המקנה סא

בבת ישראל דכתיב בהדי' עמ"ש לעיל בזה. וק"ל

בגמרא אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף וכו'. הקשה הרשב"א ז"ל דא"כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתב עליו היינו כסף ותי' דלא אמר היינו כסף אלא לפי דהוי ס"ד דאין גופו קנוי ואינו אלא שיעבוד מעשה ידיו אבל למסקנא לא מהני ע"ש ולפי סברתו היה אפשר לומר דכיון דגירעון כסף במוכר עצמו למאן דלא יליף ש"ש ע"כ יליף מהיקישא דוכי תשיג א"כ כי היכא דילפינן גירעון כסף במוכר עצמו לישראל אע"ג דגופו קנוי ממוכר עצמו לנכרי דאין גופו קנוי כדאי' ביבמות דף מ"ו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם וכמ"ש לעיל בדף י"ד ע"ב והיינו משום דאין משיבין על ההיקש ה"נ ילפינן דאותו גרעון כסף שמועיל בנכרי דהיינו אפי' יהיב ליה שטרא על דמי' דמכיון שאין גופו קנוי מהני כסברת הרשב"א ז"ל ה"נ ילפינן מיניה בהקישא דגירעון כסף כזה מהני אפילו בנמכר לישראל וכן למ"ד דיליף ש"ש איכא למילף בג"ש זו דמהני גירעון כסף אפילו בכה"ג דיהיב לי' שטר אדמיה כיון דמועיל בנכרי ואין לדמות עבד לאשה ולפ"ז י"ל דה"ה בקנין כסף בין בנמכר לישראל ובין בנמכר לנכרי מהני אפי' בכה"ג דיהיב שטרא אדמי' כיון דבנכרי אינו אלא מעשה ידיו ומיניה ילפינן בהקישא או בג"ש ובזה א"ש לשון הש"ס דקאמר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף דכתיב ישיב והני קראי כתיבי בנמכר לנכרי וע"ז פריך אלא שטר ה"ד ר"ל כיון דכל גירעון כסף גבי ישראל נלמד מנמכר לנכרי ה"ה דנלמד לענין זה היכא דיהיב ליה שטרא אדמיה היינו כסף עמ"ש לעיל דף ה' ע"א בלשון רש"י בד"ה שטר שאין פודין וכו' וקצת יש לדקדק דאינו מועיל באשה שטר כזה ממתניתין דגיטין דף מ"א כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו משמע דאינו יוצא בזה השטר מטעם כסף והיינו משום דכיון דעבד כנעני גופו קנוי אפי' יהיב ליה שטרא אדמיה לא הוי ככסף יש לדחות דהתם בעבד כנעני אינו יוצא בכסף ע"י עצמו אע"ג דכבר אינו יכול להשתעבד בו מ"מ לענין איסורא אין לו יד להשתחרר בכסף ע"י עצמו. אך בב"ק דף קי"ג איתא אפי' בנכרי גופא קנה וצ"ע דסותר להא דיבמות וצ"ל דיש בו קנין הגוף למעשה ידיו ועמ"ש לקמן ודוק:

שם אלא שחרור שטר וכו'. ופירש"י ז"ל בד"ה גופו קנוי דלא גרע מע"כ ונראה די"ל דילפינן בק"ו מע"כ דיוצא בשטר אף שאינו יוצא בשש ועובד את היורש אלא דלכאורה קשה דהא איכא למפרך מה לע"כ שיוצא בראשי איברים ונראה משום דבאמת הוי מצי למימר דילפי' ק"ו מאשה מה אשה שאינה יוצאת בכסף יוצאת בשטר ע"ע שיוצא בכסף אינו דין שיוצא בשטר אלא דאיכא למיפרך מה לאשה שכן יוצאה במיתות הבעל וע"ע עובד את הבן אלא דאיכא למימר עבד כנעני יוכיח ואי משום שיוצא בראשי איברים אשה תוכיח נמצא דילפי' במה הצד והא דלא פרש"י ז"ל דילפינן מהיקשא דאחרת נראה דס"ל לרש"י ז"ל דהקישא דאמה לאחרת דכתיב אם אחרת יקח לו לא שייך אלא בלקיחה ולא ביציאה תדע דאיצטריך לקמן דף י"ז ע"ב קרא דיוצאת במיתות האדון ולא נפקי מהקישא דאחרת דיוצאת במיתות הבעל וכן להיפוך דמקשה לעיל מיתות הבעל מנלן ולא יליף מהקישא דאמה אע"כ דלא איתקוש אלא בלקיחה ובק"ו מאשה ליכא למילף שתצא במיתת האדון משום דע"ע יוכיח שיוצא בכסף ואינו יוצא במיתות האדון ובזה יש לתרץ קושית התוס' בד"ה אמר רבא וכו' דלא חשיב במתניתין שטר ולפמ"ש דלא אתיא אלא בק"ו א"כ למאי דאמר אביי לעיל דף ה' מלתא דאתי' בק"ו לא קתני מש"ה לא תניא אך מסוגיא דלקמן משמע דנקט במתניתין מילתא דאתיא בק"ו כמו שיבואר בלשון התוס' מיהו אכתי הוי מצי רש"י ז"ל לפרש דנפק' מק"ו דאשה ואי משום פירכא שכן יוצאת במיתות הבעל אכתי נילוף דאמה יוצאת בשטר דהיא ג"כ יוצאת במיתות האדון והדר נילף עברי מעבריה בהקישא כמ"ש התוספו' לעיל בד"ה א"ק יגאלנו וכו'. מיהו מלשון רש"י ז"ל משמע דמצד הסברא הוא דע"ע מסתמא עדיף להקל ביציאתו מיציאת ע"כ וכבר כתבנו לעיל בפירש"י בד"ה לא תצא כצאת העבדים די"ל דמה שיוצא העבד כנעני בשן ועין לאו פירכא היא דאין בזה גריעותא כנ"ל. ונראה עוד דנ"מ דאי הוי אמרינן דיוצא בשטר מהיקשא דאחרת יוצא אפי' בע"כ של עבד דומי' דאחרת אבל לפי מ"ש דלא היקש ביציאת אלא דילפינן מצד הסברא משום דלא גרע מעבד כנעני י"ל דהיינו לטובתו וברצונו אבל אם אינו רוצה אינו יכול לכופו והיה נראה לכאורה דמשמע ליה לרש"י ז"ל דאין יוצא בשטר בע"כ דעבד דאי לאו הכי מאי קאמר רבא לימא ליה באפי תרי זיל הא מחילה מטעם מתנה היא וכ"ש לפי מה שכתבתי בסמוך דהאי מחילה צריך שיהיה בענין שיכול להתחייב את עצמו באתם עדי או בבית דין ובכה"ג בוודאי אינו יכול ליתן לו מתנה בעל כרחו אם כן מדאמר רבא זאת אומרת גופו קנוי צ"ל דאפי' בשטר אינו יכול לשחררו בע"כ והיינו דפרש"י ז"ל הכא בדברי רבא דוקא ולא כתב הכי לעיל בלשון הברייתא דטעמא הוא משום דלא גרע מע"כ ודו"ק ועיין מ"ש לקמן בדף כ' בזה בברייתא דגפו וכו':

שם זאת אומרת ע"ע גופו קנוי וכו' כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן דהא דגופו קנוי היינו משום שרבו מוסר לו ש"כ וכתב עליו דלפי טעם זה היינו דווקא במכרוהו בית דין אבל במוכר עצמו באמת א"צ שטר והניח בצ"ע ולפ"ז היה נכון מה שדקדקו תוספו' הא דלא תני במתני' שטר כיון דבמתני' מיירי בין במוכר עצמו ובין במכרוהו בית דין וכמ"ש הרשב"א ז"ל שם וכיון דבמוכר עצמו א"צ כתיבת השטר אלא שאומר לו בפני עדים לא פסיקא להו למתני' כיון דאינו שוה במכרוהו בית דין ובמוכר עצמו. אך לפ"ז צ"ל דברייתא מיירי דוקא במכרוהו בית דין והרשב"א השיב ע"ז וצ"ע דסתמא קתני ומיהא בהא היה אפשר לומר דבריית' אתי' כר"א דס"ל דמוכר עצמו רבו מוסר לו ש"כ. אך קשה דלשון הש"ס לא משמע כן דהא אמר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו ואלו במכרוהו בית דין מוהפדה נפק' וכן קשה אפילו לפמ"ש דהברייתא אתי' כר"א דהא לר"א דיליף ש"ש אפי' מוכר עצמו נפקא מוהפדה כדאמר הש"ס לעיל דף י"ד ע"ב מ"מ לפמ"ש שם בלשון התי"ש דליכא למילף מוכר עצמו ממכרוהו בית דין בג"ש דש"ש משום שנמכר בע"כ וע"כ ילפינן ש"ש מנמכר לנכרי א"ש הא דנקט קרא דכתיב גבי נמכר לנכרי. ומזה ראיה לדברינו שם והעיקר הוא דהרמב"ן ז"ל ס"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל לעיל דאף לרבנן דר"א דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מ"מ הוא מותר בשפחה נמצא דאפי' הכי איכא מילתא דאיסור' וכבר הארכנו בטעמו לעיל. אך צ"ע לפ"ז באמה עברי' מאי איסורא איכא ואי נימא דבאמת סגי באמה העברי' בדיבורא בעלמא הי' אפשר לומר דלהכי לא נקט במתני' ובשטר משו' דתנא יתירה עליו אמה העבריה ואתא למטעי דבאמה עברי' נמי בעינן שטר ובזה הי' מיושב נמי מה שדקדקנו לעיל מה שפרש"י ז"ל בד"ה גופו קנוי וכו' דלא גרע מעבד כנעני ולא פי' דנפקא מהיקשה דאחרת או משום דילפינן ק"ו אמה מאשה וע"ע מהיקש' דעברי' לעברי' ולפמ"ש י"ל דהיינו דכתב רש"י ז"ל דוקא הכא ולא לעיל בברייתא משום דלעיל באמת הל"ל דיליף מהיקשא דאחרת או מק"ו כנ"ל אבל לבתר דמסיק דטעמ' משום דגופו קנוי א"כ באמה דאין גופ' קנוי לא בעי שטר ולא שייך כלל לומר משום היקישא דאחרת וע"כ צ"ל משום דלא גרע מעבד כנעני ובזה א"ש נמי מה שדקדקנו לעיל בהא דאמר לעיל מסתברא שטר הו"ל לרבוי' שכן מוציאה בבת ישראל ולא קאמר שכן מוציאה באמה עצמה ולפמ"ש דבאמה א"צ אפי' שטר א"ש ובזה הוי א"ש נמי מה שדקדקו התוס' לקמן דף י"ט ע"א בד"ה מלוה שיש לו וכו' וז"ל ונראה דיש לדקדק דקסבר ריב"י דעבד עברי אין גופו קנוי ע"ש ולפמ"ש א"ש טפי דבאמה עבריה לכ"ע אין גופ' קנוי ועיין מ"ש לקמן דף י"ח גבי מפדין אותה בע"כ מיהו י"ל דאמה עבריה נמי גופה קנוי מהאי טעמא גופא כיון שיכול לייעדה בע"כ דאב וכן ב' הרמב"ם ז"ל בהדי' בפ"ד מהל' עבדים הל' ד' דיוצאת בגט שחרור דוקא מיהו בנמכר לנכרי נראה פשוט דאין קנוי כדאמרינן ביבמות דלא הם קונים מכם כמ"ש לעיל בלשון התוס' ד"ה אמר קרא יגאלנו והא דקאמר בב"ק דאפי' בנמכר לנכרי גופו קנוי ע"כ צ"ל הא דגופו קנוי' למעשה ידיו ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות ד"ה אמר רבא ודו"ק

בתוספות ד"ה ולימא ליה וכו' אמאי לא פריך ויפקירנו וכו' ובספ"י תירץ כיון דאין אחר יכול לזכות בע"ע כ"א הוא בעצמו לא הוי הפקר דהא ס"ל לב"ה דהפקר לעני' לא הוי הפקר ואף למוכרו אינו יכול ע"ש ולענ"ד לא דמי להתם דהתם מיעוט ההפקר שלא יזכה בו עשירים משא"כ הכא הפקיר לכל אלא שאין אחרים יכולין לזכות משום שהוא זוכה בעצמו והוי כמו הפקר בעבד כנעני דזוכה בעצמו ואע"ג דאינו יכול למוכרו מ"מ יכול להפקירו ולסלק רשותו ממנו ואם לא מטעם שהוא זוכה בעצמו הי' אחר יכול לזכות בו תדע דלרבנן דר' ע"ע נגאל ע"י אחרים לשיעבוד אע"ג דאין האדון יכול למוכרו מ"מ כיון שגואלין אותו ומסלקין רשות הנכרי ממילא הם זוכים בו לשיעבוד ודמי לירושה דעבד עברי עובד את הבן והיינו משום דירושה ממילא אתי וזוכה בו הבן מיהו עדיין צ"ע כיון דאמרינן אותם בחזקה ולא אחר בחזקה אם כן במה יוכל אחר לזכות בו אם אינו זוכה בעצמו קודם למכור עצמו בכסף או בשטר מיהו לפי הס"ד דאין גופו קנוי ואינו קונה אותה אלא למעשה ידיו י"ל דמהני ההפקר למעשה ידיו כשיבואו לעולם כמו באומר יקדיש ידי לעושיהם כדאיתא בכתובת דף נ"ט וה"ה בהפקר י"ל דאם לא היה זוכה במעשה ידיו בעצמו תחלה היה אחרים יכולים לזכות במעשה ידיו לאחר עשייתו אלא שהוא זוכה במעשה ידיו תחלה אבל למאי דמסיק דגופו קנוי לא שייך בו כלל זכי' לאחרים דבמה יכולים לזכות בו וצ"ע

בתוס' ד"ה אמר רבא זאת אומרת וכו'. דלא חשיב במתני' שטר וכו' כבר כתבנו לעיל בלשון הש"ס דהא דיוצא בשטר נפקא בק"ו. ולפ"ז הוי אפשר לומר דמלתא דאתי' בק"ו לא קתני אלא דקושייתם על רבא דמשמע לעיל דף ה' דקאמר שם חדא דג' קתני וד' לא קתני דל"ל הך סברא. וכן צ"ל לקמן דמקשה על ר"ל לתני במתני' מיתת האב ולא משני דלא קתני משום דאתי' בק"ו משום דפשיט' להש"ס