המקנה לב

דלא קיץ במקומו כיון שאין ידוע אם היא ש"פ במדי ומזה הוי קשה טפי דהא רב יוסף עצמו ס"ל כשמואל לקמן דף י"ב ע"ב משום די"ל דמודה רב יוסף דהוי קידושי ספק אפי' לא קיץ אבל מהך דרב שימי בר חייא דאמרינן התם דמעיין בה אי אית בה ש"פ הוי קידושי וודאי שפיר כתבו תוס' דהוא דלא כר' יוסף וכ"ש דאחי שפיר טפי לפי דעת המפרשים בהא דשמואל דחייש' שמא שוה פרוטה במדי היינו דחיישינן לאנשי מדי הבאין לכאן ויאמרו במקומן דאינו מקודשת בשיעור זה שידוע שם שומתו וק"ל

שם בא"ד לכאורה דומה דלא כר' יוסף. נראה מדבריהם שכתבו כן בלישנא בתרא ולא בלישנא קמא משום דללישנ' קמא דבכל דהוא מהני היינו אפי' אם הוא ספק אם יש בו שוה פרוטה ולא אמרינן דלא סמכה דעתה דשמא הוא פחות משוה פרוט' דאין בו שיעור קדושין כי היכא דאמר גבי שוה חמשין אלא דכיון דאמר בכל דהוא מהני וכן נראה מבואר מדבריהם לעיל בד"ה ור' יוסף וכו' שכתבו דללישנ' קמא ל"ק מההוא דשמין את הנייר אע"ג דהתם הוא ספק אם יש בו שוה פרוט' כנ"ל וקשה טובא דזה סותר למה שכתבו התוס' בסמוך בד"ה מנא אמינ' לה דתני' עגל זה וכו' ללישנ' קמא מייתי ראי' ופי' מהרש"א דבריהם משום דאפי' אם אמר בכל דהוא מ"מ אם יש בו ספק אם יש בו אפי' ש"פ וכן בפדיון אם יש בו ס' אם יש בו ה' סלעים לא מהני לר' יוסף כמו באמר שוה חמשין ולפי משמעות דברי תוספות דלעיל זה אינו כנ"ל. ותו קשה לפי פירוש מהרש"א ז"ל הו"ל לתוס' לכתוב גם במנא אמינ' לה דתנא מכסף מקנתו וכו' דדוק' ללישנ' קמא מייתי דהא איכא לאוקמי בריית' דאינו נקנה בתבואה וכלים היינו שיש בו ספק אפי' אם הוא שוה פרוטה דהוי כמו דאמר חמשין דמודה רבה ללישנ' בתרא ותו נראה דהא דמשמע מדברי מהרש"א דכל היכא דלא אמר שהוא שוה חמשין אפי' לא אמר בפי' כל דהוא כגון בעגל זה לפדיון בני הוי כאילו אמר כל דהוא וסיפ' דאמר עגל זה בחמש' סלעים היינו שכבר נישום וידוע שהוא שוה חמש סלעים וכל זה דוחק דלא משמע כן מלשונם בד"ה ור' יוסף וכו' שכתבו דלישנ' קמא מיירי ההוא דשמין את הנייר בדאמר בכל דהוא משמע דבעינן דוקא שיאמר בפי' בכל דהוא כנ"ל וכן משמע להדי' מדבריהם לקמן דף ט' ע"א בד"ה והילכת' שיראי וכו' שכתבו דאין לקדש בטבעת שיש בו אבן משום דדלמא לא סמכ' דעת' אע"פ שאין המקדש אומר כמה הוא שוה מ"מ לא סמכ' דעת'. והיינו כיון שלא אמר בפי' בכל דהוא מיהו מזה אין ראי' די"ל דס"ל לר"ת דבאבן טוב אפי' אמר כל דהוא לא מהני. וכ"כ הר"ן בשיטת ר"ת דלא כס' הרא"ש שהקש' כן. אך הנראה לענ"ד דס"ל דהא דקאמר לעיל בכל דהוא לא פליגי היינו דוקא כשאומר בפי' בכל דהוא דבסתמ' אפי' לא אמר שוה חמשין מ"מ לא סמכ' דעתה דשמא אינה שוה כ"כ כפי מה שהיא רוצה להתקדש בה והא דנקט אמר חמשין ושוה חמשין לאו דווקא אלא לרבות' נקט דאפי' הוא אמר חמשין אינה סומכת על דבריו משא"כ כשאומר בפי' בכל דהוא הרי היא סמכה דעת' שתתקדש בכל מה שהוא שוה הן רב או מעט ולפי זה י"ל דס"ל להתוס' דהיכא דאמר בכל דהוא אפי' אם הוא ספק אם יש בו שוה פרוטה אפ"ה כשיש בו שוה פרוטה היא מקודשת דלא שייך בזה לא סמכה דעת' דבהא בוודאי סמכה דעתה דהא אם לא יהי' בו שוה פרוט' יודע' שלא יהי' קידושין כלום ולא איכפת לה ולא מידי תדע דהא כל מקדש על תנאי על מנת שיעשה איזה דבר אם נתקיים התנאי היא מקודשת למפרע ולא אמרינן דלא סמכה דעתה בשעת הקידושין שמא לא יקיים התנאי אלא דאמרינן דסמכה דעתה ולא איכפת לה בקיום התנאי דאם לא יקיים באמת לא תהי' מקודשת וה"נ כן הוא משא"כ כשלא אמר בפי' בכל דהו לא סמכ' דעת' דשמא הוא ש"פ רק שאינו שוה כפי מה שהי' רצונ' להתקדש בו לא סמכה דעת' כלל להתקדש בו ואפילו אם אמר ששוה חמשין אין זה כמו תנאי שהרי לא אמר ע"מ שהוא שוה חמשין אלא סברה דמילי בעלמא קאמר לה ולא סמכ' דעת' שמא אינו שוה כל כך ובאמת אם אמר בפי' על מנת שהוא שוה חמשין כיון שהתנה בהדי' כן סמכ' דעתה דאם לא יהי' שוה חמשין באמת לא תהי' מקודשת וכמו בשאר תנאי ולפ"ז אתי שפיר הכל דבמנא אמינ' לה קמא מייתי ראי' ללישנ' קמא דס"ל דהא דאינה נקנית בתבואה וכלים היינו כיון שלא אמר בפי' כל דהוא וללישנ' בתר' דטעמא דר' יוסף לאו משום סמיכות דעת אלא משום דבעינן קיץ מפרש לי' להאי בריית' נמי משום דלא קיץ אפי' אמר בכל דהו אבל במנ' אמינא לה בתרא אין ראי' ללישנ' בתרא דהא לא אמר בכל דהו אלא סתמא ונר' עוד די"ל דס"ל להתוס' דהא דקאמר בסיפ' טלית זו בחמש סלעים אין פירושו שנישום בחמש סלעים דא"כ עיקר חסר מן הספר אלא פירושו שהכהן יקבל אותו בעד חמשה סלעים של פדיון והוי ס"ד דמיירי שבאמת הוא שוה חמש' סלעים וטעמא דריש' גבי עגל היינו משום דלא אמר בכל דהוא אבל כשאמר שיקבל אותו בחמשה סלעים הו"ל כאלו אמר בפירוש בכל דהוא דהיינו דהיינו שמקבל אותו בעד חמשה סלעים של פדיון הרי מבואר בברייתא כלישנא קמא דכל דלא אמר בפי' בכל דהוא לא מהני אבל אם אמר בפי' בכל דהוא שפיר מהני ועל זה משני דכול' בריית' מיירי שבאמת אינו שוה שיעור חמש סלעים והא דמהני בסיפ' משום דמיירי דשוה לגבי כהן כן נראה לענ"ד ברור ודוק

בגמרא שם אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכו' לכאור' קשה מכאן על מה שכתבו התוס' לעיל דף ד' ע"ב ד"ה מעיקר' דדינא וכו' דבעינן בקנין אמה עברי' שתי פרוטות ומשמע דאפילו לב"ה כתבו כן כמו שכתבנו שם דהיינו משום דבעינן שיוכל לקיים בה והפד' כדאמר לקמן דף י"ב ע"א א"כ לכאור' ה"ה בעבד עברי הנמכר לנכרי דעיקר גירעון כסף כתיב' בי' נמי אינו נקנה בפחות משתי פרוטות והכא משמע דסגי בשוה פרוט'. ואפשר לומר דגבי נמכר לנכרי שייך גירעון אפי' בפחות מש"פ דנהי דגבי ישראל לאו ממון הוא אבל גבי ב"נ הוי ממון דהוא נהרג על פחות מש"פ ושפיר נקנ' בפרוט' ואף שכתבו תוס' לעיל דף ד' ע"א בד"ה ואשה וכו' וז"ל דבשד' עפרון דכתיב בי' כסף אם הוא פחות מש"פ לא מיקרי כסף אע"ג דה"ל גבי בן נח התם שאני דכתיב בי' כסף וכמ"ש תוס' שם דלאו בקפיד' תלי' מילת' אבל גבי גירעון דע"ע הנמכר לנכרי דלא כתיב בי' כסף בגוף הגירעון אלא ישיב גאולתו מכסף מקנתו לא בעינן כסף אלא בקנינו כמשמעות מכסף מקנתו אבל בגירעון לא בעינך כסף אלא בקפיד' תלי' מילתא ובן נח מקפיד על פחות משוה פרוטה ומתקיים בו גירעון כסף ועיין לקמן דף י"א ע"ב כתבנו עוד ליישב זה

