המקנה עד

ונמכר כולה ולא חצי' ואי כוונתו על הך ברייתא דלעיל דף י"ח היתה גניבו חמש מאות וכו' ומפרש לי' לרבא התם משום דכתיב ונמכר כולה ולא חצי' א"כ ה"ל לאתויי הך ברייתא או ה"ל למימר לאו אמרינן ולפמ"ש דהא דקאמר להקל ולהחמיר אינו אלא ברצון וע"ז השיב לו לאו אמרת דלא שייך בעבד מטעם מכירה משום דנמכר כולה ולא חצי' ה"נ נימא ונגאל כולה ולא חצי' ועמ"ש לקמן עוד בזה:

אך לע"ד צ"ע בהא אי שייך גבי נמכר לנכרי ונמכר כולו ולא חצי' די"ל דוקא במכרוהו ב"ד דיש לו זמן קבוע דאינו נמכר אלא לשש הא דאמרינן הכא אבל במוכר עצמו דאמרינן לעיל דנמכר יתר על שש ה"נ י"ל דנמכר פחות משש אלא דלפי מאי דכתב רש"י לעיל דף ט"ו ע"ב לרבנן דר' אף נמכר לנכרי יוצא בשש ותו דלפי' רש"י לעיל דף י"ד ע"ב יתר על שש היינו כשהתנה בפי' אבל בסתם יוצא בשש שפיר שייך ולא חציו אף במוכר עצמו וצ"ע ודו"ק:

שם משכחת לה לקולא ולחומרא כתב מהרש"א ז"ל דיש לדקדק דבמקדיש דדמיו קצובים אין נפקא מינה אם נגאל לחצאין או לא ע"ש ודבריו אינם מובנים דהא דלא מפרש דנגאל לחצאין היינו לחצאין ממש וחלוקה ממש היינו דוקא בע"ע דלא שייך בי' חלוקה בחצי הגוף דאף בחצי עבד וחצי בן חורין גבי עבד כנעני אמרינן בגיטין דעובד את רבו יום א' ואת עצמו יום אחד היינו דוקא גבי עבד כנעני שהוא מכור לעולם אבל גבי ישראל שהוא מכור לשש אין שייך חלוקה זו יום יום אלא שעובד את רבו בתחילה עד שכלה שיעור העבדות לפי הגירעון ותו כיון דאמר ב"ה תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול וכו' הכי נמי בע"ע כיון דרבו מוסר לו שפחה כנענית דיום א' יהא מותר בשפחה ויום אחד יהא אסור בשפחה וע"כ צריך להיות החלוקה שישלים ויצא לחירות וכן כתב הריטב"א ז"ל בשמעתין משא"כ במקדיש שדה או בבתי ערי חומה נ"מ כפשוט' אם אין ידו משגת ליגאל את כל השדה והבית אם חולקין את השדה או את הבית לשתים וכן משמעות דברי הרמב"ם ז"ל בפשטות גבי שדה אחוזה במקדיש שמפריש לחצאין כפשוטא דהיינו לחלק את השדה לשתים משכחת בי' לפעמים קולא כגון אם גאל את חצי השדה ארבעה שנים לפני היובל דאם הוא נגאל נשאר החצי ביד הגזבר עד היובל ויצא לכהנים ואם אינו נגאל המעות הם פיקדון ביד הגזבר ונגאל כולה שני שנים לפני היובל ותמהני על המהרש"א ז"ל דמשמע מדבריו ז"ל דבתי ערי חומה שפיר משכחת להקל או להחמיר ובאמת ז"א דבבתי ערי חומה צריך להחזיר הדמים שנתן לעולם בין אם הוקר או הוזל בין בתחילה או בסוף שנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' שמיטה ולא משכחת בי' גאולה לחצאין אלא בחצי הבית ממש אך הרשב"א ז"ל כתב בשמעתין דאפי' במקדיש אינו גואל חצי השדה ממש אלא בתחילה הוא ביד המקדיש עד זמן שיבוא שיעור הגאולה לכל השדה ואח"כ חוזר לבעלים כל השדה ומיהו אפי' אם יהי' כן נ"מ טובא דכיון דנגאל מיד לחצאין שוב אין הגזבר יכול למוכרה לאחר משא"כ אם לא יהי' נגאל לחצאין אם מכרה הגזבר לאחר שוב אינה נגאלת ויש בזה שתי נוסחאות כדאי' ברמב"ם בפ' ד' מהל' עירוכין דין כ' ובראב"ד ועוד נ"מ אם יכול הגואל לחזור בו דאם אינו נגאל המעות הם פיקדון ויכיל לחזור בו ואפי' אי נימא דלאו פיקדון הוא ממש אלא כמוכר לאחר למ"ד יום מכל מקום הא קי"ל דגם במוכר לאחר למ"ד יום יכול לחזור בו והא דלא קאמר קולא זו גבי ע"ע דיכול העבד לחזור בו היינו משום דאמרינן לעיל דף י"ח ע"א גבי ע"ע הי' ראוי לכפות אותו שיפדה א"ע אם יש לו משום פגם משפחה כמו שביארנו לעיל שם אלא דהדר אזיל ומזבין נפשי' אבל בכאן שכבר נותן דמי פדיונו מה"ת יכול לחזור בו כיון דאיכא פגם משפח' וכ"ש כפמ"ש התו' שם דאם יש לו לא שייך דהדר אזיל ומזבין נפשי' כיון דבכל פעם יכול לכוף אותו וצ"ל כגון שהוזל אבל במקדיש י"ל כפשטא דנ"מ אם יכול לחזור בו דאין כופין אותו לפדותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה ותו נראה דכיון דקי"ל לעיל דפודין אפי' בשוה כסף כמ"ש התו' בריש מכילתין א"כ איכא נ"מ אם נתן להגזבר שוה כסף שיהא נגאל לאחר שנה והוזל או הוקר השוה כסף שנתן להגזבר ואם הם פיקדון הוקר או הוזל ברשות הבעלים ודו"ק:

