המקנה לח

רבא לשיטתו דל"ל עבז"ל כנ"ל וקמ"ל דבעינן נתינה ליד אבי' או ליד עצמה ולפי זה י"ל דרבא אר"נ לא זו אף זו קאמר דלא מיבעי' בנער' דלא בעינן אלא דעת הבי' דאיכא סברא דלא שייך לומר עבז"ל כיון דהוי שלא מדעת המתקדשת דחוב הוא לה אלא אפי' בסיפ' דהוי מדעת המתקדשת עצמה אפ"ה בעינן נתינה ע"י עצמה או ע"י אביה ודו"ק ועיין בק"א

שם והוא שבגרה הנה נחלקו הרשב"א והריטב"א בכותב לה הרי בתך מקודשת לי אי מהני וה"ה בשאר שליח לקבלה ע"ש ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפי מ"ש הפוסקים בסוף סי' ל"ו סעיף יו"ד דהאב אינו יכול להעשות שליח לקבל' בבוגרת שלא יטעו לומר שהאב יכול לקדש בתו בוגרת מדעתו והי' נראה לומר דהא דקאמר הכא בין ע"י אבי' היינו משום דבשטר קדושין שאני דצריך לכתוב להאב דוקא הרי את מקודשת דבזה ניכר שהוא מדין שליחות דאי ברשותו היא לא מהני הרי את ודוקא נקט ר"נ בסיפא הרי את וכן ברישא נקט דוקא הרי בתך מקודשת לי אפילו על ידי עצמו כן נראה לענ"ד לולי דבריהם ז"ל ודו"ק

ע"ב בגמרא מאי לאו שטרי אירוסין ונשואין וכו' כבר כתבו המפורשי' דהאי שטרא נשואין אינו מובן עיין בריטב"א ז"ל וא"ל דשטרי אירוסין היינו שכתב לה הרי את מקודשת לי ונשואין היינו שכתב לה הרי את נשואתי דהא כתב הרשב"א ז"ל בתשובה והובא באה"ע סי' ק"ז דאם כתב לה הרי את נשואתי לא הוי לשון קידושין ונראה דלפי מ"ש המשנ' למלך דחופה מהני קודם הקידושין דכשקידשה אח"כ מיד נעשה נשוא' אתי שפיר ואפי' להחולקי' בזה מ"מ היכא דקידשה תחת החופ' כפי מנהגינו לכ"ע נעשה נשוא' מיד בשעת הקידושין ובזה שייך יותר לשון נשואתי מלשון ארוסתי כיון דאין ארוסה כלל ועיין בק"א סי' ק"ז ומיד נעש' נשואה ובזה שייך שטרי נשואין וי"ל דהרבות' בזה דבעי דעת' בנישואין אף דסתמ' ניחא לה בנישואין טפי מאירוסין כדאית' במשנה פ"ק דגיטין גבי גט שחוב הוא לה שמפסידה מן התרומ' ומן המזונות א"כ ממיל' בנישואין זכות הוא לה טפי מן הארוסין שיש לה מזונות ואוכלת בתרומ' ואפ"ה צריך להודיע לה קודם כתיבת השטר שיכתבו בה בל' נישואין ונר' עוד דיש לפרש הא דאר"נ לעיל בתך מאורסת לי בתך לי לאינתא היינו בכה"ג שהחופ' וקידושין ביחד שייך יותר לשון לאינת' ומלשון מאורסת שהרי הוא מוסר' לנישואין מיד בשעת הקידושין וקמ"ל רבות' דבעי' מדעתו אע"ג דנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אפ"ה לח מהני שלא מדעתו כדאית' לקמן דף מ"ו ע"ש ודו"ק

עוד הקשו המפרשים הנ"ל דלמה בעינן דעת שניהם ולא סגי בדעתה לחוד דהוי דעת מקנה ונראה די"ל דלפי מ"ש התוס' בגיטין דף ס"ו דהא דבעינן שליחות בכתיבת הגט היינו משום דאל"ה לא הוי כתיבה לשמה א"כ כיון דכבר פשוט דבעינן בשטר קידושין לשמה ממילא דבעינן נמי שליחות הבעל ואין שליחות אלא מדעתו וציוויו וק"ל

