במצריות ואדומיות מנא לי' להוציא כנענית מכלל לאו דלא תחיה כל נשמה אע"כ דאתי כר"ש (ובזה מתורץ מה שהקשה הרא"ם ז"ל בריש פ' כי תצא על הסיפרי דל"ל קרא דשבית שביו לרבות כנענים שבח"ל הא בסיפרי מרבה כנענים שבח"ל מקרא אחרינא מוהי' כל העם הנמצא בה וגו'. ולפמ"ש א"ש דהאי קרא ושבית שביו אתא להתי' איסור נתינה ואיצטרך נמי קרא דוהי' כל העם הנמצא בה דאל"ה ה"א דכנענית שבח"ל הם בכלל לא תחיה כל נשמה וקרא דשבית שביו הוי מוקמינן במצרי ואדומי) וצ"ל דאפ"ה מיבעיא ליה בכהן ולא יליף מהתם משום די"ל דכהנים חמירא דהואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות. אך התוספות לשיטתייהו אזלי שהקשו עוד שם בא"ד דל"ל קרא לרבות כנעני שבח"ל מאי שנא מכהן דאמרינן הכא דמות' דלא דברה התורה אלא כנגד יצה"ר ותירצו דעיק' טעמא דר"ש מקרא וכו' הרי דס"ל דלהתי' האיסור א"צ קרא דנפקא מסברא דהואיל ואשתרי אשתרי. ונראה דקושיתם הוא דוקא ללישנא קמא דס"ל לרב דאפי' ביאה שניה מותר משום דאמרינן דהואיל ואשתרי אשתרי אבל ללישנא בתרא דמודה רב בביאה שני' שפיר איצטרך קרא דשבית שביו לרבות אפילו ביאה שני'. אך לולא דבריהם ז"ל נראה דלק"מ אף ללישנא קמא דהא ס"ל לתוספות דמה שהותרו ביא' ראשונ' היינו במלחמה קודם גירות וע"כ ס"ל דלאו דזונה היינו אפי' קודם גירות כדס"ל לרבא בתמורה דף ל"ה דבא על הכותית לוקה משום זונה כמו שיבואר לקמן ואם כן שפיר שייך לומר הואיל ואשתרי ביאה ראשונה אישתרי נמי ביאה שניה אבל בכנענית דליכא איסורא אפי' בז' עממים בגיותן אלא בדרך חתנות כדאיתא בע"ז דף ל"ה ועיק' קרא דשבית שביו היינו להתיר ביאה שניה שנושא אותה לאחר שנתגייר' ואם כן לא שייך לומר הואיל ואשתרי ביאה ראשונה דהא ביאה ראשונה ליכא בה איסורא משום כנענית. וכן י"ל לפמ"ש דר' יהודה מוקי לקרא במצריות ואדומיות דגם בזה ליכא איסורא אלא לאחר גירות דלא יבא בקהל לא שייך בגיותן וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דלא יבוא בקהל דמצרי ואדומי אינו איסור אלא בקידש ובעל אבל בזנות ליכא עשה. ולפ"ז י"ל דרב ושמואל לשיטתייהו כמ"ש תוספות בסנהדרין דפליגי רב ושמואל דרב ס"ל דביאה ראשונה מותרת במלחמה אם כן י"ל דהואיל ואשתרי אשתרי ואפ"ה איצטרך ושבית שביו כנ"ל אבל שמואל דס"ל דביאה ראשונה נמי אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים אם כן מוכח דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי מדאיצטרך ושבית שביו לרבות כנענים דהתם נמי שייך הואיל ואישתרי אישתרי כיון דביאה ראשונה נמי הוי דרך חתנות. ועוד נראה דאף לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דביאה ראשונה היינו לאחר גירות אין קושיא דאיכא למימר באמת רב דס"ל דהואיל ואישתרי אישתרי מהכא קא יליף מדהתירה התורה אפי' בנתינה משום דהואיל ואישתרי אישתרי ואף על גב דהך ברייתא כר"ש מ"מ כבר כתבנו דאפילו לרבי יהודא קרא מיירי במצרי ואדומי ושפיר יליף מיני' ושמואל ס"ל דאיסור דכהן שאני דהואיל דריבה בהן הכתו' מצות יתירות ודו"ק:

שם ת"ר וראית בשבי' וכו' ופירש"י ז"ל אם נתן מתחילה עיניו בה ולא שלקחה למוכרה וכו' והרשב"א ז"ל פי' בענין אחר למעט אם נתן עיניו בה קודם המלחמה ויש להביא ראיה לפירש"י ז"ל ממה שאמרו ביבמות דף ס"א ע"א ר"ש אומר גיורות פחותה מג' שנים כשירה לכהונה דכתיב וכל הטף וגו' והרי פנחס עמהם וכו' וק' לי לפי לישנא קמא דרב פליג דאפי' בביאה שניה מותרת לכהן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ מנא לי' להוכיח משם דלמא היתה מותרת לפנחס מטעם יפת תואר שהרי הביאה מן המלחמה אע"כ כיון שבשעת שביו לא לקחו לשם יפת תואר כבר אסורה וכן מוכח ממה שכתבו' תו' בפ' בן סורר דהא דגיירה אותן כשהי' בקטנות אע"ג דאין זכין לקטן מן התורה משום דגירות שאני ע"ש ומאי קושי' דלמא גיירה אותם בתורת יפת תואר דמגיירה אותה אפי' בע"כ כדאי' ביבמות דף מ"ח וה"ה בקטנות ולפמ"ש א"ש דמוכח מסוגי' הנ"ל דלאו בתורת יפת תואר מיירי וק"ל

שם אשת אפילו א"א וכו' והתוספות בע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה משום נשג"ז הקשה על מ"ד התם אישות לית להו אם כן ל"ל קרא לרבות אפי' אשת איש ותירצו שם דודאי עשה מיהא איכא דודבק באשתו ולא באשת חבירו ולכאורה קשה ואכתי לא מתרצי לפירש"י ז"ל