שם אי אמרת אינו נגאל לחצאין יהיב ליה חמשין וכו' הנך מאה פיקדון נינהו יהיב ליה ניהלי' ואזיל וכו' יש לדקדק קצת דיהיב מאה וחמשין דקאמר בתחילה היינו שמוסיף על החמשין שנתן לו כבר וא"צ ליקח ממנו מה שנתן לו כבר בפיקדון ולחזו' וליתן לו בתורת גאולה ובסוף קאמר הנך מאה פיקדון נינהו יהיב ליה ניהלי' משמע שצריך ליקח המעות ולחזו' וליתן לו ונראה האי פיקדון דקאמר לאו פיקדון ממש הוא אלא דומה למלוה שהיה רשות ביד האדון להוציאה ולא דמי למקדש את האשה לאחר למ"ד יום דאמרינן לקמן בר"פ האומר דהנך זוזי לא לפיקדון ולא למלוה דמי דהתם אמר בפירוש לאחר למ"ד יום אבל הכא דלא אמר בפי' לאחר למ"ד יום הוי ליה כמלוה כיון שלא היה הפדיון חל דעכ"פ יש ברשות האדון להוצי' המעות כדקי"ל בח"מ דאף על גב דאין המקח נקנה מ"מ הוי ש"ש על המעות מפני שיכול להשתמש בו אם כן הוי ליה וילוה כיון דניתנה להוצאה וכיון דקי"ל בקידושין וגבי מכירה דאינו קונה במלוה כדאית' לקמן דף מ"ז ממיל' צריך הוא ליקח ולחזור וליתן ולא דמי למקדש לאחר למ"ד יום דאמרינן לקמן בר"פ האומר דלא דמי למלוה כיון דבתורת קידושין יהבי' ניהלי' התם שאני שאמר בפי' שתתקדש בו אחר למ"ד יום אבל הכא שנתן עכשיו לשם פדיון אלא דלא מהני ה"ל מלוה משא"כ לעיל דצריך ליתן לו עוד מעות אם כן הא קי"ל דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה להכי א"צ ליקח וליתן כיון דעכ"פ הוא נותן מות' המעות עתה וצ"ע בזה אי נימא דגאולת ע"ע ושדה אחוזה וכיוצ' בו בעינן קנין בשעת גאולה ואינו נפדה במלוה כדמשמע הכא די"ל כיון דיפה כחה לצאת בע"כ דאדון לא בעינן קנין כלל וכן משמע מפירש"י ז"ל לעיל דף וי"ו ע"ב בד"ה אינה מקודשת וכו' מקיחה דשדה עפרון גמרינן ועיין מה שכתבתי שם דמשמע דס"ל לאביי עצמו גבי אמה העבריה דנפדית אפילו במלוה וק"ל

דף כ"א בגמרא א"ל רבינ' משום דאיכא למימ' ע"ע הנמכ' לנכרי יוכיח וכו'. הקשו המפרשים דאפילו נימ' דאביי דאמ' לעיל את"ל נגאל לחצאין לא דרש ונגאל כולו האיך פליג על הבריית' דמסיק רבינא משום דאיכ' למימ' ע"ע הנמכ' לנכרי יוכיח דאינו לוה וגואל לחצאין:

