המקנה סו

בגמרא מה טעמא דר"מ יליף ריקם ריקם מבכור וכו' ופירש"י ז"ל ובפדיון הבן כתיב וכל בכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם לכאורה יש לתמוה דמה ענין ריקם דכתיב גבי ולא יראה בפדיון בכור. ונראה דר"מ לשיטתו אזיל דאמרינן לקמן דף כ"ט ע"ב ת"ך לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל רבי יהודא אומר וכו' וקאמר שם דטעמייהו דרבנן משום דכתיב וכל בכור בניך תפדה והדר ולא יראה פני ריקם ע"ש: ונראה דלאו מטעם קדימת הפסוק הוא דאטו נימא בכל מצות הכתובות בתורה תחילה שיהא קודמות לשל אחריהם ולא מצינו כה"ג אלא דרבנן דרבי יהודא מפרשי קרא דהאי לא יראה פנים ריקם קאי גם על פדיון בכור שלא יראה פנים קודם פדיון בנו. ואפשר דס"ל לרבנן דלא מיירי כלל בעולת ראי' דכבר מפורש הוא בפרשת משפטים אלא כולה קרא אתי' להכי דאם יש לו פדיון בכור לא מעלה לרגל עד שיפדה אותו אם כן האי ריקם גבי בכור עצמו כתיב וסתם חכמים דרבי יהודה היינו ר"מ כדאיתא בכתובות דף ל"ו ע"א. ולפ"ז נראה דהא דקאמר נילף ריקם מעולת ראי' היינו מריקם דכתיב בפרשת משפטים. אך מדברי התוספות ד"ה חדא דתפסת מרובה וכולי משמע דהאי ריקם קאי אעולת ראיה גם כן ומיניה הוא דבעי למילף ריקם מעולת ראיה. ועמ"ש שם בדבריהם ודוק

בתוספות ד"ה ונילוף ריקם וכו' אמרי בירושלמי דהוי הל"מ וכו'. לכאורה יש לתמוה כיון דהוא הלכה אם כן מאי מקשה הש"ס נילף מעולת ראי' הא קי"ל דאין דנין ג"ש מהלכה כמו שפירש"י ז"ל בר"פ ר"א דמיל' דף קל"ב ע"א דטעמא דלא דנין ק"ו מהלכה משום דלא ניתן י"ג מדות לדרוש אלא מדבר הכתוב ולא מהלכה ואי הוי מפרשינן דהקושי' הוא דנילף שהוא בכל שהוא כמו בעולת ראי' שהוא בכ"ש מן התורה הוי אפשר לומר כיון דהסברא החיצונה היא שתהא נתינה כל דהוא אלא שאתה רוצה ללמוד בג"ש ריקם מבכור שהיא חמשה סלעים ע"ז קאמר דליכא למילף מהתם כיון דבאותו ריקם עצמה מיעטה ההלכה בעולת ראי' דלא נילף מיני' לעולת ראי' וה"ה לדוכתא אחריתא דהא ריקם לא מייתר אם כן ממילא נשאר הסברא החיצונה אבל מה שפירש"י ז"ל דנילוף מיני' שיעור שתי כסף כמו עולת ראי' קשה דהא שיעור זה הוא הלכה ואין למידין מזה כמו שפירש"י ז"ל בעצמו בשבת שם. ותו תמיהני מה שפירש רש"י ז"ל שתי כסף דהוא דברי ב"ש דס"ל בעולת ראי' שתי כסף אבל ב"ה ס"ל דעולת ראי' מעה כסף. ולולי פירש"י ז"ל שפי' דנילוף שהוא שתי כסף היה נראה לפרש דהקושי' הוא שתהיה כל דהוא כמו עולת ראי' ונראה לפרש דס"ל לרש"י ז"ל דמסתמ' לא הוי אמרינן בכל שהוא כיון דכתיב ביה נתינה ואין נתינה פחות משוה פרוטה כדאיתא בפסחים דף ל"ב ע"ב אלא דמקשה דנילף מעולת ראי' בג"ש דסגי בכ"ש ולכך אינו מפרש דהקושי' היא לב"ה דכיון דאינו מצד הסבר' להיות נתינה פחות מפרוטה ליכא למילף מהלכה אבל לב"ש י"ל כיון דס"ל דקידושי אשה בדינר ואמר לעיל דף י"ב דיליף מאמה עברי' ומקשה שם ואימא שני פרוטות ומשני כיון דאפיקת' מפרוטה אוקמ' אדינר אם כן ה"נ י"ל דכיון דכתיב דהענקה לשון נתינה ואין נתינה פחות מפרוטה כנ"ל וא"א לומר דמכל שלשה מינים לא יתן לו אלא שוה פרוטה א' דאם כן לא שייך למשדי ריקם אכל חד כיון דאינו יכול ליתן לו פחות משוה פרוטה אלא ע"כ צריך פרוטה מכל חד דהיינו ג' פרוטות וכיון דאפיקת' מפרוטה ממילא איכא לאוקמ' אדינר כדס"ל לב"ש גבי קידושי אשה ודינר הוא שש מעה כסף הרי שתי כסף מכל מין הרי דסבר' החיצונה הוא שתי כסף מכל מין ושפיר מקשה מנא לן למילף מבכור נילוף מעולת ראי' אף על גב דהוא הלכה מכל מקום כיון דקיימינן בסברא החיצונה שפיר איכא למילף אפילו מהלכה כנ"ל

