המקנה נו

ג"ש דש"ש. אך זה אינו דהא מוקי הש"ס לקמן בברייתא דמוכר עצמו נמכר לשש דר"א יליף ש"ש ואי נימא דבית שמאי לית ליה ג"ש דשכיר שכיר הא קיי"ל דר"א שמותי הוא כמו שכתב תוספות לקמן ד"ה ואידך ת"ק נמי וכו' שהוא מתלמידי שמאי וצ"ע ודו"ק

בגמרא מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש ופי' רש"י אם התנה למכור לעשר שנים ודקדק הריטב"א מזה דס"ל לרש"י ז"ל דאף מוכר עצמו אם מכר א"ע סתם יוצא בשש וחלק עליו הריטב"א. ונראה דמשמע ליה לרש"י ז"ל הכי מלשון הברייתא דנמכר לשש דמיותר הוא. ונראה עוד דבסברת רש"י ז"ל מתורץ מה שהקש' הרשב"א דמהא דמקשה לעיל מוכר עצמו מנא ליה דנקנה בכסף משמע דמתני' מיירי אף במוכ' עצמו והא מתני' ע"כ לרבנן לאו במוכר עצמו מיירי דהא קתני וקונה א"ע בשני דמשמע דלא מיירי במוכ' עצמו ולפי דברי רש"י ז"ל אתי שפי' דמסתמא יוצא בשש מיהו נרא' דבל"ז אין בזה קושי' דאף דפי' רש"י במתני' בשנים סוף שש היינו לפי שיטתו כנ"ל דאף מוכר עצמו מסתמא יוצא בשש אבל אינו מוכרח דיש לפרש לפי שנים שמכ' א"ע ולא מצינו קנין בשנים בדבר הנמכ' לגופו ובהמוכ' שדה לשנים אינו אלא קנין פירות אבל מכר הגוף כמו ע"ע שגופו קנוי וצריך גט שיחרו' ולשיטת הריטב"א לקמן מותר בשפחה כנענית וכשהגיע הזמן יוצא בלא שטר היא גופ' קמ"ל מתני' מיהא נראה דהיינו דווקא לרבא דס"ל בנדרים דף כ"ט דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. אבל לאביי שם דס"ל דקדושת הגוף פקעה בכדי צ"ל כפי' רש"י דמתני' מיירי במוכ' בסתם וכ"ש דאתי שפי' לפמ"ש לקמן דהא דפי' רש"י דבסתם אפי' במוכ' עצמו יוצא בשש הוא אליבא דאביי דמשני דת"ק נמי יליף ש"ש מיהו לפי מ"ש הר"ן שם דמודה אביי בהיום את אשתי וכו'. דלא פקעה בכדי י"ל דאף לאביי קמ"ל מתני' דבעבד פקעה בכדי. ואין לדקדק לשיטת רש"י ז"ל דמיירי שמכר א"ע בפי' יתר על שש דאם כן אמאי אמר ר"א אינו נמכר אלא לשש אם אינו מועיל משום מכירה אחת יועיל משום שני מכירות דהא אמרינן לקמן דף ס"ג תפשוט דבעי ר' אושעי' הנותן לאשה שני פרוטות באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לי לאחר שאגרשיך וכו'. אם כן כיון שמכר א"ע על שנים הרבה יותר משש בסך מה לפי ערך השנים הוי כמוכ' את עצמו באחת היום ובאחת לאחר שש ואפי' אי נימא דאיבעי' דר' אושעי' דאינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם התם הוי מחוס' מעשה דגירושין אבל הכא דלסוף שש יוצא בלא שטר ואינו מחוס' מעשה פשיטא דמהני ודוחק גדול דנפק' מינה כשמוכ' עצמו בפרוטה אחת דווק' ולכאורה היה נראה לומר דהיינו מ"ש רש"י ז"ל דחם התנה למכו' לעשר שנים ר"ל דדוקא לעשר דא"א לחלקם לשתי מכירות דאליבא דר"א כשם שאינו נמכר יתר על שש כך אינו נמכר פחות על שש אבל אם היה מוכר א"ע לי"ב שנים באמת הי' מועיל אף לר"א אך העיק' נראה דנ"מ אם יכול העבד לחזו' בו דוודאי במוכ' לאחר זמן יכול לחזו' בו עד שיגיע אותו זמן כדאית' לקמן בר"פ האומר אם כן אי הוי מכירה פשיט' דהאדון אינו יכול לחזור ואפי' העבד שיוצא בגירעון כסף מ"מ נ"מ דיכול לחזור בו אפילו אם אין לו הכסף של מכירה השני דאף שהמעות חוב עליו קיי"ל דאינו יכול להשתעבד בב"ח שלו אך באמת צ"ע מנלן במוכר עצמו דבסתם יוצא בשש כיון שלא נזכר בתורה כמו שהקשו הריטב"א. ונראה דס"ל לרש"י דלמאי דמשני אביי דת"ק נמי יליף ש"ש אלא ממעוטי דועבדך י"ל דלא מיעטה התורה אלא דיכול למכור עצמו ביתר משש אבל בסתם ילפינן בג"ש דש"ש ונראה יותר דיש לפרש טעמ' דרש"י ז"ל ס"ל דבמכרוהו ב"ד כיון שכפל' התור' שיוצא בשש בפ' משפטי' ובפ' ראה כמו שיבואר לקמן דקמ"ל קרא דאפי' אם מכרוהו בפי' לעשר שנים כגון שהית' הגניבה מרובה בדמי עשר שנים אפ"ה יוצא בשש וכיון דלמאי דמשני דת"ק אית ליה נמי ש"ש אלא דס"ל דמיעט התורה ועבדך אין למעט מועבדך אלא מה שריבתה התורה באותה פרשה דאפילו אם התנה בפי' ליתר משש דלא מהני אבל אם מוכר סתם ילפינן מג"ש דש"ש דיוצא בשש. ועמ"ש לקמן ודו"ק

רש"י בד"ה מכרוהו ב"ד וכו' דכתיב ועבדך וכו' דכי תקנה מיד אחרים משמע וכו'. אין לפרש דבריו דכי תקנה ע"ע דכתיב בפ' משפטים משמע ע"י אחרים ז"א חדא דאם כן סותר דברי המכילת' שהביא רש"י עצמו בריש משפטים כי תקנ' מיד או אינו אלא במוכר עצמו וכו' הרי מפורש דכי תקנה לא משמע דווק' מיד אחרים ותו דבאמת אין שום משמעות מלשון כי תקנה שיהי' ע"י אחרים דהא בעבד כנעני כתיב מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמ' והתם ע"כ מיירי ע"י עצמו שהגוי מכר א"ע דהא א"א לפרש שקונה מגוי אחר דהא אמרינן ביבמות אתם קונים מהם ולא הם קונים זה מזה הרי דלשון תקנו שייך אפי' בע"י עצמו ותו דלשון רש"י ז"ל אין מורה על זה דהרי מתחיל בפסוק ועבדך שש שנים דכתיב בפרשת ראה אלא נראה פשוט דמה שכתב רש"י ז"ל דכי תקנה משמע וכולי הם דברי רש"י ז"ל עצמו וקאי על קרא דפרשת ראה דכתיב כי ימכר ופי' רש"י ז"ל לעיל בד"ה מכרוהו וכו' דכי ימכר ע"י אחרים משמע אם כן זה כוונת רש"י ז"ל הכא דקרא דועבדך שש שנים דכתיב גבי ימכר לך משמע בקנין ע"י אחר והיינו דנקט רש"י ז"ל האי קרא דפ' ראה ולא נקט קרא דשש שנים יעבוד דפ' משפטים דמיירי נמי במכרוהו ב"ד כדמוכח במכילתא כנ"ל משום דבהאי קרא דפ' ראה דכתיב כי ימכר משמע ע"י אחרים וכ"ש דאתי שפיר טפי לפמ"ש בסמוך דמשמע לי' לרש"י ז"ל דאפילו במוכ' עצמו אם מכר לו בסתם יוצא בשש מלשון הברייתא דנמכ' לוי"ו ויתר על וי"ו והיינו דהא דבמכרוהו ב"ד אינם יכולין למוכרו אפי' אם התנו בפי' ליתר על וי"ו נפקא מדשינה עליו הכתוב בפ' ראה ואהא קאי מיעוטא דועבדך וי"ו שנים דמוכ' עצמו נמכ' ליתר על שש לכך נקט קרא דפ' ראה ודו"ק ועיין בפי' רש"י בפרשת משפטים ובחידושי תורה שם הארכנו בזה

ברש"י בד"ה ההוא להרצאות אדון וכו'. להרצות על הענקו וכו'. נראה הא דס"ל דקאי על הענקו ולא על השילוח עצמו כפשטא דלישנא דקרא ושלחך אותו משום דעל שילוח ממש דכופין אותו ולא שייך בזה ריצוי מה שאין כן בהענק' דאין כופין אותו והטעם משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצידה משום דכתיב בתר הכי וברכך ה' בכל אשר תעשה דקיי"ל כל מצות עשה שמתן שכרה כתיב בצידה אין כופין אותו כמו שיבואר לקמן בס"ד ע"כ כתבה התורה להרצאית אדון וק"ל

תוספות ד"ה ולא אזנו של מוכר עצמו וכו' וא"ת למה לי אזנו וכו'. הנה לדעת הריטב"א ז"ל דאף דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית מ"מ מותר הוא בשפחה מדעתו אין מקום לקושי' התוס' ואף לפי שיטתם דמשמע מדבריהם דלקמן דף ט"ו בד"ה ואידך וכו' דמשמע להו מההוא דאושפוזכנא דר' שמלאי דמוכר עצמו אסור בשפחה מ"מ י"ל דנפק' מינה בממזר שמותר בשפחה לכתחלה כמסקנת הש"ס לקמן סוף פ' האומר דף ס"ט וכדאמר שם זיל גנוב ואזדבן בע"ע וכו' ואם כן וודאי רבו מוסר לו ש"כ מדעתו וקמ"ל קרא דאינו נרצע אף דקרינן ביה אהבתי את אשתי ואפשר לומר דס"ל להתוספות דכיון דממזר מותר בשפחה אף לאחר שיצא לחירות לא שייך ביה לומר אהבתי את אשתי ולפ"ז אפי' במכרוהו ב"ד אינו נרצע אם הוא ממזר. אך קשה לענ"ד מנא להו זה כיון דפשט' דקרא משמע עיקר הטעם שרוצה בעבודתו כדי שיהיה רגיל בבית אדוניו אצל אשתו ובניו (ונראה דמוכח כסברת התוספות כיון דמיעטא התורה מ"ע דאין רבו מוסר שפחה בע"כ ממילא אסור בשפחה אפילו מדעתו דאל"ה מנא ליה למעט מלו מוכר עצמו דילמ' מ"ע ילפי' מג"ש דש"ש ולא אתי' אלא למעט נרצע דאף דמותר בשפח' מדקאמר אהבתי את אשתי מ"מ אינו יכול לכופו אחר הרציעה אם אינו רוצה בה או לייחד לו שפחה אחרת בע"כ אם מת' אע"כ דאין לחלק כיון דמותר בה ממילא מוסר לו אפי' בע"כ). והנה לכאורה היה נראה דטעמא הריטב"א ז"ל היינו משום דכיון דת"ק נמי יליף ש"ש אלא דממעט מדכתיב לו אשה א"כ אינו ממעט אלא בע"כ אבל מדעתו מוסר לו מג"ש דש"ש וכ"ש לפמ"ש לעיל דס"ל לת"ק דהא דכפלה התורה דין זה דרבו מוסר לו ש"כ בפ' משפטים ובפ' ראה היינו חד מדעתו וחד בע"כ כדלקמן אם כן ממילא כיון דליכא אלא חד מיעוטא ממילא נוקי לה למעט בע"כ אבל מדעתו מוסר לו אך נראה דסברת התוספות הוא דע"כ ל"ל הכי דהא בהאי קרה דפ' ראה דכתיב כי משנה ש"ש עבדך שש שנים דדרשינן מועבדך דנמכר יתר על שש ואיכא למימר נמי דמיעוט דועבדך קאי על משנה ש"ש דילפינן מיניה דכופו רבו ומוסר לו שפחה כנענית דווקא במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו ומנא לך למעט דאינו יוצא בשש ולהוציא מג"ש דש"ש ואי משום דמלו אשה נפקא לימא חדא מדעתו וחדא בע"כ אע"כ כסברות התוספות דכיון דמיעטא התורה דאינו מוסר לו בעל כרחה כמו במכרוהו ב"ד ממילא איכא איסורא דשפחה ואסור בה אפילו מדעתו ויותר נראה דגם הריטב"א ז"ל מודה לזה דהא דסבירא ליה דמוכר עצמו מותר בשפחה לא משום ג"ש דש"ש כדמשמע מדבריו ז"ל דאפי' למ"ד דל"ל ג"ש דש"ש אפ"ה מוכר עצמו מותר בשפחה ונראה לי טעמא דס"ל דמצד הסברא אמרינן דליכא בעבד איסור שפחה מדאמרה התורה שרשות ביד רבו לכופו ולמסור שפחה כנענית ש"מ דליכא איסורא וממילא כיון דמוכר עצמו נמי קונה קנין הגוף לרבו אף שלא נתנה התורה רשות לרבו לכופו מכל מקום ליכא איסורא כן נראה מדבריו שם ועיין מ"ש לקמן בזה

ומיהו בעיקר קושית התוספות היה נראה לענ"ד דלכאורה יותר הוי להו להקשות דל"ל קרא למעט אמה עבריה דאינה נרצעת תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ונהי דבתירוצם מתרצי נמי הך דאיכא למימר דמהיקשא דעברי לעברי' הוי ילפינן דנרצעת ולא בעינן אהבתי מ"מ יותר הוי להו להתוספות להקשות ולתרץ הכי ונראה דז"א דהא איצטרך התורה למעט דאין אמה נרצעת היינו דלא נימא דפריש בי' קרא דנרצעת דכתי' גבי רציעה ואף לאמתך תעשה כן כדאיתא לקמן דף י"ז ע"ב או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד ולא אמה וכו' והא דאמר לקמן גבי נרצע כהן דבעינן