המקנה נז

ואהבתי את אשתי לבתר דמיעטה התורה אמה מרציעה אבל בלאו מיעוטא כיון דהוי מפרש קרא ואף לאמתך תעשה כן לרציעה פשיטא דלא בעינן ואהבתי ולפ"ז ממילא דיש לתרץ קושי' התוספות ג"כ דאי לאו דכתב רחמנא אזנו ולא אוזן של מוכר עצמו הוי מפרשינן קרא דאף לאמתך תעשה כן כפשטא דקרא לרציעה ועבד העבד הוי דרשי' למעט מוכר עצמו ולא הוי קשה דלמה לי מיעוטא למוכר עצמו הא בעינן ואהבתי את אשתי דכיון דהוי ס"ד דמפורש ביה קרא דאמה נרצעת פשיטא דלא בעינן ואהבתי וכן נראה לענ"ד דצ"ל כן לקמן בהא דדרשינן גבי העניק תעניק לו דממעטינן מוכר עצמו דלכאורה קשה כמו שהקשו תוספות הכא כיון דכתיב אל ירע בעינך כי משנה ש"ש עבדך דהיינו דמוסר לו שפחה כנענית ממילא דמוכר עצמו שאינו מוסר לו ש"כ דאינו בהענקה אלא דזה אינו כיון דכתיב ואף לאמתך תעשה כן ע"כ דלא בעינן דווקא במסר לו ש"כ וה"א דאפי' במוכר עצמו ישנו בהענק' וה"ה דגבי רציעה איכא למימר הכי דלא בעינן אהבתי כנ"ל וא"צ למה שנדחקו התוספות בתירוצם דה"א דג"ש דש"ש דלא מייתרא מפיק מפשטא דקרא דבעינן ואהבתי: ועי' מה שכתבתי לקמן דמוכרח לומר כן ודו"ק

דף ט"ו אלא לו ולא לבעל חובו וכו'. הרמב"ם ז"ל פסק בפ' ג' מהלכות עבדים הלכה ט"ו דאין ב"ח גובה מן הענקה משמע דס"ל דאפילו אם כבר גובה העבד הענקה אינו גובה מהן כמ"ש המשנה למלך והקשה עליו דאם כן מאי קאמר בעלמא נמי לא ס"ל הא דר' נתן הא אכתי איצטרך דאינו גובה מן העבד כלל ולפי ענ"ד נר' דהא לאו קושי' היא כלל מדכתב' התור' גבי האדון העניק תעניק לו שיתן לו ולא לב"ח וכיון דל"ל לר' נתן מהיכא תיתי יתן לב"ח והו"ל ליכתוב דין זה גבי עבד עצמו כיון דהאדון אינו משועבד כלל לב"ח ע"כ ליכא לפרושי הכי מיהא הא דנפקא לי' להרמב"ם ז"ל דין זה נראה די"ל לפמ"ש הפוסקים בח"מ סי' פ"ו דהא דקאמ' ר' נתן מנין שמוציאין וכו' היינו שיכול לכופו ע"פ ב"ד ואינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את והיינו דקאמר מנין שמוציאין מזה וכו' דהיינו שהב"ד מוציאין וכן כתב הרשב"א ז"ל בשמעתין דהא דפליגא ר"נ ורבנן היינו אם יכול לכופו ולא מצי למימ' לאו בעל דברים דידי את הא לאו הכי הפוכא מטרתא ל"ל: וכן משמע נמי מדדרש ר' נתן מקרא דונתן לאשר אשם לו דמיירי בלוה עצמו ונקט בלישנא דמוציאין מזה ונותנין לזה דקאי על הכפי' בבי דינא והיינו משום דבלוה עצמו אין נפקא מינה דהפוכי מטרתא ל"ל לכך נקט בלשון כפי' בב"ד דלא מצי למימר לאו בעל דברי' דידי את. והנ' לא מנינו שהב"ד מוזהרין לכוף את האדון להוציא ממנו את הענקה והטעם נראה משום שכתב מתן שכרה בצידה וברכך בכל אשר תעשה ואין ב"ד מוזהרין עליו דהא כתבו תוספ' בכתובת דף מ"ט ע"ב דהא דכופין על הצדקה אף שכתב מתן שכרה בצידה משום דאיכא ביה תרי לאווין אם כן גבי הענקה ממילא דאין כופין ואם כן ע"כ הא דקאמר לו ולא לב"ח ליכא למימר דה"א דמשועבד מדר' נתן ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את דהא בלא זה אינו יכול לכופו בב"ד אלא שהמצוה הוא על האדון שיתן להעבד ולא לב"ח וס"ל להרמב"ם ז"ל דאי ס"ד שהעבד מחויב לשלם הענקה לבעל חוב אם כן הפוכי מטרתא ל"ל דסוף סוף העבד יצטרך לשלם לב"ח אע"כ דכוונת התורה דאין משתלם כלל מן הענקה אלא כיון דבעלמא מוציאין מן הלוה השני והוא נקרא ב"ח של ראשון שייך שפיר לכתוב פטורה דידיה גבי אדון וה"ה בעבד אם כבר נתן לו כן נראה לענ"ד לפרש דעת הרמב"ם ז"ל ודו"ק

אך נראה דיש ליישב בזה קושי' התוספות דהכא משמע דהלכה כחכמים וקיי"ל כר' נתן כדאמר רבא בפסחים דף ל"א ואפשר לומר דלפמ"ש גבי הענקה לא שייך הך דר' נתן דלהפוכי מטרתא ל"ל ויש לומר דנ"מ גבי יורש דאמרינן לעיל דף י"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אין ב"ח גובה מן היורש אבל אם הוא ביד אחרים ומשועבד למלוה מדר' נתן כיון שלא זכה בה היורש שפיר יכול לגבות הימנו כדמפורש במשנה בכתובת דף פ"ד דמי שמת והניח מלוה ביד אחר דס"ל לרבי טרפון דנותנין לכושל שבהן דהיינו לב"ח ולר"ע דנותנין ליורשי' דאף על גב דקיי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח מ"מ כיון שלא זכי בה היורשים גובה מהן והיינו מטעמא דמשתעבדי מדרבי נתן והכי קאמר רב טביומא משמיה דאביי ואביי ס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בפ' הניזקין ועיין בש"כ ח"מ סי' ל"ט ואם כן שפיר כ"מ דאם יתן ליורש לא יוכל הב"ח להוציא ממנו ואף דר"ע ס"ל שם דנתנו ליורשים משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה היינו מדרבנן שתקנו שבועה לגבות מנכסי יתומים אבל מדאורייתא לא שייך שבועה. ויש לפרש דהיינו דהקדים בתחלה הכא דשכי' קרי' רחמנא ופעולתו ליורשים והדר אמר הלא לו ולא לב"ח משום דאביי לשיטתו קאמר הכא דמשכחת נפקא מינה מדר' נתן דאמרינן דלא משתעבד הכא מדר' נתן בענין דלא הוי הפוכי מטרתא דהיינו גבי יורש דאין ב"ח גובה הימנו וממילא נותן הענקה ליורש. וכן לקמן דף ט"ז ע"ב אביי הא דמפרש לברייתא דענקת עבד עברי לעצמו ולא לב"ח והיינו נמי אביי לשיטתו דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא אבל לרבא דס"ל שיעבודא דאורייתא כדאיתא שם בפ' הניזקין והיינו אפי' במטלטלין ומדאורייתא מטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח כמו שכתב הרשב"ם ז"ל בסוף ב"ב ונתבאר לעיל דף י"ג ע"ב באורך ואם כן אין נ"מ דהפוכי מטרתא למה לי והיינו טעמא דת"ק דר"א דלא דריש לו ולא לב"ח משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ואין להקשות דלפי מה דס"ל לרבא בפסחים דף ל"א דמכאן ולהבא הוא גובה ומקשה שם מהא דר"נ דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן דליהוי כאלו קונה קרקע ומשני משום שמשועבד בחיי אביהן אלמא דנפקא מינה טובא גבי יורש דאי לאו דר' נתן אינו יכול לגבות מהן כלל ושפי' הומ"ל לרבא לו ולא לב"ח זה אינו דעד כאן לא הקש' הש"ס לרבא בפסחים שם מההוא דיתומים שגבו קרקע אלא משום דכל זמן שלא גבו הוי כמטלטלין דהא לא נתחייב אלא במעות ואפי' למ"ד דשיעבודא דאורייתא כיון שכבר תקנו חכמים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכ"ש לר' נחמן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ועיין בש"ך סי' ל"ט שפיר מקשה דהוי לי' כיתומים שקנו קרקע אבל מן התורה אי שיעבודא דאורייתא למה לא יגבה מהן ב"ח אך נר' לענ"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דאי אפשר לפרש הסוגי' הכי דנפקא מינה מהך דלו ולא לב"ח לענין יורש חדא דמשמע דקרא מיירי בד בדידיה כדכתיב העניק תעניק לו בעבד עצמו וכן הא דקאמר לקמן ענק ע"ע לעצמו הוא דוחק לפרש דמיירי לענין ירושה ותו דלפי מה שכתב הרא"ש בכתובת שם בשם הירושלמי דאפילו בלא טעמא דכולן צריכין שבועה ס"ל לר"ע דנותנין ליורשים משום שזה תורה וזה אינו תורה ע"ש אם כן אי אפשר לפרש כנ"ל דא"כ לחה לי' למימר דלא כרבי נתן הוה ליה למימר דס"ל כרבי עקיבא דינתן ליורשים ליכא נפקא מינה וכך כתב הרשב"א ז"ל בשמעתין דאפילו במקום שאין צריך שבועה אפי' ס"ל לר"ע דנתן ליורשים משום שזה תורה ע"ש שהוכיח כן ועמ"ש בחידושנו בכתובת שם ונראה עוד די"ל דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן לו ולא לב"ח היינו דלא הוי הפוכי מטרתא משום דמן העבד עצמו וודאי אין הב"ח גובה הענקה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אלא דמצינו בכמה דוכת' דאף כשבא לידו אין הב"ח גובה הימנו מ"מ כשהוא ביד אחר גובה הב"ח כדאיתא גבי מטלטלי דיתמי דס"ל לר' טרפון דכשהן ביד אחרים משתעבדין מדר' נתן וכן מצינו לענין כתובה דאפי' מיניה לא גבה מטלטלין אפ"ה גובה ממטלטלי שביד אחרים ועיין באה"ע ריש סי' קוף בחידושינו שם וכ"כ הרא"ש לענין ראוי' דכשהוא ביד אחרי' עדיף א"כ י"ל היינו דנפקא הכא דלא משעבדא מדר' נתן דאף אם בא הענקה לידו לא משתעבדי לב"ח מ"מ אי הוי משעבדא מדר' נתן שפיר הי' יכול לגבות החוב מן הענקה כיון שהוא ביד אחרים והיינו דאשמועינן קרא דלא משתעבד מדר' נתן לב"ח אפי' כשהוא ביד אחרים וכ"ש כשבא לידו דאינו גובה הימנו כן נר' לענ"ד בדעת הרמב"ם ז"ל. ואין להקשות בכל זה דנימא הנ"מ דלא משעבדא מדר"נ אם העבד מוחל לרבו זה אינו חדא דמחלוקת הפוסקי' הוא זה אם מהני מדר' נתן מחילה או לא ואפי' להפוסקי' דלא מהני מחילה מ"מ דוחק לאוקמי קרא בכה"ג דפשטא דקרא לו ולא לב"ח לא משמע הכי ודוק היטב

בתוס' ד"ה ואידך וכו' ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו ש"כ וכו' והריטב"א ז"ל כתב בשמעתין לתרץ קושיא זו דלא אמר ליה למכור את עצמו כיון דההוא גברי הוה עשיר ואין לו למכור עצמו ע"ש ולכאורה דבריו אינם מובנים כיון דהוה עשיר פשיטא דאין ב"ד מוכרים אותו דכתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו ונראה לענ"ד להבין דבריו ז"ל דאף שהיה עשיר היה יכול להבריח נכסיו ואז הב"ד יעשה כדין למכרו וכמו שכתב הריטב"א ז"ל לקמן דף ס"ט בשם תוס' רי"ד וז"ל דההיא דמשיאו עצה לגנוב ואין איסור בדבר כיון שבדעתו לשלם ומתכוון להכשיר זרעו ע"ש אבל שימכור א"ע כיון שיודע בעצמו שיש לו איכא איסורא למכור עצמו דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ונראה די"ל דאפי' בדיעבד אין מכירתו מכירה כשיש לו דהא קיי"ל כרבא בריש תמורה דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני וכ"כ התוס' שם והפוסקים בי"ד סי' ר"ל ובח"מ סי' ר"פ דכל מקח שנעשה באיסור במקח עצמו בטל המקח וה"נ כיון דכתיב כי לי בני ישראל עבדים אם מכר א"ע כשיש לו אפילו בדיעבד אין מכירת' כלום ואסור בשפחה משום לאו דלא תהיה קדישה ונראה דאפי' לאביי דס"ל בריש תמורה דאי עביד מהני מודה בזה כיון דמפורש בקרא וכי ימוך אחיך ונמכר לך משמע דאם יש לו אינו יכול למכור א"ע והיינו דלא קאמר שם איכא בינייהו בין רבא לאביי בהא אבל אם יגנוב וימכרהו ב"ד אף דהאמת הוא שיש לו נכסים מ"מ כשהבריח בשעת מעשה כדין עשו הב"ד שהרי שיעבדה התורה את גופו אם לא ימצא לו הב"ד נכסים למכור אותו והמכירה קיימת אף שבאמת יש לו נכסים ושפיר הוי מותר בשפחה ודו"ק

גמרא לו ולא לבעל חובו וכו'. לכאורה יש לדקדק אליבא דר"א דלמה הוצרך התורה לכתוב ואף לאמתך תעשה כן להענקה כדאיתא לקמן ולא נילוף בהיקשא דעברי לעבריה בשלמא לת"ק י"ל