המקנה מא

ביממות דף ק"ז וכמ"ש בחידושינו בכתובת דף ע"ד ע"א הטעם משום דהא דמהני תנאי בביאה אע"ג דאינו יכול להתקיים ע"י שליח היינו משום דאיתקש הוויות להדדי כדאי' שם בגמרא אבל בנישואין לא אתקש וממילא התנאי בטל והמעשה קיים ולכך נעשית נשואה מיד בתחלת ביאה אלא דקשה לי ע"ז דאם נימא דהוא תנאי אם דהיינו שיחולו הקידושין כשמקיים התנאי א"כ הו"ל בשעת העראה כמקדש לאחר ל' יום ונראה דלא מהני זה בקידושי ביאה דדוקא כשמקדשה בכסף לאחר למ"ד יום מהני דאם לא תתקדש צריכה להחזיר הכסף כדאית' בריש פ' האומר אבל בקידושי ביאה לא מהני לאחר למ"ד יום דדמי לקנין משיכה וקנין חזקה דקיי"ל בכתובת דף פ"ב ע"א דאם אמר לך ומשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר למ"ד יום לא קנה אלא אם אמר מעכשיו ואי נימא דהוי כתנאי מעכשיו א"כ אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מה בכך כיון שגמר ביאתו הרי נתקיים התנאי ומקודשת למפרע ודוחק לומר דמיירי בלא גמר ביאתו דאמרינן דעתו הי' ע"מ שיגמור ביאתו וחזר בו ולא קיים התנאי ודלא כתי' הרשב"א דלישנ' לא משמע הכי. וכן בכה"ג שקידש ע"מ שיגמור ביאתו כיון דמתקיים התנאי וגמר ביאתו מקודשת בתחלת ביאה וליכ' איסור' ודוחק לומר דסתמא דגמר' אליב' דר' יוחנן דס"ל לקמן דף ס' דבמעכשיו ולאחר למ"ד יום ובא אחר וקידשה אפי' מאה תופסין בה ותו דכיון דלר"י לא הוי תנאי אפי' בביאה דנישואין נמי נימ' הכי דאינו נגמר עד גמר ביאה אע"כ צ"ל דהקידושין הם ממש בסוף ביאה והיינו משום דילפינן קיחה קיחה מעריות דחייב אפי' על גמר ביאה לבד כמו שהוכחנו בחידושי כתובת דף נ"א ע"ב ע"ש וה"ה דאשה מתקדשת בגמר ביאה לבד ואפ"ה לא מיקרי ביאת זנות אתחילת ביאה כיון דדעתו לקדשה בסוף ביאה וטעמ' דר"נ גאון צ"ל דהוא כפי' הרי"ף ז"ל בר"פ הבע"י דמפרש נמי שם כפי' הר"נ גאון וכתב שם הטעם כיון דאית לי' בגוה קנין מעיקר' דומי' דיבמה מה יבמה אית לי' ליבם זיקה בגוה אף אשה לבעלה דאית לי' קנין בגוה מעיקר' ע"ש. והנה לכאורה משמע מדבריו שם דאפי' לא עשה אלא העראה לבד באשה אינה קונה דאין לדחוק דכוונתו שם דביבמה אפי' גמר ביאתו קונה בתחלת העראה דהא כתב שם דנ"מ ליורשה ולטמא לה והיינו ע"כ שעשה העראה לבד ואח"כ מתה ואפ"ה כתב דבקידושין לא מהני ואף דלכאורה משמע מלשון הש"ס דכל הבועל דעתו על גמר ביאה דווק' אם גמר ביאתו אבל אם רצה לקנותה בהעראה משמע דקונה וצ"ל דס"ל דכיון דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א"כ הה דנפק' מקר' דובעל' דביאה קונה היינו סתם ביאה דעתו על גמר ביאה ובגמר ביאה הוא דאמרה תורה דקונה אבל בהעראה אינו קונה כלל אפי' אם רוצה ואפשר דנפק' לי' מהא דאמר לעיל אמרוהו רבנן קמי' דאביי משכחת לה כגון שבא עלי' ארוס שלא כדרכ' ולא אמר משכחת לה בהעראה שהערה בה הארוס ולא גמר ביאתו משמע דהעראה אינו קונה בתחילת הקידושין וצ"ל לפ"ז הא דקאמר דנ"מ דפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר ולא קאמר סתמ' דנ"מ כגון שהערה בה לבד היינו דמיבעי' לי' אפי' אי גמר ביאתו אי מהני קידושי שני אבל באמת למאי דמסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואפי' בהעראה לחוד לא מהני אך יותר נראה לדעת ר"ן דגם הוא ס"ל כתירוצ' קמא דאם לא עשה כ"א העראה לבד ואמר לה בתחילה שלא יעשה בה אלא העראה לבד מתקדשת בהעראה לבד דעיקר קיחה בקידושין כתיב ומינה ילפינן בנשואין אלא דקשי' לי' הא דקאמר סתם ביבמות שם דאשה לבעלה נקנית בהעראה לבד משמע אפי' גמר ביאתו או שהערה בה ולא פירש כלום אפ"ה נעשה נשואה בהעראה וע"ז מחלק דבנשואין לא אמרינן דדעתו על גמר ביאה וכן יש לפרש דברי הרי"ף ז"ל ביבמות דכתב ג"כ כדעת הר"ן ומ"ש דנפק' מיני' ליורשה ולטמא לה היינו אם עשה בה העראה ופירש ממנה שלא מדעתה אע"ג דבנשואין בעינן דעתה לא אמרינן דדעתה היה על גמר ביאה דבנשואין לא אמרינן כן אבל באירוסין כה"ג כיון דפירש שלא מדעתה א"כ הי' דעתה על גמר ביאה כמ"ש לעיל ונפק' להו הא משום דמשמע להו התם דאשה לבעלה היא דומי' דיבמה דנקנית בהעראה בכל גווני דהא לא מיבעי' דעתה וכן משמע מדברי הרמב"ם דס"ל כב' התירוצים. ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה מה ליבמה דמוכח כן מג"ש דקיחה קיחה ע"ש ובק"א סי' ל"ג ודו"ק

