המקנה עג

תצא כצאת העבדים משמע דלא תצא כלל בראשי איברים אלא דבע"ינ ה"א שיצא ויתן דמי עין. אם כן ליכא למימר דקרא דכי יכה את עין עבדו או את עין אמתו מיירי בעברי' דאין לחלק בין עבדו לאמתו אלא משום דה"א דנילף בק"ו מעבד כנעני ודו"ק

ברש"י ד"ה בשנת היובל וכו'. וכי תמכרו אם תמכרו ותקני מה שאסרתי וכו'. נראה דכוונתו ליישב מה שדקדקו התוספות דלא מוקי לקרא בעבודת קרקע כגון חרישה וזריעה. ולכאורה המ"ל דכיון דבחרישה וזריעה מפורש ענשו בתורה שיש בהם מלקות שהוא עונש הגוף דחמי' טפי כדאית' בתענית זה בגופו וזה בממונו ותו דקי"ל היכא דאיכא ממון ומלקות נדון בחמורה ולוקה אינו משלם וצ"ל דה"ל לאוקמא עונש דקרא בלא עדים והתראה מיהא י"ל דאפי' אם לא התרו בו מ"מ כיון שאמרו חז"ל אע"פ שבטלו ארבע מיתות דין ארבע מיתות לא בטלו אם כן מסתמא גם בחייבי מלקות שלא התרו בהן יש ג"כ עונש הגוף דחמי' טפי מעונש ממון ולהכי מוקי לקרא בנוש' ונותן פירות שביעית דהוי ליה לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו ואפשר דזהו בכלל דברי התוספות וק"ל

בתוספות ד"ה הא קמ"ל וכו'. אף על גב שמפדין אותה בע"כ וכו'. לכאורה אינו מובן דאפילו לפירש"י ז"ל לעיל דף י"ח דמפדין אותה בע"כ דאב אם יש לו אפ"ה מה גריעות הוא בזה. ונראה פירושו דבאמת דבכל מוכר את בתו לששה שנים כיון שהוא מקדים לו המעות מסתמ' מעשה ידי' של ששה שנים שווים יותר הרבה אלא שאין בזה איסור ריבית דהא קי"ל דמרבין על השכר כדאית' במתני' דאיזהו נשך וכמ"ש לעיל דף י"ד ע"ב ברש"י ד"ה שמגרעת פדיונה מדלא כתיב וכו' ע"ש וכ"ש הכא דה"ל דרך מקח וממכר מ"מ הכא דמיירי בעונש הממון מה לי הכי ומה לי הכי אלא כיון שאינו נותן מעות בעין אלא שהיא פוחתת והולכות מן החוב בעבודתו עדיפ' טפי כדקאמ' הש"ס גרוע קא מגרעה ואהא קשה להו כיון דאם פודה אותה אחר ד' שנים כבר קיבל את הקרן במעשה ידיה וכופין אותו שיפדה אותה בגירעון כסף הרי שצריך שיתן הרבית במעות בעין ואהא כתבו דאפ"ה רבית קשה יותר והיינו משום דשם צריך ליתן את הקרן והריבית במעות בעין והכא נגרע הקרן בכל עת וק"ל

בתוספות ד"ה עבד ד' ופשע ב' וכו'. וקשה דאם כן מאי שני קרא בלישנ' וכו'. יש ליישב קצת כיון דאמרה התורה לחלק את הדמים שנתן כפי ערך המנה לכל שנה ששית המנה ובוודאי כשנותן הדמים מתחלת ששה שני אין לחשוב שמקדים הדמים בעד שנה ששית כמו בעד שנה ראשונה אלא בשנה ראשונה נותן יותר מששית המנה ושנה שני' ממעט והולך עד שנה ששית נמצ' לא היה ראוי' לחשוב על שנים האחרונים ששית המנה ואפ"ה אמרה תורה שצריך לשלם לו כל שנה ששית המנה משום דמצטרף דמי הקנין עם דמי הקדמות המעות שנתן לו בתחלה. וכבר כתבנו דאין בזה רבית כיון דהוא דרך מקח וממכר. ולפ"ז י"ל דלהכי קרי' התורה לשנים הראשוני' כסף מקנתו מפני שהם דמי הכסף שנתן אבל שנים האחרונים שדמי הקנין הם פחותים מששית המנה קרי' רחמנ' כפי שניו דאפ"ה צריך ליתן ששית המנה מפני הקדמת הזמן וק"ל: בא"ד ואומר הר"ר ברוך דה"פ וכו' יש קצת ליתן טעם בזה משום דקי"ל אין אונאה לעבדים עד פלגא דהוי בטל מקח אם כן י"ל הכא בפדיונו דאם נפדה אחר שתי שנים הוי כעין ביטול מקח כיון דהוי יתר מפלגא דמסתמ' אדעת' דהכא לא קנאו וכיון דהמקח בטל חושבין רק כסף מקנתו אבל כשעברו רוב השנים לא הוי ביטול מקח וכיון דהמקח קיים הוי כקונה אמה עבריה וראוי' לחשוב כפי שווי' דהשתא וק"ל

