המקנה נב

שמאי בני חייבי לאווין הוי וכשרין נינהו ואי נימ' דלב"ש דס"ל דמאמר קונה קנין גמור הוי ליה קידושין אליבא דב"ש אם כן לטעמ' דר"ת יהיה הוולד ממזר מיבמה לשוק אלא ע"כ כמ"ש דמאמר מדאורייתא קולה לאו מטעם קידושין אלא מטעם זיקת יבמין. וכן משמע מהא דקאמר שם ביבמות דף כ"ט ע"ב העושה מאמר ביבמתו פרח ממנו זיקת יבמין וכו' משמע דמטעם זיקה הוא ועיין בסמוך ודו"ק

שם אם כן לימא קרא ויבם וכו' לכאורה נר' דלב"ש דס"ל דמאמר קונה קנין גמור ומספקא ליה לרבה ביבמות דף כ"ט אי נשואין עושה או אירוסין עושה ע"כ צ"ל דלית ליה הך דרשה דויבמה דאין כסף ושטר גומרין בה דא"כ הא מוכח מהאי קרא דאירוסין עושה. מיהו י"ל דהיינו דקאמר שם הש"ס אילימ' ליורשה השתא ארוסה בעלמ' וכו'. והיינו משום דלא עדיף מקידושין כמ"ש התוספות שם ע"א בד"ה ב"ש אומרי' וכו'. ולפמ"ש היינו משום דמוכח מקרא דויבמה דאינו גומר לגמרי א"נ י"ל דס"ל דהא גופא דמייבם בע"כ ממעט קרא כיון דילפינן מהאי קרא דאפי' בע"כ ומודו ב"ש דכסף ושטר בעינן מדעתה דומי' דאשה וה"נ ס"ל לרבנן דרבי לקמן דף מ"ד כה"ג במאמר דרבנן דבעינן מדעתה דומי' דקידושין וה"נ ס"ל לב"ש במאמר דאוריית' והיינו דממעט מה"א דויבמה דדוקא ביאה מהני בע"כ ולא כסף ושטר וב"ה ס"ל דלהא לא צריך קרא כיון דליכ' למילף אלא מאשה ממילא אמרינן דיו כאשה להיות מדעתה. וכן משמע קצת מהא דאמרינן לעיל דף ה' דאיצטרך קרא בכסף ולא ילפינן משטר וביאה משום שישנו בע"כ ואי נימא דלב"ש מאמר קונה אפי' בע"כ ביבמה אם כן אי נילוף דמהני כסף קידושין יועיל באמת ביבמה אפי' בע"כ וליכ' פרכא וקשה לב"ש ל"ל קרא בכסף אע"כ דב"ש מודו דביבמה לא מהני בע"כ מקרא דויבמה ודו"ק

שם ובמיתת היבם מנ"ל וכו'. הקשה הרא"ש דא"כ מאי האי דקאמר אביי לעיל גבי חופה קונה דמלתא דאתי' בק"ו לא קתני. ועיין מה שכתבתי לעיל שם ליישב קושיתו ועוד נראה ליישבו דלפי מאי דקאמר לעיל דילפינן מיתות הבעל מקרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה אם כן לפי מה דאית' במתני' דסוף סוטה אפי' אם מת אחיו במלחמה חוזר מן המלחמה משמע דהוא מטעמא דקרא דפן ימות במלחמה כדפי' רש"י ז"ל בחומש דדבר של עגמות נפש הוא זה הרי נשמע מן התורה להדי' דמיתות היבם מתיר אלא דבאמת לא מייתי הש"ס לימוד ע"ז דיבם חוזר מן המלחמה וזה ימים מקרב שראיתי בספר קרבן נתנאל בשם הגאון מהור"ר אברהם ברוד' ז"ל שתי' כן משום דאיתא בספרי דדרש מקר' דיבם חוזר. אך לענ"ד נראה דאף לפי הש"ס דידן דלא דריש מקרא לאביי דס"ל דאמר לעיל מלתא דאתי' בק"ו לא קתני היינו משום דלשיטתו אזיל דמוכח מקרא דיבם חוזר דהא מקשה שם בסוף סוטה אהא דאמר שם במתני' דאלמנה לכהן גדול אינו חוזר מקרא דלא לקחה ופריך ותיפוק ליה דירא מן העבירות שבידו ומשני שם כדרב' דאמר רבא אינו לוקה עד שיבעול נמצא לאביי דס"ל לקמן דף ע"ח קידש לוקה קשה וצ"ל דמיירי בשומרת יבם שקידשה אחיו ואף דהיא מותרת לכה"ג ליבם מדאורייתא דאתי' עשה ודחי לא תעשה מ"מ כיון דאינו מותרת אלא בביאה ראשונה כדאיתא ביבמות דף כ' ע"ב ואפי' בביאה ראשונה אסור לגמור ביאתו אלא בהעראה לבד כמ"ש התוס' שם להכי אמרה התורה שלא יחזור נמצא לאביי מוכח מקרא וא"ל דקרא איצטרך לשאר חייבי לאוין זה אינו דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכות איסורי ביאה דבכל חייבי לאווין אינו לוקה אלא אם כן קידש וכתב שם המ"מ דהרמב"ם ז"ל השיב דפלוגת' דאביי ורבא הוא בכל חייבי לאווין ע"ש ובכ"מ שם דלא יבא בקהל היינו קידושין והא דהוצרך הש"ס הכא לק"ו היינו לרבא דלא מוכח מקרא. עוד נראה לי לענ"ד אפי' למאי דאמר לעיל דלמא מאן אחר יבם ומ"מ י"ל דאביי לשיטתו דס"ל בר"פ המגרש דאשת שני מתים דאוריית' והנה רש"י ז"ל כתב ביבמות דף למ"ד ע"ב והביאו הב"ש דלמ"ד יש זיקה בשני יבמין ומת א' מהן אסורה ליבם ובאמת לא ושכחת אשת שני מתים דאוריית' לרבנן דר"א בר"פ המגרש אלא בכה"ג אם כן אי אפשר לפרש גבי יבם שחוזר מן המלחמה דאיש אחר יקחנה היינו יבם דהא אסורה לו דהוי לי אשת שני מתים ואין לומר כיון דאשת שני מתים דאוריית' ופטורה מן החליצה כמו ערוה כמשמעות הכתוב בר"פ המגרש אם כן מותרת לעלמ' כיון שאינה זקוקה ליבם זה אינו דאכתי זיקה מן אחיו הראשון שהיתה זקוקה לזה האח שהוא מת במלחמה לא פקע דהא לא הית' מותרת כיון דמיתת היבם אינו מתיר אסורה לכ"ע נמצא דלאביי מוכח מקרא אפי' אי נימ' דיבם איקרי אחר ועוד נר' הא דקאמר בש"ס דיליף מיתות היבם בק"ו מאשת איש שהוא במיתה לית' למ"ד דס"ל אשת ב' מתים דאוריית' דאיכ' למיפרך מה לאשת איש שכן מיתות הבעל מתיר ליבם משא"כ במיתות היבם שאינה מותרת ליבם דהוי ליה אשת שני מתים. ולפי מה שכתבתי א"ש דבאמת לאביי דס"ל אשת שני מתים דאוריית' אין צריך להק"ו. ועיין מה שכתבתי לקמן עוד בזה ודו"ק

תוס' ד"ה ותהא אשת איש יוצאת וכו'. וא"ת הא איכא למיפרך וכו'. הקש' מהרש"א ז"ל דלמא יליף חליצה מגט ע"ש שכתב. ונראה דאית לתלמוד' שום פירכא. ולענ"ד נראה דהיינו פירכ' דאיכא למימר מה לגט שכן ישנו בע"כ כדפריך לעיל דף ה' משא"כ בחליצה דבעינן שיכוונו שניהם כדאיתא ביבמות דף ק"ו בין שנתכווין הוא וכו'. מיהו י"ל דהוי פירכ' כל דהוא דלא פרכינן ליה לעיל דף ה' אלא על מה הצד דבעי למילף כסף משטר וביאה. וכן משמע מדקאמר לעיל דף ד' ע"ב דנילוף דביאה קונה בק"ו מיבמה ולא פריך מה ליבמה שכן נקנית בע"כ. ויותר נראה דלפי מה שכתבו תוספות בסמוך דפרכינן מהכנסה להוצאה כדפריך לעיל מה לשטר שכן מוצי' בבת ישראל אם כן ה"נ איכא למיפרך הכא מה לשטר שכן קונה באשה. ומה שהקש' עוד מהרש"א ז"ל על מה שכתבו תוספות עוד בד"ה ותהא יבמה יוצאת בגט וכו'. דמה לאשת איש שכן נקנית בשטר וכו'. דנילוף גט מחליצה ע"ש. יש לומר דה"נ איכא למיפרך יציאה מהכנסה ונימא קנין שטר יוכיח דאינו קונה ביבמה אע"פ שקונה באשה. וכן משמע קצת מדהביאו ראי' דפרכינן מהכנסה להוצאה מהא דאמר לעיל דף ה' ע"ב ולא הביאו ראי' מהא דאמר דף ד' ע"ב דמעיקר' דדינ' פרכ' מה לאמה עבריה שכן יוצאת בכסף הרי דפרכינן מהוצאה להכנסה. ולפי מה שכתבתי י"ל דהביאו ראי' דפריך בכה"ג בילפותא דקנינים מהדדי וה"נ אי בעי למילף גט מחליצה איכא למיפרך כה"ג. אך לפי זה הוי חצי תוס' לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מה לאמה העבריה וכו' וא"ת ונילוף כסף מביאה דאכתי הוי מצי למיפרך דמה שיוצאת בכסף הוא יוכיח דמועיל ביציאת אמה עבריה ואינו מועיל באשה אלא דעדיפ' כתבו שם. ועוד יש ליישב קושי' מהרש"א ז"ל דליכא למילף שטר מחליצה דאיכא למיפרך מה לחליצה שכן מוטעת כשירה משא"כ גט מוטעה דפסול כדאית' ביבמות דף ק"ו ודו"ק

בגמרא ותהא אשת איש יוצאת בחליצה וכו':

הקשה המהרש"א ז"ל דכיון דאיכא למילף הכי והכי נימא כל חד וחד תיקום אדוכת'. וע"ש שכתב דאיכא למילף בק"ו דגט מועיל ביבמה מה אשת איש שהיא בחנק וכו' ר"ל דכיון דאיצטרך למעט יבמה מגט דלא נילף ק"ו איסור לאו מאיסור מיתה הוצרך נמי ממילא למעט אשת איש מחליצה כיון דלא שייך כל חד וחד תיקום אדוכתי'. ונראה דלרבא דס"ל לעיל דף ה' ע"א דבעינן קרא דספר כורתה למעט דלא תצא בכסף אם כן ממיל' דל"ק קושי' מהרש"א כמ"ש שם דכיון דנתמעט חליצה באשה ממיעוטי דספר כורתה איצטרך נמי מיעוט ביבמה כיון דלא שייך כל חד וחד קאי אדוכתי' ובזה נראה לי ליישב קושי' הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל על אביי דאמר לעיל דלא קתני במתני' מלת' דאתי' בק"ו הא תני מיתת היבם ע"ש ולפמ"ש י"ל דאביי לשיטתו דס"ל לעיל שם דאין קטיגור נעשה סניגור וע"כ קרא דספר למעט מחליצה קשה קושי' מהרש"א הנ"ל וע"כ צ"ל משום דה"א דילפינן איסור לאו דיבמה מאיסור חנק דאשת איש נמצא דמוכח זה הק"ו דלאו ממיתה מהני קרא דאל"ה למה לי קרא כקושי' מהרש"א ז"ל וכי אמר אביי דמלת' דאתי' בק"ו לא קתני היינו ק"ו דאדם דן מעצמו אבל ק"ו זה שמוכרח מן התורה תני' לי' אבל רבא לשיטתו דס"ל דאיצטרך קר' דספר כורת' למעט יציאות כסף וממיל' מתורץ קושי' מהרש"א ז"ל הנ"ל וליכא הוכחה להאי ק"ו מן התורה ע"כ דתני' מתני' אפי' מלתא דאתי' בק"ו אפי' שאדם דן מעצמו. אך לפי מה שכתבתי לעיל דף ה' דאף לאביי איצטרך למעט כסף שהיא תתן לו ממיל' דלק"מ קושי' מהרש"א. ועוד נ"ל דלפמ"ש לעיל בהא דאמר גבי מיתות הבעל דלמ' לכ"ע בעשה ופירש"י מויצאה והיתה ולא קאמר מספר כורתה משום דספר דכתיב גבי עיקר הגט לא שייך לומר בעשה דכיון דהגט בטל ממילא היא במיתה. וכן איפכא הא דלא קאמר הכא מויצאה והיתה דמשמע מיעוט' דווקא ע"י גט משום דאם כן אינו אלא בעשה ובאמת חליצה לא מהני מידי אפי' לפטור ממיתה ולפ"ז י"ל דאי לא הוי כתיב שום קרא ממילא הוי אמרינן דעכ"פ בא"א בחליצה איכא עשה דויצאה והיתה וממילא הוי ילפינן הק"ו להתיר יבמה בגט כיון דליכא עשה להכי איצטריך גבי יבמה. וכיון דכתיב גבי יבמה ממילא איצטריך נמי גבי א"א דלא נילוף הק"ו כנ"ל אף דלפי מה שכתב התוספות בד"ה לכ"ע בעשה תימ' נילוף בק"ו מגט משמע דע"י הק"ו מוכח דלאו עשה הוא אם כן ה"נ איכא למילף בק"ו מיבמה דלאו עשה הוא ז"א דכיון דאיכא למימר ק"ו להכי ולהכי מה"ת לבטל העשה כיון דאיכא למימר ק"ו איפכא ותו דהתוספות לא הקשו לעיל אלא לפי מה שהקדימו דהעשה משום ודבק באשתו אבל לפירש"י דהעשה מויצאה והיתה לא מסתבר לבטל העשה דכתיב גבי היתרא דגט משום הק"ו כמ"ש בספ"י בלשון התוספות שם. עוד יש ליישב קושי' מהרש"א דל"ל שום קרא כיון דאיכ' למילף להכי ולהכי תיפוק לי' דתיקום כל חד וחד אדוכתי' י"ל דכיון דכתי' גבי חליצ' ככה לעכוב' לשאר מילי דאף על גב דקאמר בסמוך דאפי' במקום דכתיב עכוב' איכא למילף בק"ו מ"מ היכא דאיכ' למימר ק"ו לכאן ולכאן בוודאי אמרינן דככה עיכוב' הוא וילפינן מק"ו איפכ' א"כ ה"נ ה"א דילפינן ק"ו לאשה דתצ' בחליצה לכך איצטרך בספר ובתר דכתיב ספר אלימ' ק"ו למילף דיבמה יוצאה