בא"ד וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין וכו'. עיין בספ"י שכתב ליישב קושי' התוס' דהך כי יקח דר"פ הע"י היינו כי יקח דכתיב בפ' מוציא שם רע דמיירי בנשואין ע"ש ולענ"ד אי אפשר לפרש כן לר' אלעזר בן יעקב דס"ל בכתובת דף מ"ו דפ' מוציא שם רע דמיירי בלא בעל ומאי ובא עלי' בדברי' ודוחק לפרש דר' אב"י לא קאמר אלא שלא גמר ביאתו אבל כי יקח היינו בהעראה ויותר הי' נראה דהא דדריש התם קיחה קיחה היינו קיחה דכתי' בפ' כי תצא כי יקח איש אשה חדשה לא יצ' בצב' וגומר דמיירי בנשואין דווקא דאם ארס אשה ולא לקחה מפורש בפ' שופטים וכן הוא בפ' משפטים אם אחרת יקח לו דמשמע דמיירי בנשוא' מדכתי' שארה כסותה ועונתה לא יגרע וגומר והיינו בנשואה דוקא אף דפי' רש"י ז"ל דקאי על אמה שלא יגרע ממנה מ"מ משמע דהיינו שיש' אחרת ונתחיי' באלו באחרת ואפ"ה לא יגרע מן האמה ודו"ק: שם איבעי' להו אי ביאה נשואין עושה וכו' נר' דהאי איבעי' תלי' בהך איבעי' קמיית' לפי מ"ש לעיל דהא דמיבעי' לי' היינו במפרש לשם נשואין אבל אם מפרש לשם קידושין לבד אין עושה נשואין שלא מדעתו. כמו שהוכחנו לעיל א"כ כיון דבביאה שאחר קידושין קיי"ל דגומר כמ"ש בסי' נ"ה א"כ אי הוי אמרי' דבתחלת ביאה קינה כיון דגמר ביאה לחוד נמי קונה כמ"ש לעיל א"כ כיון דמפרש לשם נשואין נימ' דבתחלת ביאה נעשה ארוסה ובגמר ביאה נעשה נשוא' אף שכתבו תוספות לעיל דף ה' ד"ה חופה מאי אולמ' האי כסף מהאי כסף משמע לכאור' דה"ה ביאה אחר ביאה לא מהני דמאי אולמ' האי ביאה מהאי ביאה מ"מ מסתימת לשון הפוסקי' באה"ע סי' ל"ג וסי' נ"ה משמע דאין חילוק בין נתקדש' בביאה או בכסף ובכל ענין אם בא עלי אח"כ לשם נישואין נעשת נשואה ולא הוי מצי למיבעי נמי בהעראה לחוד אי נשואין עושה משום דלא קים לי' אי תחלת ביאה קונה כלל ולבתר דמסיק דכל הבועל וכו' שפיר קמיבעי' לי' אם נעשית ארוסה בגמר ביאה או נשואה ודו"ק

גמרא כי קתני נישאת אשאר' וכו' לכאורה יש לדקדק לפמ"ש לעיל דהא דקמיבעי' לעיל אי ביאה נשואין עושה היינו בסתם או במפרש לשם נישואין אבל אי מפרש בפירוש לשם אירוסין אינה נעשית נשואה שלא מדעתה א"כ הו"מ לפרש נשאת היינו לאפוקי אם פי' בשעת ביאה שלא לשם נישואין וצ"ל דאכתי קשה לי' דלא הו"ל למימר יתר עליו הבעל אם בא עלי' לשם נישואין או בסתם כיון דמיירי בי' בריש' ובזה מיושב מ"ש מהרש"א ז"ל בשם ת"י דלא דייק הש"ס הא דקתני בביאה וקתני ומקבל גיטה ולפי מ"ש דהא דנקט בביאה כלל בין אירוסין ובין נישואין אתי שפיר דהמ"ל דמקבל גיטה היינו כשב' עלי' לשם אירוסין וק"ל

בתוס' ד"ה ומקבל את גיטה יש להסתפק וכו' עיין בזה בחידושי כתובת דף ע"ג ע"ב ברש"י ד"ה ונתגרשה וכו'

בתוס' ד"ה וחייבי' וכו' ויש לתמוה וכו'. והרשב"א ז"ל כתב בשם רש"י ז"ל דקמ"ל באשת איש דאף באינה בת עונשי' אפ"ה הוא חייב ולא אמרינן דפטור מיומתו גם שניהם ונר' דזהו כוונת רש"י ז"ל בכאן בד"ה וחייבין וכו' אם קיבל בה אבי' קידושין ונר' דרצה בזה דלא קאי אדלעיל דמתקדשת בביאה ואם בא עלי' יבם קנאה דאם כן צריך לדחוק כמ"ש התוספות לעיל בד"ה עד שיהא שניהם וכו' כיש מפרשי' דההיא דהתם אתי' כר' יונתן דכיון דהיא בעולה פטור לר' יאשי' מוגם שניהם אלא דמיירי שקיבל בה אבי' קידושי כסף או שטר ובארוסה גם ר' יאשי' מודה לא מיבעי' לרבנן דס"ל דנערה אפי' קטנה במשמע אלא אפי' לר"מ מ"מ לשמואל דס"ל בסנהדרין דף ס"ו מקר' דלבדו חייב בארוסה כמ"ש לעיל באריכות א"כ אתי' מתני' ככ"ע ונר' דהיינו שכתבו התוספות לעיל בד"ה עד שיהא שניהם שווין וכו' מסיפ' דמתני' מבא עלי' אחד מכל העריות ולא הקשו מריש' דחייבין עלי' משום א"א אלא דבריש' איכ' למימר דמיירי בארוסה כנ"ל תבל מסיפ' משמע מל' דכל העריות דאפי' נשואה במשמע והיינו דהקשו הכא מסיפ' ולא ניח' להו בתירוצ' דרש"י ז"ל משום דכל העריות משמע בין נשואה ובין ארוסה גם י"ל דס"ל דמריש' אין להוכיח דאינו פטור מגם שניהם דאיכ' למימר דחייבין עלי' קרבן כדמפרש הש"ס בסנהדרין דף מ"ט ומש"ה ס"ל דאין סבר' לומר דקמ"ל בריש' דאינו פטור מגם שניהם כתי' רש"י ז"ל דא"כ הו"ל למתני בהדי' וחייבין עלי' מית' ועוד נרא' דאפ'י למאן דפטו' מגם שניה' אינו נפטר אלא במפות' דכתי' בי' קר' אב' באונס אין סבר' לפטו' משו' דהי' פטור' א"כ הוצרכו תוס' לעיל להקשות מסיפ' מדקתני מומתין על ידה והיא פטורה משמע דמיירי במפותה אבל בריש' דקתני שחייבין עלי' י"ל שאנס אותה ומההו' טעמ' לא ניח' להו בתירוצ' דרש"י ז"ל דלא מוכח מהאי דחייבין עלי' למעוטי מגם שניהם מיהו י"ל דס"ל לרש"י ז"ל לפי מאי דקיי"ל דפיתוי קטנה אונס הוא אין לחלק בין פיתוי לאונס אלא דהרמב"ם ז"ל כתב והלכת' דפיתוי קטנה לאו אונס הוא ועיין מ"ש בזה בחידושי כתובות דף מ' ע"ב ודו"ק: בא"ד הוי לי' למימר אדעת' דהכי לא ייבם וכו' דבריהם צריכין ביאור דלכאורה אינו מובן דאין שייך ביבם לומר דאדעת' דהכי לא ייבם דהא לא בעינן ביבום דעת יבם דאפי' בא עלי' בשוגג באונס קנאה ונראה לפרש כוונתם דהוי מצי לפרש אדעת' דהכי לא קידש לא קאי על היבם ר"ל דוודאי אם היא איילונית נתבטלו קידושי אחיו חלא דאיכ' למימר דכיון דקיי"ל דכל תנאי בע"מ שאין בה נדרי' ומומין אם בעל אמרינן דא"א עבב"ז כדאית' בכתובות דף ע"ג א"כ י"ל דאפי' במום דאיילונית כן א"כ כיון שבא עלי' היבם נימ' דא"א עבב"ז ומתכווין אם איילונית היא ונתבטלו קידושי אחיו תהא מקודשת לו בבעילה זו אם כן שפיר חייבין עלי' וע"ז מקשי' דלמא אדעת דהכי לא קידש דמום דאיילונית גרע טפי מכל המומים ולא שייך בי' א"א עבב"ז וכמ"ש