המקנה מז

ל"ג וסי' מ"ט וע"ש בחידושי כתובות דף ז' ע"ב וק"ל

בגמרא ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא וכו'. כבר כתבנו לעיל בשיטת הרא"ש והר"ן דהא דמשמע אפי' ספק קדושין לא הוי מדקאמר לקמן אתון דשמיע לכו חושו לה משמע דאקדיש בציפתא קאי ואמאי הא בל"ז הוי ספק קדושין שמא שוה פרוטה במדי משום דהא דמהני כששוה פרוטה במדי היינו אם נתרצית האשה לקדש בפחות משוה פרוטה אלא דבעינן שיהא נקרא כסף דאורייתא דהיינו פרוטה שהי' בימי משה ובזה אם הוא ש"פ במקום אחר מהני אבל אם אינה יודעת וסברה שהוא ש"פ במקומה לא מהני אלא דמדברי הרא"ש ז"ל אפשר לומר דס"ל דהטעם הוא משום שאינה רוצה מסתמא להכניס א"ע בספק קידושין ולפ"ז הטעם אם הוא ידוע בוודאי שהוא ש"פ במקום אחר דלדעת הרמב"ם ז"ל הוי קידושי וודאי מהני אפי' אם היא אינה יודעת שהוא שוה פרוט'. אך לפמ"ש לעיל לפי גירסת רש"י ז"ל בריש מכלתין בפחות משוה פרוט' לא מקני' נפשה י"ל כל שאינ' יודעת שהיא שוה פרוט' במקומ' אע"פ שהוא ש"פ במקום אחר גנאי הוא לה להתקדש בפחות משוה פרוטה במקומ' אם לא שנתרצית בפי' א"כ ה"נ י"ל דמיירי שלא נתרצית להתקדש בפחות משוה פרוט' וסבר' שהוא ש"פ א"כ אין שייך כלל חשש ספק קידושין ובזה יש לתרץ מה שהקשו תוספות לקמן דף י"ג ע"א בד"ה כשם שאין אשה וכו' ועמ"ש לעיל דף ג' ולפמ"ש י"ל עוד בענין זה שאם היא לא נתרצית להתקדש בפחות מש"פ דהיינו שאינ' יודעת אם הוא ש"פ אף שש"פ במקו' אחר ונקר' כסף דאוריי' מ"מ אינ' מקודש' משום דלא מקני' נפשה בפחות מש"פ במקומ' ומינ' ילפינן דאף קרקע אינה נקנה אם היא פחות מש"פ כאן. והנה היש"ש כתב בסוגי' זו דכשיודעת האשה שאין בו ש"פ גרע טפי דיכול' לומר משטה הייתי בכך ולפ"ז צ"ל לסברות הרא"ש דהך דשמואל מיירי שנתרצי' בפירוש לקדש אפי' בפחות מש"פ או שאמר' הן ולפ"ז הוי אפשר לאוקמ' ההוא דציפת' דלא חש להא דשמואל מיירי שידעה שאין בו שוה פרוטה ומטעם דיכולה לומר משטה אני. אך דברי מהרש"ל צ"ע

שם אילימא רצתה דאמרה אין וכו'. נר' דאין הדיוקים סותרין זה את זה די"ל דרצתה דאמרה אין מקודשת בוודאי ובלא רצתה דאמר' לא אפי' ספק קידושין לא הוי ובשתק' הוי ס"ק לכך קאמר דאי אפשר לפרש הכי דאם כן מכלל דרישא וכו' אע"כ דלא רצתה היינו דאישתקה אלא הא קשה לי לקמן גבי כנסי סלע שאני חייב לכי דקאמר נמי האי לישנא אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא וניתני מקודשת סתם כי התם ופי' רש"י ז"ל כדתני בההוא דלעיל בשמעתין בשעת מתן מעות מקודשת קשה תיפוק לי' דהדיוקים סותרי' זא"ז וליכא לפרושי דבסתם הוי ספק מקודשת דא"כ מאי מקשה ונתני מקודשת סתם כי התם הא התם הוי וודאי קידושין והכא הוי ספק קידושין ונראה דבאמת הא דלא אמר רצתה דאישתקה היינו משום דבסיפא דתנא לאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודשת היינו ע"כ אפי' באמרה הן דכיון דכבר הוא שלה במה תתקדש אם כן י"ל דנקט ברישא רצתה אגב סיפא וה"ה דאפילו אישתקה מקודשת בוודאי כדתני בברייתא דלעיל דקידשה בגזל מקודשת סתם דמשמע דקידשה וודאי ודו"ק