שם לא בשטרי פסיקתא עיין בק"א סי' נ"א מ"ש שם בלשון שטרי נישואין

שם אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל וכו' כתב בספ"י דהא דרבי לא חשש לזה משום דמוכח מה"א דובעלה דממעט אמה עברי' ובאמה עברי' כסף לחוד קונה דליכא למימר דאיצטריך דלא נילוף מאשה דבעי' כסף וביאה דמיעוט קנינים לא ילפינן ור' יוחנן ל"ל הך דרשא דבעל ובעלה אך לפ"ז קשה לענ"ד הא דאמר בסמוך ולרבא דאמר וכו' א"כ ניכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה וכו' ופי' רש"י בד"ה ולרבא וכו' הא דרשינן לי' לכדרבי ולמעוטי אמה משמע דאי לאו דאיצטריך ה"א דובעלה למעוטי אמה הוי דרשינן מה"א דובעלה למעוטי קידושין שאין מסורין לביאה א"כ קשה אליבא דרבי דאכתי נימא דבעינן מקדש והדר בעיל וה"א דובעלה לכדרבא למעוטי קידושין שאין מסורין לביאה דתו לא שייך למיכתוב או בעל כיון דבעינן באמת מקדש והדר בעיל ונר' דמהא גופי' דרבא דממעט קידושין שאין מסורין לביאה מוכח נמי דליכא למימר דמקדש והדר בעיל דאל"ה לא שייך בקידושי כסף קידושין שאין מסורין לביאה דהא כתבו תוס' לקמן דף נ"א דהיינו שהביאה נאסרת ע"י קידושין ואי נימא דאין הקידושין חלין אלא ע"י הביאה הרי לא נאסרה הביאה ע"י הקידושי כסף לבד ואין לומר דמשכחת קידושין שאין מסורין לביאה כגון שקידש אחת משתי אחיות בקידושי שטר ז"א דהא בעינן כתיבה לשמה ואפי' אם אמר לאיזה שארצה אגרש פסול למ"ד דאין ברירה והכי ס"ל לרבי בגיטין דף מ"ז ע"ב דאין ברירה דהא לא הוברר בשעת כתיבה ולא הוי לשמה א"כ ליכא למימר דאתי למעוטי קשאמ"ל בקידושי שטר דהא קידושי שטר ילפינן לכולי מלתא מגט כדאמר ר"ל לעיל וא"כ אם כתב בשטר אחת מבנותיך הרי בל"ז השטר אינו כלום גם אין לומר שכתב שני שטרות לשמה של זו ולשמה של אחותה ונתנם לאביהם כאחת ואמר אחת מבנותייך דכיון דהשטרות סותרות זו את זו ביטל את הראשונה כדקיי"ל דאתי מעשה ומבטל מעשה ולא הוי כתיבה לשמה וע"כ מיירי בקידושי כסף וממילא מוכח דל"ל דמקדש והדר בעיל ולפ"ז הוי אפשר לומר דהיינו טעמא דר"ל דאמר כעורה זו ששנה רבי משום דר"ל ס"ל דבעינן בקידושין כתיבה לשמה ור' יוחנן י"ל דפליג דפלוגתא דתנאי היא בדף מ"ח לחד שינויי וא"כ שפיר י"ל דמקדש והדר בעיל והוי מוקמינן ה"א דבעלה לכדרבא אף דלא קיי"ל כדרבא היינו דלא סבירא לן דיוקא דאי בעיל אבל אכתי איכא למטעי דה"א דובעלה אתי לכדרבא אך נראה דאפי' למ"ד דלא בעינן לשמה י"ל דס"ל לרבי דא"א לאוקמא קרא בקידושי שטר משום דאף דמשני ר"נ ב"י גבי נערה המאורסה דמשכחת לה שקידשה בשטר הואיל וגומר מוציא וכו' היינו לאפוקי מסברת ר' אבא בר ממל דהוי ס"ד דקרא כי יקח כולל בין קידושי כסף ובין קידושי שטר כדמשמע לעיל ע"א דדרשינן דבעל כותב מקרא דכי יקח ואין לחלק בין קידושי כסף לשטר דאי נימא דמקדש והדר בעיל ה"ה בשטר כן וע"ז משני ר"נ ב"י ב"י דסד"א דכי יקח לא קאי אלא אכסף לחוד ומקדש והדר בעיל אבל אי נימא דה"א דובעל' אתי' לכדרבא והיינו כדפי' רש"י ז"ל בד"ה מאי ובעל' משמע דקאי נמי אקיחה למילף הך דבר אהינ' עכ"ל א"כ כיון דע"כ מיירי קרא דכי יקח בקידושי שטר תו לא שייך לחלק דבכסף בעינן נמי דהדר בעיל ובשטר לחודא מהני וממילא מוכח דההוא ובעל היינו או בעל ובזה מיושב נמי הא דמקשה לרבא דאמר בר אהינא וכו' ולא משני דרבא ס"ל כדר' יוחנן דנפקא קידושי ביאה מבעולת בעל ודריש נמי ה"א דובעלה דלמעוטי אמה מובעל נפקא וה"א דובעלה קשאמ"ל ולפמ"ש אתי שפיר כיון דנימא דדריש ה"א דובעלה ממילא תו ליכא למימר דיליף מבעולת בעל דא"כ תקשה ל"ל בעולת בעל דממילא מוכח דליכא למימר דמקדש והדר בעיל דבין אי נימא דה"א דובעלה אתי למעוטי אמה או קשאמ"ל ממילא מוכח דא"א לומר דמקדש והדר בעיל כנ"ל ודו"ק. אך נראה דמ"ש בספ"י דר' יוחנן לא דרש ה"א דובעלה הוא דוחק דנהי דס"ל לר"י לפי האמת כיון דאתי קרא דובעלה למעוטי אמה ממילא דאיצטריך נמי ה"א דהכי משמע לזו ולא לאחרת אבל אי נימא דקרא דכי יקח ובעלה לא אתי לאשמועינן אלא דבעינן דמקדש והדר בעיל וודאי דה"א מייתרא דהוי סגי למיכתב כי יקח ובעל וע"כ נצטרך לומר דה"א אתי למעוטי אמה וממילא מוכח דלא בעינן מקדש והדר בעיל כנ"ל ונרא' די"ל דלסברת ר' אבא בר ממל שכתבנו לעיל דקרא דכי יקח קאי בין אקידושי כסף ובין אקידושי שטר ולפי הס"ד שבשניהם בעינן דמקדש והדר בעיל תו אין הכרח מדאיצטריך ה"א למעוטי אמה דבכסף או ביאה לחוד סגי מטעם שכתב בספ"י כנ"ל דאיכא למימר דהא דממעט אמה עברי' היינו משום דאמרינן לקמן דף ט"ו ע"א דשטר באמה עברי' ילפינן מהיקשא דאחרת א"כ לפי מאי דס"ד דבקידושי שטר בעינן נמי ביאה שפיר ממעט מה"א דובעלה דלא מהני ביאה באמה עברי' וממילא דלא מהני בה קנין שטר ואפי' למ"ד דס"ל שם דשטר אמה עברי' אב כותבו דילפינן מלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא בקנין העבדים הא פריך שם ואימא ומאי ניהו חזקה ומשני להכי אהני אם אחרת א"כ שפיר הוה אמינא דכיון דשטר באשה אינה קונה אלא עם ביאה אתא ה"א דובעלה למעט ביאה באמה עברי' דלא נילוף מהיקשא דאחרת וממילא הו"א דנקנית היא בקנין עבדים בחזקה א"נ דממעט שטר שאדון כתבו דבאשה מהני עם ביאה נמצא דלפי הס"ד ליכא למילף מה"א דובעלה אלא דבאמת זה אינו דממ"נ מוכח דלא אמרי' עד דמקדש והדר בעיל דאם נימא דגם בשטר בעי' ביאה א"כ קשה נערה המאורס' היכא משכחת כיון דבין בכסף ובין בשטר בעינן דהדר בעיל בעולה היא וע"כ צ"ל דשטר אינו בכלל קיחה הואיל וגומר ומוצי' וכו' א"כ ממילא מוכח ממעוטי דאמה דלא בעינן מקדש והדר בעיל ולפ"ז י"ל דאביי דאמר ע"כ ל"פ רבי ורבנן וכו' היינו מצד הסבר' דבעל עושה אותה בעול' אפי' שלא כדרכה וכמ"ש בספ"י אבל לפי מאי דאמר לקמן דנפקא מקר' דבעולת בעל אין שם קו' על ר' יוחנן דילף מבעולת בעל דביאה לחוד' סגי ולא יליף מהוכחה דנערה המאורסה היכא משכחת לה כיון דהוכחה זו אינו אלא מקר' דבעולת בעל דילפינן מיני' דהבעל עושה אותה בעול' שלא כדרכה ומוכח ממ"נ כנ"ל. א"כ עדיפ' לי' לר' יוחנן לפרש משמעות דבעולת בעל הכי כיון דמהאי קרא מוכח עכ"פ דלא בעינן מקדש והדר בעיל וכן נר' לענ"ד דמוכח לומר כן דאל"כ הא דאמר לקמן ור' יוחנן האי סבר' מנלי'. א"כ ניכתוב רחמנ' בעולת איש מאי בעולת בעל ש"מ תרתי קשה טובא דדילמ' קרא אתי דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומנא לי' דנעשה לה בעל ע"י בעילה ולפמ"ש אתי שפיר דגם ר"י ס"ל דה"א דובעלה למעט אמה וכבר כתבנו דמוכח ממ"נ או ממעוטי דאמה או מנערה המאורסה דלא בעינן מקדש והדר בעיל והיינו דקאמר ש"מ תרתי כיון דנפק' לן מהאי קרא דבעל עושה אותה בעולה אפי' שלא כדרכה ממיל' מוכח דנעשה לה בעל ע"י בעילה וכמו שיבואר לקמן גבי הא דקאמר תרתי ש"מ וכיון שזכינו לזה נראה דרבי לשיטתו אזיל דס"ל דאפי' אחר עושה אותה בעול' שלא כדרכ' א"כ א"צ לקר' דבעולת בעל וממיל' מוכח ממ"נ דלא בעינן מקדש והדר בעיל אבל ר' יוחנן ס"ל כרבנן דאין אחר עושה אותה בעול' שלא כדרכה. וע"כ צריך למילף מקרא דבעולת בעל דמהאי קרא מוכח דלא בעינן מקדש והדר בעיל ודו"ק

עוד י"ל עפ"י מ"ש לעיל בדף ה' בתוספות ד"ה מה הווי' בכסף וכו' ולענין ביאה וכו' דלפי מאי דס"ד דבעינן מקדש והדר בעיל ע"כ ליכא למימר דקרא דוכתב אתי למעוטי דאין מתגרשת בכסף דלא שייך ביאה בגירושין וע"כ צ"ל דה"א דאין מתקדשת בכתיבה