המקנה נ

תעביטנו דמיירי בשעת הלואתו ע"כ דאית בי' נמי שיעבוד בשעת הלוואתו וק"ל

גמרא אלא מדאמר רחמנא יבמה שאין לה בנים אסורה (מלא תהי' אשת המת החוצה) הא יש לה בנים מותרת לכאורה היינו דאי נימא דאין מיתות הבעל מתיר' למה לי קרא דלא תהי' וצריך להבין דמאי משני ע"ז. וכן הק' מהר"י בן לב ונ' להבין ע"פ מ"ש תוספות בד"ה לכ"ע בעשה תימה נילוף בק"ו מגט ומהר"י בן לב תי' דנימא דיו אסוף דינא מה להלן כשאין לה בנים אף כאן שאין לה בנים והיינו דקאמר דאיצטרך לא תהי' באין לה בנים דכיון דשרי' ליבם ה"א דאיכא למילף בק"ו מגט דכ"ש דמותרת לעלמא לכך איצטריך לא תהי' אבל ביש לה בנים דליכא ק"ו משו' דיו כמ"ש מנ"ל דמותרת וכ"ש דאתי שפיר כפי מה שיבואר בלשון תוס' דליכא למילף בק"ו מגט משום דאיכא למימר דאין לה בנים תוכיח דמותרת ליבם ואסורה לעלמא אם כן היינו דקאמר דאי לא הוי כתי' לא תהי' הוי ילפינן בק"ו מגט אבל לבתר דכתי' לא תהי' ליכא למילף בק"ו דאיכא למימר אין לה בנים יוכיח ועיין מה שכתבתי לקמן בלשון התוס' ודו"ק

בפי' רש"י לכ"ע בעשה ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין וכו'. וכתב מהר"י בן לב משמע דתרי טעמא קאמר חדא והיתה לאיש אחר משמע דע"י שיצאה בגט דהי' לאיש אחר ומה"א יתירה דושלחה דרשינן לזו ולא לאחרת ותרי טעמא למה לי עכ"ל. ולענ"ד נראה דאין לפרש כוונתו דדרש מה"א דושלחה דהא איצטרך לשליחות כדאיתא בר"פ האיש מקדש ותו דאי הוי ממעטינן מה"א דושלחה משמע דהיא א"א גמורה ומהאי טעמא נראה דלא פירש"י דהעשה הוא מספר כריתות דספר כורתה ואין דבר אחר כורתה כדאמר לקמן גבי חליצה משום דאם המיעוט הוא גבי גט משמע דהיא א"א גמורה כמו גבי חליצה בא"א דלא מהני מידי אלא נראה כוונת רש"י ז"ל דהעשה מוהיתה לאיש אחר דכתי' בתר ושלחה משמע דקאי אדלעיל דדווקא זו שיצאה ע"י שלוח ולא לאחרת שיצאה ע"י מיתה וכיון דלא כתי' גבי גירושין אלא גבי והיתה לאיש אחר אינו אלא עשה והיינו נמי טעמא דלא מייתי לקמן גבי חליצה מויצאה והיתה לאיש אחר משום דמשמעות והיתה אינו אלא עשה ובאמת גבי חליצה לא מהני מידי ועמ"ש גבי חליצה ודו"ק

בגמרא אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג אסורה וכו' לכאורה קשה לאביי דס"ל לקמן דף ע"ח דבאלמנה לכה"ג קידש לוקה משום לא יקח אם כן הא איצטרך קרא ללאו בקידושין לבד ואפילו לרבא דסבירא לי' דאינה לוקה אלא אם כן בעל מכל מקום מנא ליה להוכיח דלמא קרא אתי לאיסור קדושין לבד. אך ז"א דלפי הס"ד דאין מיתת הבעל מתרת כלל ממילא דלא תפסי בה קדושין אם כן אין שייך לומר שילקה על הקדושין כיון דלא תפסי בה קדושין לא מיבעי' לאביי דס"ל בריש תמורה כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי ואפי' לרבא דס"ל שם אי עביד לא מהני ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו היכא דלא מהני מחמת עבירה זו עצמה משום דאמר רחמנא לא תעבוד אבל אי לא מהני בל"ז לאו מידי עביד תו איכא למידק לפי מאי דס"ד דאין מיתת הבעל מתרת כלל והוי כא"א גמורה דאם כן ל"ל להש"ס למידק מדאמר רחמנא לכה"ג מכלל וכו' הוי לי' למימר כפשטא מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג לא יחלל זרעו מכלל דליכא בו איסור א"א דאל"ה הוי הוולד ממזר מיהו יש לומר דהא אמרי' בפ' החולץ דמנכרי ועבד אף על גב דלא תפסי קידושין אפ"ה אין הוולד ממזר דבעינן דומי' דאשת אב שאין לו עליה קידושין ויש לאחרי' עלי' קידושין אבל בנכרי ועבד דלא תפסי קידושין לכ"ע אין הוולד ממזר וכ"כ התוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב בד"ה הכל מודים בשם תר"ת דטעמא דאין הוולד ממזר בשומרת יבם משום דל"ל קידושין לכ"ע ע"ש אם כן ה"נ לפי הס"ד דמיתות הבעל אינה מתרת כלל הרי אין בה קידושין לכ"ע לכך אין הוולד ממזר. ועיין מה שכתבתי בלשון תוספות תו איכא למידק דהא דאמרינן לקמן דחליצה מתרת מקרא ונקרא שמו בישראל וגומר אם כן דילמא איצטרך קרא באלמנה שהותרה ע"י חליצה ולכהן הדיוט שרי מדאורייתא דחליצה מדרבנן הוא כדאית' לקמן דף פ"ח. וכן קשה הא דקאמר בסמוך דיבם לא איקרי אחר אכתי דילמא איש אחר יקחנה ע"י חליצה מן היבם וצ"ל דאפ"ה יליף מדאיצטריך קרא דונקרא שמו בישראל כיון דלא משכחת אלא בהכי ודו"ק