בגמרא אמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות וכו'. וכתב הר"ן ז"ל דמוכח משמעתין דהכא לא מהני שדיך דהא הכא שנתרצית לקדש בציפתא לא גרע משדיך. ולכאורה קשה מזה על מ"ש לעיל בשם רש"ל דאם קידשה בפחות משוה פרוטה והיא ידעה שהוא פחות משוה פרוטה לא הוי אפי' ספק מקודשת מדשמואל משום דיכולה לומר משטה הייתי בך דאם כן י"ל דהכא מיירי שידעה שהוא פחות משוה פרוטה ולהכי לא חש לה מדשמואל וממילא לא הוי כדשדיך ולכך לא מהני אפי' שתיקה דלאחר מתן מעות. אך לפי מ"ש הטור והש"ע בשם הרמ"ה דאם זרק לה קידושין בחיקה ושתקה לא הוי אפי' ספק קידושין אם לא שנתרצית בתחלה להתקדש לו אם כן ע"כ צ"ל דהא דקשו בה בפום נהרא משמי' דר' הונא ברי' דר' יהושע ומסיק דחוש לה היינו משום דהכא בעובדא דרבא נתרצית לו בתחל' להתקדש לו בציפתא אם כן מוכח דהכא הוי כדשדיך ואפ"ה לא מהני אפילו שתיקה דלאחר מתן מעות לרבא אם כן ע"כ צ"ל דהא דלא חש לה מדשמואל הוא כמ"ש הרא"ש ז"ל ולא מטעם משטה ולפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב האי עובד דציפת' וכתב דצריכה גט משום חששת דשמואל והקשו עליו המפרשים דהא הכא משמע דחושו לה משום דר' הונא ברי' דר' יהושע ולא מטעמ' דשמואל ולפמ"ש י"ל דמפרש הכי דהם שלחו לו אם נימא כסברת רב הונא ברי' דר"י ומקודשת בוודאי או כסברת ר' אחאי והשיבו לו אנן לא שמיע לן כלומר לא סבירה לן והיינו משום דיכולה לומר משטה אני בך וממיל' ליכא למיחוש משום דהוי לה למשדי כסברת הרמ"ה דהוי כזרק לה דלא חששה למשדי' אבל אתון דשמיע לכו משום דס"ל דהוי כנתרצית אם כן ממיל' אפילו לסברת רב אחאי אפ"ה איכא למיחוש משום דשמואל והיינו דאמר חושו לה נמצא שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דליכ' למיחוש לדרב הונא כדפריך רב אחאי אלא משום דשמואל ועיין בק"א סי' כ"ח שכתב דעיקר טעמא דרמ"א ז"ל והוכחתו מסוגי' זו מדנקט הכא שקלת' ואישתקה משמע דווקא משום דעשתה מעשה ושקלתה אבל אי לא עשתה מעשה המוכיח בל"ז לא הוי קידושין ולפ"ז משמע דס"ל כסברת מהרש"ל וכמו שכתבנו די"ל דהיתה משטה בו דאל"ה בל"ז מהני כמ"ש הרמ"ה בטור שם בההוא דזרק לה קידושין וכ"כ הרמ"א בהגה"ה הואיל ולא נתרצית בתחלה ע"כ צ"ל דבציפת' לא הוי ריצוי בתחלה ודו"ק

דף י"ג ואמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וכו'. הנה בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף א' בהגה"ה קידשה בגזל לאחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן ופי' הב"ח דמיירי בגזל דידה דאי בגזל דאחרים הוי לי' יאוש ושינוי רשות ומקודשת מדאוריית' כמ"ש הש"ע שם אם קידש' בגזל ונודע שקנה אותו דבר ביאוש מקודשת והקשה עליו הב"ש דאינו מוכרח די"ל בגזל דידה אפילו אי נימא דיאוש קונה אפ"ה יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מדמקשה מבריית' דקידשה בגזל דמאי קושי' דלמא התם מיירי לאחר יאוש ודוחק לומר דלשון שחטף סלע מידה וקידשה מיד משמע דלא שמעינן דמייאש ותו דהא איכא למימר דבריית' ר"ש היא דס"ל דסתם גזילה יאוש בעלים הוא והא דנקט ברישא בגניבה אע"ג דר"ש ס"ל דסתם גניב' לאו יאוש בעלים הוא כדאי' דף קי"ד י"ל דשמעינן דמייאש א"נ דאתי' כרבי דס"ל שם דבין גניבה ובין גזילה הו"ל יאוש בעלים וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דבגזלן ישראל אפילו רבנן מודים דהוי סתם יאוש ואם כן נהי דבעובד' דחטף וורשכי י"ל כיון דאמר הבה ניהלי הוי ליה כבעלים מרדפין אחריו דודאי לא הוי יאוש מ"מ מאי מקשה מבריית' מיהו י"ל דרבא הקשו לרב נחמן דס"ל בפ' מרובה דיאוש כדי לא קנה. אך אינו מוכרח דס"ל לרב נחמן דיאוש כדי לא קנה אפילו מדרבנן כמ"ש הרא"ש שם בפ' מרובה דאיכ' למימר מדרבנן קונה ואם כן נימא דהכא מקודשת מדרבנן אלא ע"כ צ"ל דסבר' דאין שקלי ודידי שקלי שייך אפי' לאחר יאוש ודוחק גדול לחלק דדווק' בגזל מעות כדהכא שחטף סלע מידה בוודאי שייך לומר אין שקלי לאחר ייאוש כיון דעל כל פנים חייב לה מעות להחזיר ובמעות אינו שייך לו' שתתקד' משום דכבר קנה אותו דמה לי מעות זה או אחר מה שאין כן בחפץ כיון דהוא כבר קנה אותו אין שייך לומר דידי שקלי דהא יכול לסלק אותו במעות. ועיין ב"ש ס"ק ז' אך נר' לענ"ד יש לפרש ל' הש"ע בהגה"ה ר"ל דלעולם מיירי בגזל דאחרים ומיירי שנתן לידה קודם יאוש ואמר לה שתתקדש בו לאחר יאוש והוי ליה שינוי רשות ואח"כ יאוש וכתבו הפוסקים דאינו קונה כשנתייאשו הבעלים ביד הלוקח ונראה לי הטעם משום דהא דיאוש ושינוי רשות קונה היינו משום דבאמת הי' ראוי' שיאוש לבד יקנה כמו באבידה במצא לאחר יאוש הרי. אלו שלו אלא דכי היכ' דבאבידה אם וצא לפני יאוש חייב להחזיר אפי' לאחר ייאוש משום דבאיסור' אתא לידיה ה"נ ביד הגזלן אינו ייאוש לבד קונה משום דבאיסור' אתא לידיה אבל לגבי הלוקח שבא לידי' אחר ייאוש כבר אתא לידי' בהיתר' משא"כ כשמכר לו קודם ייאוש דאינו קונה אלא לאחר ייאוש כבר אתא לידי' באיסור' מתחלה אפילו אם אמר לו בפי' שיקנה לאחר ייאוש לא מהני ובאשה כה"ג כשנתן לה קוד' יאוש ואמר לה שתתקדש לאחר יאוש אינה מקודשת משום דבאיסורא אתא לידיה ולהכי אינה מקודשת אלא מדרבנן דיאוש כדי קונה מדרבנן אך נראה דצ"ע בדין זה דכיון שאמר שלא תתקדש עד אחר יאוש לא הוי ליה שינוי רשות כלל עד אחר יאוש דע"כ לא נתן לה לשם מתנה מיד דאם כן במה תתקדש אפי' אי נימא דיאוש קונה ואין לדמות למקדש לאחר ל' יום דהתם הנתינה מיד לשם קידושין אבל הכא לא שייך לומר כן דהא בשעת נתינה אינו שלו שהרי לא נתייאשו. וכן כתב הב"ש בריש סי' כ"ח דבכה"ג לא הוי קידושין כיון דבשעת הנתינה לא הי' שלו וע"כ צ"ל שאמר לה שיהי' פקדון בידה עד לאחר יאוש אם כן י"ל דהוי ליה יאוש ואח"כ שינוי רשות ואפשר לפרש איפכ' דמיירי שקידשה לאחר יאו' אלא דאמר לה שלא תתקדש לו אלא לאחר ל' יום אם כן לא הוי ליה בשעת נתינה שינוי רשות. מיהו גם זה צ"ע כיון דיהיב לה לשם קידושין הוי ליה מיד שינוי רשות אף על גב דיכול לחזור בו עד למ"ד יום וצ"ע ויותר נראה לי דס"ל להרא"ש ורי"ו שהוא מוציא דברי הרמ"א שם דכל יאוש ושינוי רשות היינו שהלוקח קונה כיון שבא לידו לאחר יאוש הוי ליה כמוציא אבידה לאחר יאו' אבל אין זה מקרי נתינ' לגבי גזלן לענין קידושי אשה ולענין קנין קרקע דכתיב כסף כיון דאכתי לאו דידי' הוא ולהכי אינה מקודשת רק מדרבנן דמדרבנן יאוש לחודא קנה והוי שלו קודם נתינה ושפיר הוי נתינה לגבי אשה ומ"ש הש"ע אה"ע ונודע שקנה אותו דבר בייאוש משמע כדברינו דאם הי' כוונתו דבעינן שנודע שנתייאשו הבעלי' דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוי ליה למימר ונודע שנתייאשו אלא נראה דכוונתו שידוע שהי' הקנין ביד הגזלן עצמו ע"י יאוש דהיינו בענין שמועיל היאוש לקנות כמפר' בח"מ דאם יש עם היאו' שינוי השם או שינוי מעשה אפי' החוזר לברייתו קונה בייאוש או שקידשה בגזילה שגזל אחר ונתנו לו וכיון דבהיתרא אתי לידי' קונה ביאוש ובזה שפיר היא מקודשת מדאוריית' לי' שפיר נתינה ובזה מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם שהוא ל' הש"ע דס"ל דביאוש ושינוי רשות