בגמ' כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה וכו' נראה דכוונת הברייתא לאשמועינן הכא מלתא דרב הונא משום דבאמת בכל פעם העונש יותר חמור כדמפרש לקמן הברייתא והטעם הוא בזה משום דכשנעשה לו העבירה כהיתר הוא חמור טפי ממזיד שהמזיד מכיר בתורת ה' ובמצותיו אלא שיצרו כופהו משא"כ כשנעשה לו כהיתר שהוקל בעינו מצות הבורא וזה החטא הוא גדול מן המזיד וגם תשובתו קשה מאוד לפי שנחשב לו כהיתר וזהו שאמר דהע"ה בתהלים נ"א ששאל בתחילה כרוב רחמיך מחה פשעי ואח"כ שאל הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני ר"ל העונות אשר נדמו כחטא שהוא כשוגג כידוע שחטא הוא שוגג והוא צריך כיבוס הרבה יותר מן המזיד ואמר הטעם על זה כי פשעי אני אדע ר"ל שהוא יודע שחטא משא"כ חטאתי נגדי תמיד שכיון שנדמו לי כהיתר קשה לי לפרוש ממנו והיינו דאמר לך לבדך חטאתי וגו' ר"ל ע"י שנעשה לו כהיתר אינו מכיר בחטא אלא אתה לבד ואמר עוד למען תצדק בדבריך וגו' שבתחילה הוא מכיר בעונש אם יענישוהו ה' שכיון שהוא מכיר בחטא תולה העונש בחטא אבל כשנעשה לו כהיתר אינו מכיר בחטאו וכשמקבל העונש הוא מתרעם על מדותיו של השי"ת ב"ה כיון שהוא צדיק בעיניו ובזה יגדול החטא יותר כמ"ש ישעיה הנביא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה וז"ש דהע"ה למען תצדק בדבריך תזכה בשפטיך ר"ל ע"י שהוא מכיר החטא מצדיק עליו הדין והמשפט ובזה נתהפך מדת הדין לרחמים וזהו תזכה בשפטיך והיינו דאמר הכא טעם גדלות העונש יותר שאם יתמיד בחטא נעשה לו כהיתר ויש לפרש בזה מה דקאמר קשה אבקה של שביעי' דמשמע עבירה קל שבה ר"ל שיותר שהעבירה קל בעיניו ונדמה לו כאבק כמ"ש חז"ל עבירות שאדם דש בעקיביו יותר קשה הוא ע"כ העונש בכל פעם יותר גדול ויש להבין יותר מ"ש דהע"ה כי פשעי אני אדע וגו' כי כמו שבעובר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר כמו כן השב בתשובה מעוונותיו מכיר יותר חומר העון ששמע ליצרו לעבור על מצות הבורא אשר אין תכלית וסוף לרוממות מלכותו יתברך ולפי מה שיכיר גודל רוממותו נודע לו בכל שעה יותר עון המראתו נגד הש"י והיינו שאמר אני אדע לשון עתיד שבכל שעה יתוודע לי יותר פשעי אבל בכל מה שיתוודע לי הפשע מחמת הכרת רוממות מלכותו אינו מספיק ידיעתו גודל עון המראתו כי רוממותו אין סוף ובכל מה שאדע הפשע לא יצא מכלל חטא כי עדיין אינו מכיר ערך רוממותו. עוד יש לפרש הא דקאמר שנעשה לו כהיתר על דרך שאחז"ל ראה ויתר גוים כיון שראה הקב"ה שאינם מקיימים שבע מצות התיר להם שאפי' מקיימים אינם מקבלין שכר וי"ל הטעם כיון שנדמה להם כהיתר אף שמקיימים אין ענינו מטעם מצות הבורא ולכך אינם מקבלין שכר עליהן וכן יש לפרש הכא דכיון שנעשה לו כהיתר הותרו לו כדקאמר רב הונא ר"ל שאפי' אם מקיימים ואינו עושה העבירה אין זה מחמת תשובה כיון שנדמה לו כהיתר ואינו מקבל שכר על זה ויש לפרש הא דקאמר דנושא ונותן בפירות שביעית היינו שמוכר פירות שדהו בשביעית ואינו מפקירם כדקאמר רחמנא לאכלה ולא לסחורה וכן המשמעות מפי' רש"י ז"ל וכי תמכרו אז תהי' העונש ממכר לעמיתך משמע דמיירי מכירות פירות שגדלה בשדהו וכן בפי' התוספות שהוא מדה כנגד מדה משמע דמיירי במכירה לבד והיינו מכירת פירות שגדלו בשדהו נענש עליו במכירת מטלטליו א"כ כיון שהגיע למדה שמכר שדהו ממילא אין עובר על מכירת פירות שביעית שכבר מכר שדהו ואפ"ה נענש אח"כ אע"ג שכבר אינו עובר אין זה תשובה כיון שנעשה לו כבר כהיתר והיינו דקמשמע לן הכא מלתא דר"ה