בתוס' ד"ה אלא מיתת וכו'. וי"ל דאחר וכו' הקשה מהרש"א ז"ל דמאי קאמר והא עריות דאסור להו וכו'. הא הוי לי' ב' כתובי' ע"ש ולענ"ד נראה ליישב כיון דמצינו באחות אשה דמותרת במיתת אחותה אם כן לא הוי לי' ב' כתובים בעריות דאיצטריך כולהי דאי הוי כתי' בחד לא הוי ידעינן באידך דמאי חזית דילפת לאיסור' נילוף מאחות אשה להתיר' לכך איצטרך בכולהי עריות לאיסור' ולא שייך למימר הכא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן כדמשני הכא לקמן דף ס"ח דכיון דאיכא בהו עונש מיתה האי חומרא דאתי לידי קולא הוא כדאיתא בסנהדרין בפ"ד מיתות דא אתה רשאי להחמיר עליו אלא להקל עליו נמצא לא שייך הכא קולא וחומרא והא דאיצטרך באשת אח שיש לו בנים אף על גב דליכא בה חיו' מיחה היינו משום דכיון דאשת אח יש לה היתר במקום מצוה ליכא למילף משאר עריות כדאיתא לקמן דף ס"ז ע"ב והיינו דפריך הכא כיון דלא הוי ב' כתובים מנא לן למילף התירא מאחות אשה דלמא נילוף מעריות לאסור' ואין להקשות לפי האמת דלא אל רחמנא באחות אשה ובאשת איש להתירא הא נדע מדאיצטריך ב' כתובים בעריות מכלל דהנך להתירא ז"א דהא בא"א לא מייתרא כמ"ש המהרש"א ז"ל וכיון דכתי' בא"א ממילא לא הוי ב' כתובי' בעריות כמ"ש התוספות דאיצטרך בכולהי עריות דלא נילוף מאשת איש אכתי לא הוי ידעינן באחות אשה אי נילוף מעריות או מאשת איש ותו דבאחות אשה נמי לא מייתר' קרא דאיצטרך בחיי' כל שבחיי' אסורה אפילו נתגרשה כדאיתא ביבמות דף חי"ת ע"ב וממילא דל"ק נמי דל"ל כולהי קראי דעריות דנילוף מדאיצטרך ב' כתובי' באשת איש ואחות אשה דהא באמת באשת איש לא מייתרא. וכן באחות אשה איצטרך דליכא למילף מאשת איש דהוי אמינ' דאפילו נתגרשה שרי' ודו"ק

תוס' ד"ה לכ"ע בעשה אומר ר"י דאיכא עשה בא"א ודבק באשתו נראה דמיאן רש"י בזה אף על גב שמפורש כן בסנהדרין דף נ"ז גבי בן נח היינו משום דע"כ לא שייך זה בישראל דהא האי עשה אפי' בחיי הבעל כמו בבן נח ואם כן איך יחול איסור אלמנה לכה"ג שהוא בשעת מיתה על עשה דודבק שאינו לא מוסיף ולא כולל משא"כ לפי' רש"י דעשה הוא מויצאה והיתה לאיש אחר ע"י שילוח שניהם באים בשעת מיתה מויצאה מביתו והיתה לאיש אחר דווקא ע"י שילוחין ולא ע"י מיתה וצ"ל דס"ל לתוספות דהקושי' הוא למ"ד דאיסור חמור חל על איסור קל אפי' בלא מוסיף ועיין בסמוך אבל אין לומר דס"ל לר"י כיון דהאי עשה נאמרה לב"נ אף על גב דגם לישראל נאמרה מכל מקום לא נאמר אלא בנשואה כמו בב"נ דלא נאסרו אלא בנשואה וכיון דבישראל חל איסור א"א משעת קידושין לא מצי חל עשה דודבק בשעת נישואין על איסור א"א נמצא בשעת מיתה דאזל לי' איסור א"א חל איסור אלמנה ועשה דודבק בבת אחת אך זה אינו דאם כן האי דקאמר בתר הכי אלא מדאמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה דאיירי בארוסה כדכתיב אשר ארס אשה ואכתי בנשואה מנלן ודו"ק:

בא"ד תימא נילוף בק"ו מגט. נראה הא דלא הקשו בתחילת הסוגי' משום דאמרינן לקמן תהא א"א יוצאה בחליצה ומשני ספר כורת' וכו'. אם כן אין קושי' דנילוף בק"ו מגט דמאי חזית למעט ק"ו דחליצה מספר כורתה נמעט ק"ו מגט דלא תצא במיתה אלא בספר אבל לבתר דמשני דע"כ אינו במיתה אלא בעשה דודבק אם ש ליכא למימר מספר כורתה דאם כן הו"ל במיתה כמו שכתבתי לעיל בלשון רש"י ע"ז הקשו שפיר דנילוף בק"ו מגט דמותרת לגמרי עי"ל בפשטות דלפי מה דאמר אביי לעיל דף ה' מלתא דלא כתיב' בהדי' לא קתני והיינו כמה שכתבתי לעיל דלא שייך למתני ד' דרכים במלת' דאתי בק"ו א"כ י"ל דקושי' הגמרא הוא דאיך חשיב לה מתני' ב' דרכים גט ומיתות הבעל אבל למאי דמסיק דודאי קונה א"ע שאין בה איסור א"א אלא עשה לבד שפיר הקשו נילף להא מלת' בק"ו מגט ואפ"ה חשיב להו מתני' שפיר ב' דרכים כיון דעל כל פנים יצאה מאיסור מיתה וכרת מן המפורש בתורה אמנם העיקר נראה דהנה המהרש"א כתב בשם מהריב"ל נימא דיו אסוף דינא דלא מפרך ק"ו ונראה דהוצרך לזה דאף על גב דקיי"ל כרבנן דאמרינן דיו אפי' היכא דמפריך ק"ו היינו כמו שן ורגל דאיכ' למימר דיו אחצי נזק אף על גב דמפורש בתורה וא"צ ק"ו אבל הכא אפי' רבנן מודה דליכא למימר דיו באין לה בנים שמותרת ליבם דהא בזה אסרה תורה לעלמא בהא וודאי לא שייך לומר דיו לכך הוצרך לומר דלא מפרך ק"ו אלא דצריך להבין דאי נימא דכוונתו דשייך בזה דיו היכא דאין לה בנים ואין לה אחין דכיון דמותרת ליבם כ"ש במקום שאין יבם שמותרת לעלמ' קשה דאם כן מאי קאמר בתר הכי מדאסר רחמנא אלמנה לכה"ג דלמא איצטרך קרא היכא דאין לה בנים ואין לה יבם אע"כ צ"ל דלא שייך לומר דיו אלא היכא דאיכ' יבם שמותרת לו אם כן בזה וודאי אסורה לעלמא מקרא דלא תהי'. ובזה נראה להבין הא דלא הקשו תוס' בתחלת הסוגי' במיתת היבם מנלן נילוף מגט בק"ו משום דהמ"ל דיו כמו שכתב במהריב"ל דווקא באין לה בנים ואהני ק"ו למיפטר ממיתה לעלמ' ולאוקמי בלאו דלא תהי' אבל לבתר דמסיק לכ"ע בעשה הקשו שפיר דליכא למימר דיו באין לה בנים דהא מפרך קל וחומר דהרי אסורה בלאו דחמיר מעשה ודו"ק

אלא דאכתי נראה דיש לומר דיו דהא קיי"ל מקרא דולקחה שמגרשה בגט ומחזירה ואם כן היכא שגירשה היבם דמותרת ליבם להחזירה ואהני הק"ו דמותרת לעלמ' ולא אמרינ' דאסור' מחמת בעלה הראשון בעשה דנהי דהועיל הגט להתירה מנשואין דיבם מ"מ עשה קמא קאי מנלי' דשרי' בעלמ' ואין להקשות דאכתי מיפרוך הק"ו דממילא נדע מקרא דולקחה שמגרש בגט דמותרת לעלמ'