בגמרא מ"ט דר"מ יליף ריקם מבכור וכתב בספ"י דלאידך תנאי איצטרך ריקם דעולת ראיה לדרש' אחרית' כדאית' בבכורות דף נ"א ע"ב דיליף בכור מעילת ראיה דיורשים חייבים ולכאור' היה נראה דר"מ לשיטתו אזיל דלפי מה שפירש"י שם בד"ה מה עולת ראי' וכו' וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה וכו'. אם כן לפי מה דאמר לקמן דף כ"ט דס"ל לר"מ דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דומי' אם כן א"א לומר דילפינן מעולת ראי' הא אמרינן לעיל דף י"ג ע"ב דלמאן דאמר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשט' דמי אפילו עולת יולדות אין היורשים מחוייבין להביאה אא"כ הפרישתה מחיים מיהא לפי דאית' בבכורות דר' יהוד' נמי ס"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ע"כ צ"ל דאיצטרך ריקם לדרש' אחרית' ודו"ק ועיין מה שכתבתי לעיל דף ע"ז גבי ר"ש אומר ד' מעניקין. ודו"ק

בתוספות ד"ה חדא דתפסת מרובה וכו'. תימא כיון דכתיב אשר ברכך וכו' תדע דהא כי יליף מערכין וכו'. נראה דעיקר הוכחתם מקושי' הש"ס לר"ש מהך סבר' דתפסת מרובה וכו' אף על גב דאמר בתחילה לר"ש עצמו דלא יליף מפחות שבערכין משום דכתיב אשר ברכך אבל מר"י אין קושי' כ"כ דאיכא למימר דר' יהודה ור"מ פליגי בהך סברא אלא דלפ"ז י"ל הא דפסיק' לי' להמקשה הך סברא דס"ל לר"ש דתפסת מועט וכו'. בשני ג"ש היינו משום דאי לא"ה נילף נתינה נתינה מקנס דמוציא ש"ר דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה אע"כ דס"ל דתפסת מועט תפסת. ושפיר פריך לר"ש דוקא אבל לר"מ אין ראיה מיהו לולי דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד דע"כ מוכרח לומר איפכ' דסבר' דאשר ברכך עדיפ' מסברא דתפסת מועט תפסת אפילו בשני ג"ש דהא בפדיון בכור עצמו נמי כתיב בו נתינה דהא כתיב בפרשת משפטים בכור בניך תתן לי. וכן בפרשת במדבר ונהי דאין קושי' הא דלא קאמר הש"ס אליב' דר"מ דיליף נתינה נתינה מבכור היינו משום דאם כן תקשה נימא חמשה סלעים מכולהו דהא נתינה בתר צאן וגורן כתיב מ"מ קשה לר"י דנימא תפסת מועט תפסת ונילוף מנתינה דבכור וע"ק יותר דנילף מנתינה ממחצית השקל דכתיב זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' אע"כ צ"ל דסברא דאשר ברכך עדיפ' וטעמא דרבי יהודה משום דאיכ' תרתי דתפסת מועט וגם עבד מעבד ואם כן אין קושי' לר"מ ודו"ק

עוד נראה ליישב קושי' התוספות דאפילו אי נימ' דהאי ריקם דכתיב גבי בכור ועולת ראי' הוה כמו שני ג"ש דלא שייך ביה למימר אשר ברכך מ"מ הכא שאני לפמ"ש לעיל דקושי' הש"ס הוא דנילף מעול' ראי' דסגי בכל שהוא ובספ"י הקשה ע"ז דהאיך נילוף הכי דסגי בכל שהוא דל"ל קרא דממיל' נימא דסגי בכ"ש כיון דלא כתיב ביה שיעורא ע"ש. ונראה דאפילו אי נימא דריקם מייתר' מ"מ כבר כתבנו דהא כיון דכתיב ביה לשון נתינה בעינן ש"פ כנ"ל קמ"ל ג"ש למעט דלא בעינן ש"פ כמו בעולת ראי' דסגי בכ"ש ולפ"ז שפיר י"ל כיון דסבר' החיצונה הוא בפרוטה משום דכתיב ביה נתינה ואיכא למימר דג"ש דריק' אתא לרבוי' והיינו דילפי' מבכור ואיכא למימר דאתא למעוטי דנילף מעולת ראי' דלא בעינן ש"פ בהא שפיר י"ל כיון דכתיב אשר ברכך מוקמינן הג"ש לרבוי' ולא למעוטי משא"כ לקמן בכל ג"ש הוא לרבוי' שפיר אמרינן בי' תפסת מועט תפסת וק"ל

שם בגמרא אלא ר"ש מיכה מיכה גמיר וכו'. כתב הריטב"א ז"ל דצ"ל דר"י נמי גמיר להאי ג"ש דמיכה דהא קי"ל הלכה כר' יהודה הכא וקי"ל מסדרין לב"ח מגז"ש דמיכה ע"ש אלא דהכי הוי גמיר דהכי ילפינן נתינה נתינה ולענ"ד א"צ לזה דע"כ צ"ל דר"ש דהכא דיליף מיכה מיכה ס"ל כר"י דס"ל לעיל דמוכר עצמו מעניקין לו דהא כי ימוך אחיך ונמכר לך כתיב במוכר עצמו אבל למאי דקי"ל דמוכר עצמו אין מעניקין לו ולא שייך כלל למדרש הכי בגז"ש דמיכה מיכה עוד יש ליישב קושי' הריטב"א בפשטות דהא מקשה בב"מ דף קי"ד ע"א ויסדרו לב"ח מק"ו דערכין וכו' ומשני שם דאמר קרא ומך הוא ולא לב"ח ואידך עד שיהא במכותו מתחילה ועד סוף וההוא סברא דעד שיהא במכותו שמעינן ליה לר' יהודה דס"ל הכי בפרק השיג יד דף י"ח. א"כ לדידי' י"ל דמסדרין מק"ו דערכין והכי קיי"ל ודו"ק

בגמרא ראב"י אומר יצאו פרדות וכו'. הרמב"ם ז"ל פסק כר"ש וכתב הכ"מ משום דמסתבר טעמיה ויש לתמוה דהא קי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי כדאיתא ביבמות דף ל"ז דמוקי כראב"י כי היכא דלא תקשי הלכתא אהלכתא ואפשר דס"ל להרמב"ם ז"ל דטעמא דראב"י משום דס"ל כאיסי בן עקביא בירושל' בפ"ח דכלאים והביא הרע"ב דאמר שם דאסור לרכוב על גבי פרידה מק"ו וה"ה דאסור לעשות עמו שום מלאכה א"כ אין שום מעלה במה שמשבחים בגופייהו כיון דאסורין לישראל במלאכה וגם לבני נח אסורין למכור דאין מוכרין להם בהמה גסה אבל למאי דקי"ל כתלמודא דידן דפרידה מרביעין אותה במינה כדאיתא בסוף כתובות דהלכה כרבי יהודא בפרידות כ"ש דמותר לרכוב עליו דנראה פשוט דלאיסי בן עקביא אסור להרביע פרידה אפי' במינה כמ"ש תוס' בחולין דף ע"ט דהא דמותר במינה ולא אמרינן דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס משום דכל פרידות הבאים מסוס וחמור מין אחד הוא: וכיון דאסור לרכוב עליו כ"ש דאסור בהרבעה אלא וודאי דלא קי"ל כוותיה וכמ"ש הרע"ב שם וודאי דישנו בכלל ברכה משום דמשבחן בגופייהו ודוק: שם ת"ר וכו' לך ולא ליורש וכו' להוציא את האח וכו' נראה דבן הבן הוא בכלל היורש שהרי אינו קם תחת אבין לייעדה כמ"ש תו' בב"ב דף ק"ח דכל היכא דכתיב בן אין בן הבן בכלל וכן משמע לקמן דף ק' ע"א במכרוהו לאביו איכא צד ייעוד אבל לא במכרה לבנו והא דנקט בת היינו משום דה"א דבת עדיפא משום דהיא באה מכחו ממש משא"כ בבן הבן שאינו בא אלא מכח אביו שיירשו בקבר וכן נר' דהא דקתני ולהוצי' את האח היינו דה"א לרבות את האח אף דלפי סדר נחלות האח אינו בא אלא מכח אביו שיורש בקב' ומנחיל לבנו היינו משום דפעמים שהוא בא מכחו ממש דהיינו במקום ייבום שהיבם קודם לאב במקום ייבום כדכתיב יקום על שם אחיו וגו' ולפ"ז צ"ל דברייתא אתי' דלא כר' יהודא דס"ל ביבמות דאב קודם ליבם אך נראה דאין צריך לזה דהא אמרינן דהא דאב קודם לאח לענין ירושה ולא קודם בן היינו מהאי טעמא גופא דמשני שכן קם תחת