המקנה סה

תיא דאב משום שהפעולה היתה כשהיתה ברשות אב אם כן י"ל כשיוצאת בסימני' כיון דהפעולה הי' בשעת קטנות ה"א דהוא דאחין ושפיר הוצרך לאתוי' קרא דוהתנחלתם וק"ל ועיין מ"ש בזה לקמן דף י"ז ע"ב גבי אמה עברי' אינה עובדת את הבן ודו"ק

בגמרא ר"מ אומר וכו' יוצא בגירעון כסף וכו' לכאורה לפי מ"ש התוס' לעיל ד"ה מיתה וכו' דע"כ אין חופה מוציא דע"כ אין אדם קונה ע"ש דהיינו דמדאמר רחמנא וכי ימכור איש משמע דאית בה דרך מכירה ואם תצא בחופה אין דרך מכירה בכך א"כ לכאורה י"ל לסברא זו דאין מעניקין ליוצא בגירעון כסף דמדאמר רחמנא וכי ימכור אחיך ונמכר לך משמע שדרך מכירה בכך ואם יצא בגירעון כסף אין אדם קונה משום דיכול להחזיר לו אחר יום א' בגירעון כל דהוא ויתחייב בהענקה ט"ו סלעים ואפי' אי נימא דס"ל לר"מ דמוכר עצמו אין מעניקין לו ובמכרוהו בית דין לא שייך זה דהא אין לו ונמכר בגניבתו מ"מ איך משכחת מכירת אמה עבריה כיון שיכול לפדות אותה מיד ויתחייב בהענקה ואפילו אם יתנה בתחלת המכירה שיפטור מהענקה אם יפדנו לא מהני דס"ל לר"מ דמתנה על מה שכתב בתורה אפילו דבר שבממון תנאו בטל ודוחק לו' דר"מ ס"ל דהענקה ליוצ' בגירעון כסף הוא לפי ערך זמן קנייתו עד שש ויובל וכל שיוצא בגירעון כסף מחשב הענקה לפי ערך הזמן שהיה אצלו והיה נראה מזה דס"ל לר"מ דאמה עבריה אינה יוצאה בגירעון כסף אלא מדעת האדון דכן משמעות הקרא דבתר דכתיב והפדה כתיב ואם שלש אלה לא יעשה לה ואף שכתבנו לעיל דף י"ו בתוס' ד"ה אמר רבא זאת אומרת דאיכא למילף בק"ו ממוכר עצמו ע"ש י"ל דס"ל לר"מ דמוכר עצמו נגאל בקרובים ואיכא למיפרך מה למוכר עצמו שכן נגאל בקרובי' ובזה א"ש הא דס"ל לר"מ דביוצא בגירעון כסף הוי שילוחו מעמך דלא כת"ק היינו משום דס"ל דאינו יוצא אלא מדעת האדון הוי שילוחו מעמך מיהו לדעת המ"ל ולפמ"ש לעיל דף ט"ו דאין ב"ד כופין על הענקה אלא שהוא מצוה על האדון מדין צדקה אין הכרח מזה דאם יראה הערמה בדבר באמת אין מצוה ליתן לו ויש להביא ראיה דאינו חוב גמור אלא מדין צדקה דאל"כ תקשה לריב"י דס"ל לקמן דף י"ט אם יש שעות ביום כדי לעשות ש"פ מקודשת דס"ל דמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו אלא שמקדש במה שמוחל לה ש"פ ממעשה ידיה באחרונה ק' דמה נתינה היא זו הא אם לא מייעד' הי' צריך ליתן לה בסוף שש הענקה שהוא סך מרובה הרי שבשוה פרוטה זו הוא מרוויח כל דמי הענקה ודוחק לו' משום דס"ל לריב"י דבאמת אפי' כשמייעד צריך ליתן הענקה משום דס"ל כר"מ דיוצא בגירעון כסף מעניקין לו וחשיב ש"פ זו שמקדשה בה כאלו הוא נותנת לו פרוטה זו ויוצאת בגירעון כסף אך זה דוחק דלא שייך בייעוד ותשלחנו מעמך ולפמ"ש דאינו אלא מדין צדקה כיון דלא הוי חוב עליו ושפיר מתקדש' בשוה פרוטה אחרונה ודו"ק

דף י"ז בפרש"י יכול אפי' חלה ת"ל וכו' ואפי' לא עביד שש שלימים תמהו המפרשים דלא מפרש כדמפרש רב ששת בעושה מעשה מחט ואפי' כל שש ונראה דצריך להבין הטעם דבעינן דוקא שיעבוד ג' שנים ועיין בתוס' ד"ה חלה ג' מ"ש קצת טעם בזה ולולי דבריהם הי' נראה למצוא טעם שחילקו בין חלה ג' ליותר מג' דבאמת קי"ל בפועל דכל אונסא ששניהם אינם יודעים שדרך האונס לבא הוי פסידא דפועל כדאית' בב"מ דף פ"ז ובח"מ סי' של"ד אך נלע"ד דלא דמי דהתם מיירי ששכרו על משך זמן או להשלים המלאכה אבל הכא דאין קונה אותו על זמן מפורש אלא קונה אותו סתם קי"ל דאין אונאה לעבדים ולא הוי מכירה בטעות דנימא דאלו הוי ידע בזמן המכירה שיחלה זמן מה לא הי' שוה כ"כ דמה בכך הא אין אונאה לעבדים וע' בח"מ סי' צ"ה דאף ע"ע דינו כעבדים דכל אדם הוקש לקרקעות לפ"ז למאי דקי"ל דיתר מפלגא יש אונאה לקרקעות כדאי' בח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ט בהג"הה והוי ביטול מקח י"ל דהנה כיון שאמרה תורה מכרוהו ב"ד שש שנים יעבוד והיינו אפי' בדילוג א"כ ה"נ כל שהוא יתר מפלגא אמרה תורה דלא הוי ביטול מקח אלא שישלים אח"כ משא"כ פחות משלש כיון דלא הוי פלגא אין בו דין אונאה ופטור מלהשלים ולפ"ז י"ל דהא דלא מוקי רב ששת ברייתא דלעיל בחלה פחות משלש משום דלר"מ דס"ל דיש אונאה לעבדים לא שייך לחלק דאפי' פחות משלש הוי ליה אונאה וכיון דבריית' קרא קדריש דהא מקשה מברייתא זו על ר"מ לעיל והיינו משום דאתי' מקרא ע"כ צ"ל ולאוקמא אליבא דר"מ כרב ששח ור' ששת לטעמי' אזיל דס"ל בב"ק דף ק' כר"מ דיש אונאה לעבדים דמוקי לסתם מתני' כר"מ וה"נ מוקי לסתם מתני' כר"מ אבל למאי דקי"ל הלכתא כרבנן מתוקמא ברייתא בחלה פחות משלש (ויש לומר עוד דנפקא ליה לרש"י מהא דמסיק המקשה סיפא דברייתא יכול אפי' חלה היינו כמ"ש בספ"י דהמ"ל דבריי' מיירי בברח קודם ג' שנים לכך צריך להשלים לכך מסיק סיפא דמיירי בחלה אחר ג' שנים ואפ"ה בברח צריך להשלים משמע דס"ל להמקשה דלא כרב ששת) דלכאורה הי' נר' דהא דלא ניחא לרב ששת לפרש הברייתא משום דאין אונאה משום בריית' דלעיל מייתי קראי דשש שנים יעבוד ובשביעית דמיירי ממכרוהו בב"ד וקי"ל כחכמים דרשב"ג בכתובות דף קוף ובח"מ סי' ק"ט סעיף ג' דשום הדיינין שפיחתו או הותירו שתות אפילו בקרקעות מכרן בטל. אך ז"א דכל זה תקנוה חכמים אבל מדאוריית' אין חילוק דאין אונאה לקרקעות ואין להקשות דאפי' לר"מ איכא לאוקמא לקרא בפחות משתות דה"ל מחילה ז"א דאם כן לא הוי צריך קרא כי היכא דאין צריך קרא בכל מכירה דפחות משתות הוי ליה מחילה ותו דאי עיקר קרא אינו אלא בטעות פחות משתות דהיינו שנה אחת דא"צ להשלים שנה שביעית קשה דאין זה נרמז בקרא דבשביעית יצא דמנא ליה לפרש שיצא בתחילת שביעית דילמ' איפכ' כמו שמצינו בכה"ג בר"ה דף יו"ד גבי ובשנה הרביעית יהי' לכם פעמים שברביעית וגו' ה"נ איכא לפרושי הכא איפכ' שמשלים בשביעית ואי עיקר קרא על שנה השביעית עצמו ה"ל לפרש בתחילת שביעית ועיין בסמוך ודו"ק

שם בגמרא אמר רב ששת כגון שברח ופגע בו יובל עיין בריטב"א שנסתפק אי צריך לשלם לו שכר בטילה כיון שאינו מחויב לעבדו לאחר היובל וכתב דהדברים נראין שאין צריך לשלם דהוי כמבטל כיסו של חבירו ע"ש ולענ"ד צ"ע דהא אמרינן בחובל דף פ"ו דהקוטע יד ע"ע של חבירו אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד וקטנה לרב הרי דצריך לשלם לו שכר בטילה ועוד נר' דמוכ' מהא דאיצטרך לקמן דף ט"ז ודף כ' דאין ע"ע וא"ע יוצאין בראשי איברים ואי נימא דהוי כמבטל כיסו אם כן כ"ש דאם יוזמו העדים שמעידים על ראשי איברים פטורים מלשלם לא גרע עדים שרצו לבטלו ממלאכה מביטל מלאכה דידי' ואם כן ה"ל עשאאי"ל. וכיון דבראשי איברים בעינן עשאי"ל כדאיתא בבבא קמא דף ע"ה אם כן מוכח דהעדים חייבים לשלם וכ"ש ביטל מלאכה דידי' וצ"ע

רש"י בד"ה ופגע בו יובל למחרתו וכו' לכאורה משמע דכוונתו במה שכתב למחרתו דאם היה זמן מרובה שמפסידו יותר משיעור הענקה לא הוי ס"ד שמחויב ליתן לו הענקה כיון שהוא חייב על כל פנים לשלם לו מה שהפסידו כמו שנסתפק הריטב"א ז"ל אם העבד חייב לשלם מה שהזיק אך צ"ע דאפילו אי נימא כן שחייב לשלם הא קי"ל דבהענקה לו ולא לב"ח ואפשר דס"ל דכשהוא בעצמו ב"ח מנכה מן הענקה וקצת משמע מדקאמר לעיל דף ט"ו דמאן דלא ס"ל כרבי נתן א"צ קרא למעט ב"ח ולא אמרינן דצריך קרא היכא דהוא עצמו ב"ח משמע דכשהוא בעצמו ב"ח באמת אינו נותן לו דלא אמר קרא אלא שלא יתן לבע"ח אבל לעצמו רשאי להחזיק בו ויותר נראה דכוונת רש"י דלא תקשה להיפוך דל"ל קרא לו ולא לב"ח הא נדע מדאיצטרך קרא דתשלחנו דבורח אין מעניקין לו תיפוק ליה דמנכה לו בחובו שמפסידו במה שברח. ודוחק לומר דקרא אתי לאורויי שצריך העבד להשלים לו הפסידו דאינו מנכה להאדון דמי הענקתו לכך פירש"י ז"ל דאיכ' לפרושי קרא שלא הפסידו אלא מעט כגון שפגע בו יובל למחרתו ואפילו הכי מיעטה התורה מהענקה הואיל וברח. ודו"ק: שם אמר רב ששת בעושה מעשה מחט צריך טעם למה דעושה מעש' מחט אפי' חלה כל שש מהני אעפ"י דאינו שוה אלא מעט דהא סתמא קתני ולענ"ד כיון דבאמת קי"ל דסתם יוצא בשש הוא במכרוהו בית דין דהא מוכר עצמו יכול למכור א"ע אפילו יתר על שש דקי"ל כחכמים וקי"ל נמי במכרוהו בית דין דאינו נמכר וחוזר ונמכר נמצא כשאינו יכול לעשות אלא מעשה מחט לא היה נמכר אלא בדבר מועט לפי שוויו ואין העבד נמכר וחוזר ונמכר ולמה נפסיד העבד לעבוד יותר דהא לאו רווחא דידי' הוא ואם היה האדון יכול לתבוע היה תובע לזה שגנב מעמו וקיבל הדמים אלא דלא מיירי מזה ותו דאף על גב דקי"ל דכל אונס' הוי פסיד' דפועל דמזלו גרם אבל להוציא מזה שקיבל הדמים יכול לומר מזלך גרם כיון דברשותו חלה משא"כ בחלה יותר משלש הוי פסידא דעבד דבאינו יכול לעשות כלל בחליו היה נמכר לשש אפילו בדילוג כדחזינן דחייב להשלים דלא אמרה התורה דוקא שש שנים בצירוף אם כן כל דהוי ביטול מקח הוי תביעת האדון עם העבד עצמו אך נראה דכל זה להלכתא אבל לר"מ דס"ל דיש אונאה לעבדים אם כן אפילו פחות משלש היה חייב להשלים ע"כ קרא דמרבה ובשביעית יצא הוא בעושה מעשה מחט כנ"ל ולרבנן דר"מ דס"ל דאין אונאה לעבדים שפיר מתוקם בהכי וכנ"ל ודו"ק

בתוס' ד"ה אמה עבריה וכו'. תימא דלקמן דרשינן אף לאמתך תעשה כן ואי לא וכי תשלחנו וכו'. ואף דלענין יצאה בשש איכא למילף בהיקש' דעברי ועבריה מ"מ לפמ"ש רש"י ז"ל לעיל דף י"ד ע"ב בד"ה להרצאות אדון להרצות על הענקה וכו' ועיין מ"ש שם אם כן כיון דכתיב בהאי קרא כי משנה שכר שכיר עבדך ודרשינן מיניה שהוא עובד בין ביום ובין בלילה שרבו מוסר לו ש"כ אם כן ה"א דבאמה דלא שייך זה פטור מהענקה ועיין מה שכתבתי לעיל דף ט"ו ע"א בזה וק"ל: