המקנה מו

ועיין מ"ש בזה בריש מכילתין בתוספות ד"ה ב"ש אומרים בדינר וכו' לתרץ קושי' המפרשים בהא דחשיב לי' מקולי ב"ש ובזה מיושב קושי' הלח"מ על שמואל במתני' דף מ"ט במקדש בפחות משוה פרוטה ואח"כ שלח סבלונות וכו'. ולפי מ"ש י"ל דמיירי שלא ידעה השומא ובהא מתרצו נמי לשון הברייתא לקמן דף מ"ח ע"א וחכמי' אומרים שמין את הנייר ואם לאו אינה מקודשת ולא חייש לדשמואל כמו שיבואר לקמן בסמוך ואף שכתבנו לעיל בשיט' רש"י דאפי' אי אית ביה פרוט' דמשה כל היכא דאינה ש"פ באותו זמן לא מקניא נפשה משום דגנאי הוא לה ע"כ צ"ל דבנתרצ' מהני וכמ"ש לעיל דף ג'

בתוס' ד"ה ואשה דהיכא דפשטה ידה וקיבלה כשיעור פרוטה דמשה אף שאין בה שיעור פרוטה שבאותו זמן מקודשת. והנה הרא"ש ז"ל כתב בשם הר"י דטעמא דשמואל לאו משום ספק קידושין דאורייתא אלא משום גזירה שלא יראה אדם ממקום אחר ששוה שם פרוטה ויבא להתיר א"א במקומה עיין בב"ש ולכאורה קשה מה הועילו בתקנתן הא אכתי איכא חשש להיפוך דאם כן כשמקדש בשו' פרוטה דהוי קידושי וודאי ובא אחר וקידשה אם יראה אדם אחר שאינה צריכה גט משני ויבא להורות גם כן במקומו שאין שם בקידושי הראשון שוה פרוט' ונראה דס"ל להר"י דהא דתקנו דהוי ספק קידושין היינו לחומרא בעלמא להצריכה גט מן הראשון מותרת לשני כשמגרש' ראשון כמ"ש הטור אבל בכה"ג שהראשון קידש' בשוה פרוטה אין להחמיר להצריכה גט משני דאם כן תאסור על הראשון כמ"ש הטור דלא יגרש השני וישא הראשון דהוי לי' כמחזיר גרושתו ולא החמירו כ"כ להפקיע אשה מבעלה כמ"ש מהרש"א ז"ל סברא זו אך לפ"ז לא אתי שפיר מ"ש מהרש"א ז"ל בתוספות ד"ה רב חסדא וכו'. דלהכי כתבו התוספות דמיירי שקידשה אחיו דאי בקידשה אחר הי' לו לרב חסדא להחמיר כשמואל להצריכה גט ולפי מ"ש הא שמואל עצמו לא אמר אלא לחומרא ואדרבא ע"כ צ"ל דמיירי שקידשה אחר דשמואל הי' לו לחוש לחומרא ורב חסדא ל"ל דשמואל אפי' משום חומרא ודוחק לומר דהתוספו' דהכא לא אזלי בשיטת ר"י ותו דע"כ דשמואל לאו משום חומרא דהא דאמר לקמן ע"ב ופרשו רבנן מיני' ולא משום דס"ל דשמואל וכו' משמע דמטעמא דחששא דשמואל הוי ספק ממזר כמ"ש הח"מ בסי' ל"א וכ"ש לאפוקי מבעלה ונ"ל משום דכשנתקדש' בקידושין גמורים לראשון לא שכיחי דתתקדש לאחר וכולי האי לא גזרו ודו"ק

שם ההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדי וכו'. עיין מ"ש לעיל דף חי"ת ע"א בתוספות ד"ה אף שוה כסף וכו' ליישב קושייתם שם לכאורה דומה דלא כר' יוסף וכו' ונראה עוד לולי דבריהם דכיון דקיי"ל דבעינן פרוטה דמשה י"ל שהפרוטה שהי' באותו זמן הי' פחות' משל משה ובאמת נישום בפרוט' שבאות' זמן אלא דהוא שיער אם יש בו שיעור שוה פרוטה שהי' בימי משה אם כן שפיר סמכה דעת' וגם קיץ הוא באותו זמן ובזה מתורץ קושית התוספות שם בדף ז' ע"ב ד"ה ורבי יוסף אמר וכו' ותימא דלקמן בפ"ב תניא וכו' ולפמ"ש י"ל ג"כ הא דשמין את הנייר היינו אם יש בו שוה פרוטה דמשה אבל בפרוטה של אותו זמן כבר נישום מתחלה מיהו לפמ"ש בסמוך דהא דשמואל חייש שמא שוה פרוטה במדי היינו כשהאשה יודעת שאין בו שוה פרוטה ומתרצית א"כ י"ל דשפיר הקשו תוספות מהך ברייתא דשמין את הנייר כיון דקתני התם בהך ברייתא ואם לאו אינה מקודשת וצ"ל דהא דלא מקדשה מספק מטעמא דשמואל היינו דמיירי שם באינ' יודעת האשה שומת הנייר במקומה וכיון דלא מתרצה לא מהני מה ששוה פרוטה במקום אחר אם כן שפיר הקשו תוספות אפילו אם שמין שיש בו שוה פרוטה כיון דהיא לא יודעה לא הוי קידושין לר' יוסף דס"ל דצריכה שומא וע"ז תירצו התוספות דהכי פירושא לרבי יוסף אם שמין את הנייר מקודם מקודשת ואם לאו שלא שמין אינה מקודשת אך לפמ"ש התוספות לקמן דף מ"ח דלא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת א"נ דאינה מקודשת בוודאי כמו שכתוב תו' שם א"כ ממילא מיושב נמי קושית התו' ודו"ק

בתוס' ד"ה ורב חסדא לא סבר וכו'. הכא לא מצי לשנוי' וכו' ע' בק"א שכתבנו דמוכח מדברי הרמ"ה שהביא הטור דמשום חששא דשמא שוה פרוטה במקום אחר אם נשאת הוולד כשר ע"כ צ"ל דהא דקאמר לקמן בהא דפרשי רבנן לאו משום דס"ל כשמואל היינו משום דאבני דכוחלא הי' ידוע ששוה במקום אחר אלא דר"ח פליג על הא דשמואל וס"ל דאין לך אלא מקומו ושעתו ור"ח לשיטתיה אזיל דס"ל בפרק חלק דף קי"ב דבמעשר שני בגבולין מודה ר' יהודא ע"ש א"כ וממילא מתורץ קושית התוספות וק"ל

בא"ד דמיירי שקידש' אחיו וכו'. עיין במהרש"א ז"ל דלהכי לא ניחא להו בפי' רש"י ז"ל שקידש' אחר משום שהיתה מותרת לשני ע"י גירושין ולכאור' הא דלא פירשו דמיירי שנשא' אחר ואם כן אף שגירש הראשון אסורה לשני כדאיתא ר"פ האשה רבה דכיון שנשא' אסורה לזה ולזה היינו משום דאמרינן לקמן דנפיק קלא שיש עדים שיש בו שוה פרוטה ואי מיירי שנשא' כבר הוי לי' קלא דבתר נשואין ולא חיישינן כדאיתא בסוף גיטין. אך כבר כתבנו בחידושינו בכתובת דף כ"ג דלפי מאי דקיי"ל דאפי' קלא דבתר קידושין לא חיישי' לי' כמסקנת הש"ס בגיטין שם ע"כ צ"ל שיצא הקול קודם שקידש' האחר א"כ י"ל ג"כ שנשא' האחר. ועיין בק"א סי' מ"ו ס"ח שכתבנו די"ל דהכא גרע טפי משום שהיא אומרת שמאמינ' לאמה אף דאינ' נאמנת כמו שיבואר לקמן דאמרינן דילמא עיניה נתנה באחר אבל כיון דאיכא נמי קלא הוי רגלי' לדבר דמהימנא כדאיתא לקמן סי' קט"ו וכן הוא דעת הד"מ בסי' מ"ו שם וק"ל

ע"ב גמרא לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא וכו': הקשו התוספות רי"ד דלמה לא נימא דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ובספ"י תי' דהכי קאמר דאינ' צריכ' להאמין לאמה כיון דיש אמתלא דמחמת צער לידה אמרה כן והוא דחוק ותו דא"כ מאי מייתי ראי' דהא הכא אמרה לו האש' עצמ' שמאמנת לאמה שהי' בו בשעה שקידשה' שו' פרוט' דהתם ליכא אמתלא אלא העיקר נראה דלא שייך הכא חתיכה דאיסורא דלא גרע מההיא דאמר בסוף נדרי' באמרה טמאה אני לך אינה נאמנת כמ"ש שם הר"ן דכיון דמשעבדא לי' לא מהימנא וכ"ש הכא דלא אמרה בוודאי אלא שחששת לדברי אמה והיינו דמייתי רב חסדא ראי' מדביתהו דר"ח אע"ג דמלתא דפשיטא הוא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אלא דעיקר מייתי ראי' דלא נימא דשווי' אנפש' חתיכה דאיסורא וכ"כ תוספות רי"ד דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ונרא' דהא דלא מייתי רב חסדא מפשט' דמתני' דסוף נדרים באומרת טמאה אני לך דאמרינן שמא עיניה נתנה באחר משום דהוי אפשר לחלק דהא באומרת טמאה אני לך ואיכא ע"א כדברי' נאמנת כמ"ש הב"ש בסי' קט"ו ס"ק כ"ג בשם רש"ל דאפי' בהיא שותקת לדברי העד חייב להוציא' אע"פ שאין מאמין לה אם כן י"ל הכא כיון דאיכא ע"א דהיינו אמה והיא אומרת ג"כ שמאמינ' לדברי אמה י"ל דנאמנ' לכך הוכיח מההוא דר' חייא דבכה"ג כיון שאינה יודעת בבירור אלא שאמרה שמאמינה אינה נאמנת וק"ל

שם אביי ורבא לא ס"ל וכו'. כבר כתבנו בחידושי כתובת דף כ"ג דפלוגתייהו תלי' בתרי לישנא דהתם איכא דמתני ארישא ואיכא דמתני אסיפא ע"ש מ"ש בביאור דברי התוס'

שם ברש"י ד"ה על דמבטל גיטא וכו'. נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאם מיירי שלא בפני השליח פשיטא דמנגדינן ליה כיון דעבר אתקנתא דרבנן שהתקין ר"ג ולא הוי נהרדעא פליגי ע"ז דכל הני דחשיב לא מצינו איסור דרבנן בזה אלא דמיירי שהגיע בשליח דליכא בזה תקנתא דר"ג ומה שהקשו התוס' דאטו ברשיע עסקינן י"ל דס"ל לרש"י דחיישינן לטעות השליח כדאי' ר"פ השולח דלישנא דבטל הוא כדפי' רש"י ז"ל הכא משמע שתי לשונות לשעבר ולהבא וצריך שיכווין הבעל שיהי' בטל להבא א"כ י"ל שיטעה השליח ויסבור דלשון עבר הוא וכן יש כמה טעות בלשון וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאס אמר בטל הוא בפתח תחת הטי"ת לשון עבר הוא ולא מהני א"כ לא גרע מהא דאמר לעיל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן מפני טעות הלשון וכ"ש הכא דאיכא למיחוש לטעות השליח ויבוא לידי איסור אשת איש וק"ל

גמרא ועל חתנא דדייר וכו' לכאורה קשה הא אחרי' לקמן דף פ"א על הא דאמר רב מלקין על הייחוד וכו'. ואמר רב אשי לא אמרן אלא בפנויי' אבל באשת איש לא שלא להוצי' לעז על בני' והיכא אמר הכא דרב מנגיד ואפי' לפמ"ש שם דס"ל לרש"י ז"ל דדווקא אותה אין מלקין אבל אותו מלקין וכמ"ש הב"ש בסי' כ"ב ס"ק יו"ד בשם הב"ח ע"ש זה אינו דהתם הטעם משום דמלקין אותו על אותו הייחוד סתם ואין פורטין על איזה אשה אבל הכא כיון דמלקין אותו על דדייר בבית חמוה איכא לעז וליכא למימר דבייחוד איכא חשש לעז טפי לכך לא מנגדינן לי' משא"כ בדייר דליכ' חשש זנות כ"כ אלא פריצותא דאם כן מאי מקשה דדייר אין דחליף לא דלמא נקט דייר לרבותא. דהא דאיכא בזה לעז על בניה טפי מההוא דחלף ודוחק לומר דבר חמוה היינו כשמת חמיו וצ"ל דבאמת ר' אשי שם ס"ל כנהרדעי ולישנא קמא פליג על רב אשי ולפ"ז מיושב קושי' התוספות לקמן שם מההוא דאמר בכתובת דף י"ג דזעירי מוקי לההוא דרב בא"א דאיכא למימר דס"ל לזעירי כלישנא קמא דהכא ושפיר ומוקי לה לדרב באשת איש ועמ"ש שם ובכתובת בק"א בשיטת הרמב"ם ודו"ק: שם נהרדעי אמרי בכולהי לא מנגיד רב וכו'. דלכאור' הי' נר' דטעמא משום פריצות' לא קאי על דמקדש בביאה ולא שידוכי אלא הטעם בזה משום דשידוכי היינו שנתרצו בקודם על הנשואין כמ"ש באה"ע סי' כ"ח בהגה"ה ואם כן בביאה בלא שידוכי איכ' איסור חמור דקיי"ל תבע' לינש' ונתפייסה צריכה ליישב ז' נקיים אף לפי מ"ש הט"ז בי"ד סי' קצ"ב דהיכא דבא עלי' מיד לא חיישינן לדם חימוד ע"ש וכן משמע בהאי דגיטין דף פ"א גבי מגרש ולנה עמו בפונדקי דאמרינן הן הן עדי ביאה והיכא דאיכ' איסור' לא אמרינן הכי. כמ"ש הב"ש סי' קמ"ח דקיי"ל מחזיר גרושתו צריכה לישב ז' נקיים וכן משמע ממ"ש התוספות ביבמות דף ל"ז גבי מאן הוי ליומא ע"ש א"כ ליכ' הכא איסור נדה וע"כ צ"ל משום פריצותא טפי. ועיין מ"ש בק"א סוף סי' כ"ו וסי'