הנה לפמ"ש לעיל דאביי מיירי שקיבל האדון הדמים ברצון ודוק' בעבד עברי משכחת דלא מצינו בו מכירה לחצאין אבל בשדה אחוזה ואינך כיון דברצונו לא גרע ממכירה אם כן י"ל דמודה אביי דבע"כ אינו נגאל לחצאין דילפינן משדה אחוזה אלא דליכא למילף אלא בע"כ דומיא דשדה אחוזה אבל ברצון כיון דבשדה אחוזה מהני מטעם מכירה מהני נמי בעבד מטעם גאולה ממיל' דלא קשה על אביי מברייתא זו דאיכ' למימ' בבריית' דעבד עברי הנמכ' לנכרי וגואל בע"כ יוכיח אך כבר כתבנו דהרשב"א ז"ל לא כתב כן. ותו הקשה הכ"מ על הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות עבדים הל' זי"ן דכת' כהך את"ל דנגאל לחצאין לקול' ולחומר' ואמאי הא רבינ' בתרא הוא ובריית' כוותי' ויותר יש לתמוה מ"ש הרמב"ם דבעבד עברי הנמכ' לישראל אינו לוה וגואל לחצאין מנא ליה לחלק בין נמכר לנכרי דאמרינן דנגאל אפי' לחצאין ובין נמכר לישראל דילפינן מוהפדה דבעינן דוק' והפדה כולה ולא חצי' והכ"מ לא הזכי' כלום מזה והנה לכאורה נראה דס"ל לאביי דנגאל לחצאין הוא משום דאיכא ק"ו ממקדיש דיוצ' לכהנים ביובל ואפ"ה נגאל לחצאין וע"כ בריית' דלקמן אילו לא נאמר קאמר דאי לא הוי כתיב אם גאל יגאל במקדיש באמת הוי ילפינן מגאולתו או ממשמעות דונגאל דמשמע כולה ולא חצי' אבל לבתר דכתיב במקדיש דאיכ' ק"ו לעבד עברי לא דרשינן גאולתו ונגאל דאינו מיות' כמ"ש המהרש"א ז"ל וכענין זה כתבו התוספות בד"ה איתיבי' וע"ד זה כתב ג"כ בספ"י ע"ש ואין להקשות דאם כן תשאר קושי' התוספות שם דלמא לעולם כר"ש דמה שתירצו דאם כן ה"ל למימ' ק"ו מעבד עברי וכו' אלא פשיט' דהאי יוכיח מיירי אף לפי האמת וכו' היינו אי ע"ע אינו נגאל לחצאין באמת אבל אי נימא דגם היוכיח מעבד עברי הנמכ' לנכרי אינו לפי האמת אין הוכחה כ"כ דבריית' לפי האמת קאמר דכיון דשניהם אינן לפי האמת דשדה משדה עדיף אך נראה דז"א דלפמ"ש התוספות דנימ' דבריית' אתי' כר"ש אם כן שפיר כתבו דהך פירכ' דעבד עברי הוא אף לפי האמת דלדידי' בוודאי בנמכ' לנכרי אינו נגאל לחצאין אף לפי האמת כיון דדריש טעמ' דקרא כיון שיפה כחו בחדא הורע כחו בחדא אם כן ממיל' בנמכר לנכרי שיפה כחו ליגאל לעולם ממיל' לא ילפינן ק"ו ממקדיש ואינו נגאל לחצאין וכמשמעות לשון ונגאל אבל לרבנן דאתי' בריית' זו כוותייהו שפיר י"ל דאילו לא נאמר קאמר. ולפ"ז צ"ל דס"ל לאביי דאף בבתי חצרים ילפינן ממקדיש דנגאל לחצאין דאם לא כן איכא למימר בתי חצרים יוכיחו ולא כמ"ש התוספות בד"ה משום דאיכ' וכו'. ואי משום קושי' התוספות שם דל"ל קרא בשדה אחוזה דנילוף מעבד עברי מעיקר' לא קשה לאביי דהא אליבא דאמת עבד עברי נגאל לחצאין ואדרב' י"ל דמזה גופא הוכחות אביי מדאיצטרך גבי שדה אחוזה כקושי' התוספות. והנה הרמב"ם ז"ל לא הזכיר מדין בתי חצרים אם נגאל לחצאין ויות' ולענ"ד די"ל דאפילו לפמ"ש תוספות בבתי חצרים דין שדה אחוזה יש להן ואפ"ה ליכא למימר בתי חצרים יוכיח משום דאיכא למיפרך מה לבתי חצרים שכן אינו נגאל באחרים אלא בקרובים משא"כ עבד עברי הנמכר לנכרי דנגאל ע"י אחרים כדאית' לעיל דף ט"ו ונגאל זו גאולת אחרים. ובזה מתורצים היטב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כאביי דעבד עברי הנמכר לנכרי נגאל לחצאין משים דאף רבינא מודה בזה לפי האמת דילפינן בק"ו ממקדיש וממילא דא"ש מה שפסק בעבד עברי הנמכר לישראל דאינו נגאל לחצאין משום דליכא למילף ממקדיש משום דמקדיש נגאל ע"י בנו משא"כ בעבד עברי הנמכר לישראל דאינו נגאל בקרובים כלל ואדרבה איכא למילף משדה אחוזה דנגאל בקרובים ואפ"ה אינו נגאל לחצאין וכ"ש דאי נימא דבתי חצרים איתקש לשדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין אם כן איכא למילף בק"ו מבתי החצרים דנגאלין לעולם ובגאולת קרובים כ"ש עבד עברי הנמכר לישראל דאינו נגאל בקרובים אף די"ל מה לבתי חצרים דאינן יוצא בשש מ"מ כיון דליכ' ק"ו מהקדש ממילא אמרינן כמשמעות והפדה כולה ולא חצי ודו"ק: