המקנה סד

מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות ומשמע דס"ל לרב דלמ"ד שיכול למכור את בתו לשאש"פ אף במוכ' בתו כשהיא נערה מכורה ויוצאה כמ"ש בספ"י לקמן דף י"ח ובכתובות דף מ"ז וא"כ איכא למימר דר"ל ס"ל כרב וא"כ לא שייף גופא אחרינא שהרי אפי' אם מכרה אחר שהביאה סימנים מכורה ויוצאה אף על גב דליכא שינוי הגוף אך לפ"ז קשה דא"כ מאי מקשה רב ששת מברייתא דר"ש דהא ר"ש ס"ל לקמן דף י"ח דאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר שפחות ולדידי' ודאי דאינה מכורה ויוצאה א"כ איכא למפרך שכן נשתנה הגוף אך הנלע"ד דדוחק לפרש סוגיא דעירוכין דברייתא דיכול למכור וכו' לא אתי' אלא כמ"ד דאין מוכר לשא"ש דאם כן הל"ל הא מני ר"ש היא אלא נראה דהא דמשני בעירוכין דהתם לא הדרי מזדבני היינו משום דהתם אין הקושי' אלא למ"ד דאינו יכול למכור לשפחות אחר שפחות משום דהמ"ל דהא דאמרי הברייתא יכול למכור אדם את בתו כשהיא נערה היינו מכורה לגמרי שלא תצא עד שתבגר דבהכי הוי אתי' פשטא דקרא דויצאה חנם היינו כשמוכרה בקטנות יוצאת בסימנים ואין כסף לימי הבגרות היינו כשמוכרה כשהיא נערה יוצאת בסימני בגרות וע"ז משני הברייתא דאין שום סברא לומר כן דא"כ כשמכרה בקטנות בפי' לשש שנים למה תצא בסימני נערות נימא דהוי כמוכר וחוזר ומוכר ואפי' בסתמ' נימא דהדמים מודיעים כיון שנתן לו דמים של שש שנים מסתמא הי' המכירה אף לאחר ימי נערות ואי משום דהוי דשלב"ל הא רב ס"ל דיכול אדם למכור דשלב"ל כדאי' ביבמות דף צ' אלא מדאמרה התורה מכורה כבר יוצאת ע"כ צ"ל כשמוכרה והיא נערה נמי מכורה ויוצאת מיד ולא קשה מהך ברייתא על רב מידי אלא כיון דהך ברייתא מסתמא אתי' ככ"ע ואפי למ"ד דאין אדם מוכר את בתו לשא"ש א"כ אין הוכחה דכשמכרה בנערות מכורה ויצאה מיד דהא י"ל דטעמא דיוצאת בסימני נערות אף כשמכרה בפירוש לשש שנים משום דכיון שיוצאת בסימני נערות תו לא יכול למכור דהוי שא"ש וכיון דאין הקושי' אלא למ"ד דאינו יכול למכור לשפחות אחר שפחות שפיר משני דהתם לא הדרי מזדבני ולפ"ז א"ש דשמואל לשיטתו דס"ל בכתובות דף ל"ט דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ממילא א"א לפרש ברייתא זו כנ"ל ודו"ק

ולפ"ז יש לומר דמשמע ליה להש"ס דא"א לפרש טעמא דר"ל הכי דהא ר"ל ס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל כדמשמע בכתובות דף נ"ח ע"ב דאמר ר"ל לא תימא טעמא דר"מ וכו' א"כ תקשה עליו מברייתא זו דיכול ימכור אדם את בתו וכו' וע"כ צ"ל דלא חשיב ר"ל לפירכ' זו משום דיש להפך הק"ו ודו"ק

שם ענקת אמה עבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטילה וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל דבב"מ דף י"ב מקשה הש"ס על מתניתין דקתני מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם מברייתא דמציאת פועל וכו' ואם אמר עשי עמי מלאכ' היום הרי מציאתו לבעה"ב ומשני רבי יוחנן בעבד נוקב מרגליות ורבא אמר במגבי' מציא' עם מלאכתו ע"ש א"כ קש' לרבא מבריי' זו דע"כ לא מיירי במגבי' מציא' עם מלאכתו מדנקט שכר בטיל' א"כ למה לא יהי' מציאת לאדון וכן הקשו תוס' בב"מ ותירצו שם דמיירי בנוקב מרגליות משמע דס"ל דאפי' בנוקב מרגליות צריך לשלם שכר בטילה כפרש"י שם והוא דלא כמשמעו דברי ריטב"א ז"ל בכאן דבעבד נוקב מרגליות רבו מוחל לו להיות מציאתו שלו וא"צ ליתן אפי' שכר בטילה אלא דבאמת צריך להבין דמה ענין שכר בטילה דלכאורה דכיון ששינה מדעת רבו והגביה לצורך עצמו דאי במגביהו לרבו פשיטא קנה רבו דהא קיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכמ"ש בחידושינו בב"מ דף יו"ד וע"כ צ"ל שהגביה לצורך עצמו א"כ ביטל המלאכה באותו שעה ה"ל כמו בורח דנפקא לן לקמן משש שנים יעבוד שצריך להשלים א"כ הי' הדין נותן שישלים אח"כ כשיעור הזמן שביטל ואין לומר שהוא מטעם גרעון כסף שפודה את עצמו מהשלמת עבודתו בשכר בטילה שנותן לו ז"א דוודאי אין גירעון כשיעור שכר עבודתו דאינו נותן לו אלא כשיעור דמי קנייתו ושכר בטילה משמע כשיעור המלאכה שהיה יכול לעשות באותו שעה וצ"ל דבאמת לא שייך גירעון כסף אלא קודם זמן עבודתו שפודה א"ע שלא יעבוד עוד אבל אם כבר עבר הזמן לא שייך פדיון לשעבר ובאמת אם הוא רוצה להשלים עבודתו משלים כשיעור הזמן הבטילה בשעת מציאה אלא דכל בורח שרוצה לשלם שכר בטילה של אותו שנים שברח א"צ להשלים וצ"ע

אבל לולי דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד דא"צ לכל זה כיון דקיי"ל דקטן אין לו זכיה מדאורייתא לזכות לאחרים באין דעת אחרות מקנה אותו כדאית' בב"מ שם ובגיטין דף ס"ד ע"ב וכמ"ש התוס' לקמן דף י"ט ע"א ד"ה אומר אדם לבתו בהדיא א"כ באמ' עברי' שהיא קטנה אף שהיא מגבהת לדעת רבה אין רבה זוכה בה דלא עדיף יד רבה מיד אביה שמכרה לה דאינו זוכה במציאתה מדאורייתא אלא שתקנו חכמים שמציאת הבת לאביה משום איבה וזה אינו יכול למכור להאדון דאין לאביה בה קנין הגוף לענין מציאה כמו במעשה ידיה והוי מציאתה דשלבל"ע דלא עבידי דאתי דאינו יכול למכור לכ"ע ממילא אין האדון זוכה בה אלא כיון שהוא משועבדת לו למ"י וממילא צריך האב שזוכה במציאתה לשלם לו שכר בטילה וסוגי' דב"מ מיירי בעבד דע"כ הוא גדול וכשמוכר עצמו או מכרוהו ב"ד מוכרין אותו בסתם אף בזכיית מציאתו שיהי' לרבו בכלל מ"י אבל מברייתא זו לא קשה מידי ונראה דמהאי טעמא אתי שפיר הא דאינה מחוייבת להשלים דהא מוקי להאי ברייתא דנפקא בסימנים שאין רשות לאביה למכרה אח"כ ונראה דא"ש טפי דלהכי מוקי דנפקא בסימנים ולא קאמר דנפקא בשש משום דכשהיא עדיין קטנה השלמה בעי כמו בורח ודו"ק: שם מאי לאו הא דנפק' בסימני' הא דנפק' במיתת האב. נראה הא דקס"ד דווקא דנפקא במיתת אב משום דכשר כתבנו לעיל דף ט"ו שהמשנה למלך נסתפק אי הענקה משכר פעולה היא או מטעם צדקה א"כ אי נימא דמדין צדקה הוא אין שום סברא לומר שאם יצאה זמן מה אחר מיתת האב שיזכו בה האחים דאפי' מציאת' אמרינן בר"פ נערה דדוקא לאביה משום איבה ולא לאחין א"כ מהיכא תיתי נימא שיהא לאחין זכיה בהם ואי יצאה שעה אחת קודם מיתתו פשיטא כיון שזכה בו האב מוריש הוא לבניו אע"פ שלא גבתה כדאי' במתני' ריש פרק נערה וא"א לומר דיוצאת בשעת מיתת אב ממש וקמ"ל דאין לאחים זכי' בהם דא"א לצמצם וע"כ צ"ל דמיירי דנפקא במיתת אב א"כ י"ל כיון דיציאת' ומיתות האב באים כא' ה"א דיש לאחים חלק בהם ולפי מה דמשני באמת צ"ל דהענקה משכר פעולה היא וה"א כיון דהפעולה היתה בחיי האב מוריש אותם לבניו כדאמרינן בריש פרק נערה דמ"י אף על גב דלא גבתה הוא לאחי' ועיין בסמוך ודו"ק

שם בשלמ' ענקת אמה עבריה לעצמה וכו' י"ל הא דקאמר בשלמ' דהוא נמשך למה דמשני הא דאית' לאב דכבר כתבנו די"ל טעם הענקה משכר פעולה או משום צדקה והש"ך בח"מ סי' פ"ו דאם הוא מטעם צדקה אין לב"ח זכות בהם אם כן י"ל דהמקשה ידע לפרש דהא דקאמר לעצמו ולא לב"ח וכ"ש לפמ"ש לקמן דכל ע"ע יש עליו חוב מותר דמי הגניבה אלא דלא הוי ידע מקרא דלו ולא לב"ח והיינו דקאמר בשלמ' דלתי מ"ש בסמוך דלמאי דמשני דליתא לאב ע"כ צ"ל דהוא משום שכר פעולה דאי מטעם צדקה מלתא דפשיט' דאין לאחין זכות בהן כיון דלא שייך בהו משום איבה וכיון דמוכח דהוא משום שכר פעולה והוי ס"ד דא"א לפרש לעצמו ולא לב"ח דמנלי' הא דלא משתעבד מדרבי נתן ומשני דנפק' מקר' דלו ולא לב"ח ובזה אמרתי בלימוד הישיבה דיש לפרש דהא דאמר רב יוסף יו"ד קרת חזינא משום דלפי מה שכתב תוספות דף מ"ו בכתובות ד"ה זכאי במציאתה דכל היכא דלא טרחא מדאוריית' מציאתה ומתנתה דאב דילפינן מקידושין ואחר כך דחו זה ע"ש. א"כ י"ל לפי הס"ד דילפינן מקידושין דאפי' אם הוא מתורת צדקה יש בהן זכות לאב מדאורייתא כמו שאר מתנה ומציאה וקמ"ל דאינו מנחילו לבניו וכיון דקידושין עצמן לא נפקא אלא מיו"ד דאין כסף א"כ אי נימא דכל מציאה ומתנה והענקה דהוי דאב נפקא מיו"ד דאין כסף ע"ז קאמר ר' יוסף יו"ד קרת קא חזינא ודו"ק

בגמר' הא מני תוטאי היא יש לדקדק הא דלא קאמר אביי הא מני ר"א היא כדמשני אביי עצמו לעיל דף ט"ו דר"א ס"ל לו ולא לב"ח והריטב"א נדחק בזה משום דתוטאי אמר בהדי' לו וכו' ולענ"ד נראה די"ל משום דברייתא נקט סתמ' ענק' ע"ע לעצמו ולא הזכיר מב"ח היינו משום דאמרינן לקמן דף י"ח דאם לא היתה הגנב' כפי שויו נמכר כולו אמר רחמנא ולא חציו ור"א ס"ל דאפי' אם היתה הגנבה יותר משויו אינו נמכר וכתבנו שם דוודאי א"א לומר דלר"א דאינו נמכר אלא כששוה העבד מכוון כנגד הגנבה לא פחות פרוטה ולא יותר אלא כיון דאינו נמכר חציו ע"כ דמיירי תורה שהגניבה יותר על שוויו אלא דלרבנן גניבה היתירה נשאר חוב עליו ולר"א אינו נמכר אלא כשמוחל לו המותר. ולפ"ז לרבנן מסתמ' נשאר חייב מן הגניבה דא"א לצמצם כנ"ל. ושפיר קאמר ברייתא דהענקה לעצמו ולא לשלם מותר הגניבה והיינו משום דלו ולא לבעל תוב אבל לר"א דס"ל דאם הגניבה יותר אינו נמכר כלל אא"כ מוחל לו המותר אם כן דוחק לאוקמא ברייתא דלעצמו מיירי שיש לו ב"ח דה"ל לברייתא לפרש. ודו"ק

גמר' ר"ש אומר ד' מעניקין להם ג' באיש וכו'. לכאורה צ"ל הא דלא חשיב ר"ש באמת מיתת האדון כדחשיב ת"ק היינו דת"ק חשיב אפילו דבר שאין לו קיצבה ור"ש לא חשיב דבר שאין לו קיצבה והוא דוחק גדול ונראה יותר דפליג עם ת"ק בזה דסתם ת"ק דר"מ הוא רבי יהודה כדאית' בכתובות דף ל"ו וא"כ י"ל דרבי יהודה לשיטתו אזיל דס"ל לקמן דף כ"ט דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ונגבה מן היורשים לכך ס"ל דהענקה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ומחויבין היורשים לשלם כשיוצא במיתת האדון. ועיין מ"ש לעיל דף י"ג ע"ב דלפירוש הרשב"ם ז"ל בסוף ב"ב דאפילו מטלטלי דיתמי משתעבד מדאורייתא ור"ש ס"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ואינה נגבית מן היורשים ולכך לא חשיב מיתת האדון וע' מה שכתבתי לקמן בדף י"ז גבי מ"ט דר"מ ודו"ק

תוס' ד"ה והתנחלתם אותם וכו' וי"ל הנ"מ גדולה וכו'. הקשה המהרש"א ז"ל דהא הכא מוקי לה דיוצאת בסימנים ואם כן כבר היתה גדולה וא"צ קרא דוהתנחלתם. ולפמ"ש לעיל בשם המ"ל די"ל דהענקה הוא שכר פעולה ואפילו באיילונית שיוצאת בבגרות