המקנה ס

ממעט יובל והא דאיצטרך ועבדך היינו למעט מוכר עצמו דלא נילוף ק"ו ממכרוהו בית דין ולרבי כיון דאיכא למימר נמכר לנכרי יוכיח תקשה למה לי ועבדך אע"כ צ"ל דמכרוהו בית דין אינו נגאל בקרובים ואיכא למיפרך מה לנמכר לנכרי ומוכר עצמו שכן נגאל בקרובים מוכי תשיג ואפי' אי דרשינן יגאלנו איכא לאוקמי דווקא במכרוהו ב"ד דלא נילוף בק"ו אבל במוכר עצמו איכא למילף מהיקשא דוכי תשיג. ובזה מתורץ נמי מה שהקשינו דלמאן דיליף ש"ש נימא דיגאלנו אינו ממעט אלא מוכר עצמו ולא מכרוהו בית דין דהא דכתבנו לעיל דלמאן דיליף ש"ש ע"כ צ"ל הא דאיצטרך יובל גבי מכרוהו בית דין ולא ילפינן בק"ו ממוכר עצמו משום דהו"א דשש שנים יעבוד ממעט יובל והא דאיצטרך ועבדך למעט יורש ולא ילפינן מאמה עבריה דאינה עובדת אפילו את הבן משום דהו"א דכיון דעביד איסורא לא ילפינן מהיקשא דאמה אם כן ממילא ליכא למילף דמכרוהו בית דין יהיה נגאל בקרובים מק"ו דנמכר לנכרי דאיכא למיפרך שכן יוצא במיתות האדון כמ"ש התוספות וליכא למימר דנילוף מהיקש' דאמה דאיכא למיפרך שכן עביד איסורא וכבר כתבנו שהתוספות לא כתבו כן אלא למאן דלא יליף ש"ש ואם כן לרבי ממ"נ מוכח דע"ע אינו נגאל בקרובים. ולפ"ז נראה לענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ב מהלכות עבדים הלכה ז' דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים וכתב הכ"מ משום דקאמר הש"ס לקמן דף כ' אליבא דר' לא תבעי לך וכו'. ופסק כרבי ולכאורה קשה דאין ראי' מזה דאפילו למאי דפסק כרבי דהכל לשחרור משום דאפקי' לרבי בלשון חכמים כמ"ש הכ"מ שם וע"כ באלה למעט שאינו יוצא בשש מ"מ כבר כתבנו לעיל הא דבאמת ה"מ רבי למימר דאיצטרך באלה למעט דלא נילוף בק"ו ממכרוהו ב"ד שאינו יוצא במיתות האדון אלא דחדא מינייהו קאמר דס"ל דמכרוהו ב"ד אינו נגאל באלה מ"מ מנא ליה דהלכתא כר' דדריש יגאלנו ואפי' לפמ"ש המל"מ דהרמב"ם ז"ל לא יליף ש"ש מ"מ איכא למילף דמכרוהו ב"ד נמי נגאל בקרובים מק"ו דנמכר לנכרי וליכא למיפרך שכן יוצא במיתות האדון דאיכא למילף מהיקש דאמה כמ"ש התוספות. ולפמ"ש דליכ' למילף מהיקש דאמה משום דעביד איסור' כדמוכח מדאיצטרך יובל במכרוהו ב"ד א"ש דכיון דקיי"ל כרבי דבאלה אתי למעט שנמכר לנכרי אינו יוצא בשש ממילא מוכח דבמכרוהו בית דין אינו נגאל בקרובים כנ"ל ודו"ק

בגמרא אלא בסברא קמיפלגי וכו'. כבר כתבתי דהא דפליגי בגאולה לשיחרור היינו בע"כ דעבד אבל מדעתו פשיטא דזכות הוא לו ונפדה ע"י אחרים בין קרובים ובין רחוקי' דהוי כגואל את עצמו אבל בהא דפליגי בפדוי לשיעבוד י"ל דאינו יכול לפדותו לשיעבוד אלא מרצונו ואפ"ה בעי קרא דקונה אותו לשיעבוד מן הנכרי אע"פ שהעבד לא מכר את עצמו. ולפ"ז היה נראה הא דפליגי בסברא לשיטתייהו אזלי דוודאי סברא דרבי יוסי עדיפא דאחרים מימנעי ולא פרקי ליה לחירות ויטמע בין העכו"ם אלא דבאמת לא היה צריך לזה שהרי יכול למכור א"ע לאחרים ויכולין לפדות אותו לחירות. ואח"כ ימכור א"ע להם אלא דהם לא יאמינו לו שימכור את עצמו לאחר החירות. ואם ימכור א"ע להם קודם החירות הוי ליה כמוכר דבר שלא בא לעולם דלא קנה כדאיתא במשנה לקמן דף ס"ג במקדש לאחר שישתחרר דאינה מקודשת ואפילו אם יאמר לאחרים תן מנה לנכרי. ובזה אהי' מכור לך אפ"ה הוי ליה דבר שלא בא לעולם כיון דבשעת אמירה עדיין היה נמכר לנכרי. ולפי זה י"ל דר"ע לשיטתו דסבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא לקמן דף ס"ג אם כן לא שייך תקנה זו שלא ימנעו שהרי יכול למכור את עצמו להם קודם החירות משא"כ בקרובים שפיר איכא למיחוש שלא ירצה למכור א"ע להם והם יצטרכו לפדותו לחירות משום פגם משפחה. ומיהו לכאורה היה נראה דיכולין לפדותו לשיעבוד אפי' בע"כ דהא כתבו התו' לעיל דהא דאיצטרך גבי מוכר עצמו שיצא ביובל ולא ילפינן מג"ש דש"ש ממכרוהו ב"ד משום דהו"א דווקא מכרוהו ב"ד שנמכר בע"כ משא"כ במוכר עצמו שנמכר מרצונו אם כן אכתי קשה נהי דליכא למילף מנמכר לנכרי משום דהו"א דנמכר לנכרי עדיף משום שלא יטמע כמ"ש לעיל מ"מ נילוף מזה שנגאל מיד הנכרי לשיעבוד לר"ע כדאית ליה ולריה"ג כדאית ליה דאמר קרא שיצא בהם ביובל אע"ג דלא שייך סברא שלא יטמע דכבר הוא ביד ישראל וע"כ צ"ל דנגאל לשיעבוד בע"כ דעבד ואם כן ליכא למילף מהתם שכן בע"כ אלא דאם נימא כן אכתי לא מתרצא דל"ל קרא דזה שנגאל לשיעבוד שיוצא ביובל דהא איכא למילף ממ"ע שיצא ביובל וליכא למימר דנמכר לנכרי הוי עביד איסורא וליכא למילף ממ"ע לישראל כדקאמר לעיל גבי מכרוהו ב"ד אכתי נילוף ממכרוהו ב"ד דעביד איסורא ויוצא ביובל וע"כ צ"ל דשאני מכרוהו בית דין שנמכר בע"כ אם כן מוכח להיפוך דאינו נגאל בע"כ וע"כ צ"ל דלא שייך ג"ש דש"ש דלא כתיב ש"ש אלא גבי נמכר לנכרי ולא באותו שנגאל לשיעבוד דליכא ג"ש והיינו דמקשה לרבי האי ויצא בשנת היובל מאי עביד ליה ר"ל דוודאי נמכר לנכרי לא מיקרי עביד איסורא כמו שהוכחנו לעיל בתוספות ד"ה מאי קאמר ואם כן קשה למה לי גבי נמכר לנכרי דיוצא ביובל נהי דממכרוהו בית דין ליכא למילף שכן בע"כ מ"מ נילוף ממוכר עצמו ודו"ק

דף ט"ז בנכרי שישנו תחת ידך הכתוב מדבר וכו'. נראה דלחכמים דרבי נפקא להו הא מגופא דקרא כדפירש"י ז"ל לעיל בד"ה ונגאל זו גאולת אחרים וכו' ובנכרי שתחת ידינו הכתוב מדבר נראה דנפק' ליה דאף הני תנאי לא פליגי בהא על רבי דנכרי שכבוש תחת ידינו משום דבב"ק דף קי"ג אמר ר"ש משום ר"ע דילפינן מהאי קרא דגזל הגוי אסור אפילו בכבוש תחת ידינו ורצונו דאי מיירי ברצון הנכרי אם כן פשיטא הוא ונהי דלשיחרור יש לומר דמיירי בע"כ דעבד דאם השיגה ידו או אחרים רוצים לגואלו מפדין אותו בע"כ מ"מ גאולה לשיעבוד דאינו בע"כ כמ"ש לעיל אם כן כיון דרצון העבד ורצון האדון הרי יכול למכור את עצמו להם אחר שישחרר אותו האדון מרצונו וע"כ צ"ל דמיירי בע"כ דאדון ובכבוש תחת ידינו אבל לרבי דס"ל הכל לשחרור שפיר י"ל בע"כ דעבד ואפי' בנכרי שאינו כבוש תחת ידינו אלא ברצון האדון וצריך קרא לכבוש תחת ידינו ודו"ק

שם הקישה הכתוב לאחרת וכו' הקשה הריטב"א ז"ל למאן דלא יליף שכיר מנלן מוכר עצמו בין לרב הונא ובין לרב חסדא ולענ"ד קשה אף למ"ד דיליף ש"ש לפמ"ש דף ט"ו ע"א לתרץ קושית המהרש"א ז"ל על התוס' ישינים דהאיך יליף הש"ס לעיל קנין כסף במוכר עצמו בגז"ש דש"ש ממכרוהו ב"ד הא אכתי י"ל דמכרוהו ב"ד שאני שכן נמכר בע"כ וכתבנו שם דבאמת הא דקאמר יליף ש"ש היינו מנמכר לנכרי ולפ"ז קשה הכא בשטר כיון דשטר ליתא בנכרי א"כ מנלן במוכר עצמו דקנה בשטר דליכא למילף ש"ש ממכרוהו ב"ד משום די"ל דמכרוהו ב"ד שאני שכן נמכר בע"כ כנ"ל וכב' כתבנו לעיל קצת ישוב לזה ונראה דלרב חסדא אין ק' דהא אמ' לעיל אשכחן אמה עברי' הואיל ומקדשה בכסף וכו' משמע דאי לאו האי טעמא הוי ילפינן במה מצינו מאמה עברי' א"כ י"ל דהכא לא שייך לומר הואיל ומקדש' בשטר כיון דאין השטר שוה דהתם הבעל כותב שהוא הקונה והכא האב כותב והוא המקנה תדע דלעיל נמי נימא דעברי נמי איתא בקידושין שיכול לקדש אשה בכסף ושייך בי' תורת קנין כסף דמהאי טעמא כתבו תוס' לעיל בד"ה הואיל וכל קנינו בכסף ובנכרי לא שייך האי טעמא הואיל שאינו בתורת גיטין וקידושין וכולי וע"כ צ"ל דאמה שאני שהאדון נותן הכסף כמו הבעל שנותן הכסף משא"כ בעבד דהכא נותן והכא מקבל אבל הכא שהאב כותב ל דמי לשטר קידושין שהבעל כותב וא"ל דמקדשה בשום שטר בעלמא דה"נ העבד יכול לקדש אשה בשטר מיהו לרב הונא קשה דאיכא למימר הואיל ומקדשה בשטר לפמ"ש דאפי' למאן דיליף ש"ש ליכא למילוף מעברי ועברי' כנ"ל מיהו נראה דלפמ"ש התוס' לעיל דף ד' ע"ב ד"ה מעיקרא דדינא פירכא דאמה עברי' אינה נקנית אלא בשני פרוטות וע"ע נקנה בפרוטה כמ"ש הרמב"ם והיינו דילפינן מנמכר לנכרי בג"ש דש"ש או מוכי תשיג א"כ איכא למילף בק"ו דנקנה בשטר מאמה עברי' דאינ' נקני' בפרוט' א' ואפ"ה נקני' בשטר וליכא למיפרך מה לאמה דמקדשה בכסף ובשטר די"ל נמכר בב"ד יוכיח וא"ת מה לנמכר ב"ד שכן נמכר בע"כ א"ע תוכיח דליתא בע"כ כמ"ש התו' לעיל דף ה' ד"ה שכן ישנה וכו' ותו כיון דסברא היא יכול להכניסו בק"ו כנ"ל ודו"ק

פירש"י בד"ה לא תצא כצאת עבדים אלא נותן לו דמי עינו וכו' נראה כוונתו בזה משום דלפמ"ש רש"י לקמן ד"ה גופו קנוי וכו' דלא גרע מעבד כנעני וכו' א"כ קשה דהא מצינו דגרע מעבד כנעני שאינו יוצא בראשי איברים לכך פירש"י דאין זה קולא דלפעמים דמי עינו הוא יותר משיעור עבודתו עד שש ועיין מ"ש לקמן עי"ל דלא נימא דבל"ז דין הוא שלא יצא בראשי איברים מטעם דאיכא בחובל מלקות וקי"ל דכל היכא דאיכא ממון ומלקו' מלקי לקי ממונא לא משלם ה"נ מהאי טעמא אינו יוצא לחירות אלא דז"א כיון דנותן לו דמי עינו כדין כל חובל בחבירו וכמ"ש בכתובות דף ל"ב דנפקא מקרא דכן ינתן בו א"כ שפיר ה"א דכמו כן בעבד יוצא לחירות כיון דסוף סוף אינו לוקה וכדאמר שם טעמא דחס רחמנא עלי' דנחבל ומהאי טעמא נראה לי דהא בנמכר לנכרי אינו יוצא בראשי איברים ולא ילפינן בק"ו מעבד כנעני שאינו יוצא ביובל ובמיתות האדון ול"ל ע"ע יוכיח דמה לע"ע שאינו נגאל בקרובים ולפמ"ש י"ל הטעם הוא שהנכרי שחבל בישראל חייב מיתה ממילא אינו יוצא לחירות דהוי שני רשעיות כמ"ש התוס' בע"א בפ' אין מעמידין דמהאי טעמא גזל בב"נ אין ניתן להשבון משום דחייב מיתה הוי לי' שני רשעות ודו"ק

בתוס' ד"ה שכן מוציא וכו' שכן מכניס וכו' דהוא דמי טפי וכו' ולכאורה קשה דהל"ל דלא דמי האי שטרא להאי שטרא לרב חסדא דבשטר קידושין הבעל שהוא הקונה כותב ודמי טפי לגט שהמקנה כותב וצ"ל דס"ל דמ"מ הוא דמי טפי דשם שטר אחד הוא כדקאמר לעיל דף ה' שטר שמוציא אינו דין שיכניס אע"ג דלא דמי שזה מקנה וזה קונה מ"מ שם שטר קאמר ונראה דבדבריהם מתרצי נמי הא דלא אמר שכן מוציא בעבד עצמו כדפירש"י ז"ל לקמן בד"ה גופו קנוי דלא גרע מעבד כנעני וכו' אלא דלפי מה שיבואר לקמן בסמוך דעיקר ילפותא הוא מאשה שיוצאת בשטר עדיפא לי' למימר שכן מוציאה