ע"ב אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין וכו' וכתב הרשב"א ז"ל תמיהא לי היכא הוי פיקדון הא כי ארצי ואתרצי וקיבל לשם פירעון אמאי לא הוי פירעון ונדחק דמיירי בקיבל בסתם וכו' ע"ש. נראה דס"ל להרשב"א ז"ל כיון דאמרינן ביבמות דף מ"ו דנכרי לא קנה ישראל לגופו דאתם קונים מהם ולא הם קונים מכם אינו אלא כחוב בעלמא א"כ בוודאי כשמתרצה מועיל כדין כל פירעון חוב דנהי דבע"כ לא מהני ואין לדמות לשאר פירעון חוב שיכול לפורעו תוך זמנו אפילו בע"כ כדאי' בח"מ סי' ע"ג הכא שאני משום דקביעת הזמן בזה הוא לטובת המלוה מ"מ ברצונו וודאי מהני והיינו דמדמה הרשב"א ז"ל בשמעתין לחוב שיש עלי' משכון דה"נ גופו הוי משכון כדאמר לעיל דף י"ט גבי אמה עברי' אך לע"ד צ"ע דהא אמרינן בהדי' בב"ק דף קי"ג בע"ע הנמכר לנכרי זאת אומרת ע"ע גופו קנוי הרי דמפורש דלא דמי לפירעון חוב דיש לו קנין בגופו למעשה ידיו כמ"ש לעיל דף י"ו גבי הא דאמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והא דמדמי לי' לעיל דף י"ט למלוה שיש עלי' משכון היינו כמ"ש תו' שם בד"ה מלוה שיש עלי' וכו' ומיהא יש לומר דע"כ לאו בהקנאת גופה שהיא קנוי לו מקדשה וכו' א"כ לא דמי לפירעון חוב כלל ועוד נראה מדברי הרשב"א דאביי מיירי שלא הי' בגאולה בע"כ דאדון אלא ברצון האדון ולפ"ז נראה דהא דאמר אביי משכחת לקולא ולחומרא גבי עבד ולא אמר בשדה אחוזה דאמרה התורה דאינו נגאל לחצאין דפעמים להקל ופעמים להחמיר משום דהא דקאמר אביי הנך מאה פיקדון הוי דמשמע דמיירי שקיבל המעות מרצונו כמ"ש הרשב"א ז"ל ולא אמר שיכול העבד ליתן לו המעות בע"כ משום דזה וודאי לא הוי מיבעי' לי' שיועיל גאולה לחצאין להקל ולא להחמיר דאין שום סברא שיכריח את רבו לקבל המעות ואח"כ יהא הברירה ביד העבד לקיים הפדיון או לחזור בו וצריך לומר שקיבל האדון ברצונו ולפ"ז נראה פשוט בשדה אחוזה דהפדיון קיים אפי' לחצאין ברצון המוכר בין להקל ובין להחמיר ואפי' לחצאין דלא גרע מאלו מכר לו הלוקח חצי השדה לאיש אחר בוודאי יכול למכור חצי השדה או מקצתו לאחרים אבל לגבי עבד דאין האדון יכול למכור את העבד לאחר אפי' נמכר לישראל ואפי' אי נימא כיון דכתב הרמב"ם ז"ל הטעם דאינו יכול למכור לאחר מדכתיב גבי אמה עבריה לא ימשול למוכרה לעם נכרי א"כ י"ל דוקא לאחר אבל כשמוכר לעבד עצמו מהני כשחוזר ומוכר לעצמו בתורת מכירה מ"מ כיון שלא מצינו מכירה בע"ע אפי' בתחלת המכירה אלא מכירת כולה ולא מכירת חצי' מהיכא תיתי יועיל בתורת מכירה לחצאין וע"כ מטעם גאולה ושפיר קאמר דמשכחת להקל ולהחמיר אפי' אם קיבל ברצון ולפ"ז נראה די"ל דהיינו דמיבעי' לרב ששת אע"ג דגאולתו גאולתו ג"ש גמורה היא כמו שנתקשה בזה התו' מ"מ כיון דבשדה אחוזה מיירי ע"כ בפדיון בע"כ דברצון הלוקח פשיטא דיכול למכור וגבי ע"ע מיבעי' לי' דוקא ברצון הלוקח כנ"ל שפיר י"ל כיון דברצון מהני עכ"פ גבי שדה אחוזה מטעם מכירה ה"נ מהני גבי ע"ע מטעם גאולה להקל ולפ"ז יש לפרש הא דקאמר רב ששת לאו אמרת