תוס' ד"ה ומאי ניהו חליפין וכו' אבל עבד כנעני נקנ' בחליפין כדתני' וכו' לכאורה אינו מובן דלשון נקנ' בחליפין משמע דמיירי בקנין עבד לרבו וההוא דפ' השולח מיירי בשיחרור העבד שקונ' את עצמו. וצ"ל דילפי' הא דנקנ' מקנין עצמו וס"ל דמסתמ' דמי להדדי אך קשה לכאור' דהא דנקנ' הוא בריית' מפורשת לקמן דף כ"ב ע"ב תנא אף בחליפין וצ"ל משום דהוי מ"ל דהבריית' דלקמן מיירי כשישראל א' קונה מחבירו את עבדו דהוי כקנה מחבירו שדהו אבל כשקונה את הנכרי לעבד כדכתיב וגם מבני התושבי' וגו' מהם תקנו עבד ואמה י"ל דאין ראי' משם ועל זה הבי' ראי' מדקונ' ע"א בחליפין וכן צ"ל ע"כ לדעת הפוסקי' החולקי' על ר"ת שכתבו התוס' לעיל דף ג' ע"א בד"ה ואשה וכו' וס"ל דאין חליפין לנכרי א"כ ע"כ צ"ל בבריית' דלקמן מיירי בקונה מישראל חבירו דאל"ה כיון דכשקונה אותו הוא נכרי אין בו דין חליפין דבשלמ' כשקונה א"ע בחליפין י"ל דעבד כיון שחייב במצות בכלל ישראל הוא לענין זה א"נ דשחררו שנעשה בו ישראל גמור וקנינו באים כאחד כדאמרינן לקמן דף כ"ג דגיטו וידו באים כאחד אבל בתחלה כשקונה נכרי לעבד לא שייך לומר כן דאפי' אם נימא כשתי הסברות הנ"ל דעבד דינו כישראל ואמרינן נמי דקנייתו וקנין חליפין באין כאחד גם זה אינו דהא כבר כתבנו לעיל דף זי"ן דהא דעבד כנעני נקנ' בתחל' בכסף אע"ג דלית לי' יד הוא בא' משני פנים או שנותן הכסף לאחר דהוי כתן מנה לפלוני או משום דאמרינן דבאמת אינו קונה אותו אלא עד לאחר קבלת הכסף א"כ בחליפין לא שייך כל זה דמדין תן מנה לפלוני לא מצינו גבי קנין חליפין כיון דאינו נלמד אלא מדין ערב וזה לא שייך אלא בקנין כסף דוק' אבל גבי חליפין בעינן ונתן לרעהו כמשמעו ומה שכתבו התוס' לעיל דף ג' שקונין בסודר של אחר היינו מדין זכי' ושליחות אבל דומי' דתן לפלוני שהוא מדין ערב לא מצינו בחליפין וכמו שהוכחנו לעיל דף ג' בלשון התוספות לשיטת ר"ת וע"כ צריך לומר דקנייתו באה לאחר קבלת הק"ס א"כ לפמ"ש דבנכרי אין קנין חליפין ממ"נ קשה דאיך נקנ' בחליפין הא בין אם הוא נכרי עדיין בשעת קנין ובין אם קנייתו וחליפין באין כא' אין לו קנין חליפין ותו דאפי' נימ' דעבד דמי לישראל לענין זה כיון דחייב במצו' היינו כשכבר נימול וטבל לשם עבדות דנתחייב במצות אבל בשעת קנינו אין שום סבר' שיהא לו דין ישראל ואין לומר דס"ל להני פוסקי' בהא כסברת ר"ת בפ' הזהב דחליפין שוה בשוה עדיפ' טפי וס"ל דמהני אפי' בנכרי דזה אינו דכבר כתבנו לעיל דף ג' שם דע"כ לית להו כר"ת גם בזה דהא עיקר הוכחתם הוא מהא דאמרינן בבכורות מדישראל בחד' נכרי נמי בחד' משמע דאין שום חליפין קונה אפי' שוה בשוה אלא ע"כ צ"ל דס"ל להני פוסקים דהך בריית' דלקמן דתנא אף בחליפין היינו כשקונ' ישראל לעבד מחבירו ודו"ק

בגמ' ולר' נחמן דאמר פירות וכו' ולכאור' יש לדקדק דהא אמרינן לקמן דף כ"ח על מתני' כיצד החליף שור בפרה ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין וכו' ומשני החליף דמי שור בפרה ע"ש א"כ ה"נ הו"ל לפרש אבל לא בתבוא' וכלים היינו בדמי תבוא' וכלים דלא עדיפא לישנא דבריית' מלישנ' דמתני' שם ואפשר לומר כיון דדמי השור הו"ל מלוה כפי' רש"י שם א"כ ה"נ צ"ל דדמי תבוא' וכלים היינו שנתחיי' הישראל לנכרי בעד תבוא' וכלים וגבי נכרי לא שייך קנין זה דקיי"ל דהפקעת הלוואתו מותר אפי' לי"ד דגזילה אסור א"כ במה יקנה וק"ל

גמרא לא לעולם דלא שוה וכו'. הנה לכאור' קשה דמשמע דלר' יוסף דס"ל דצריך שומ' מתפרשת הבריית' כפשטו וא"ב לאוקמ' בדלא שוה א"כ לפי מ"ש הר"ן בשיטת הרמב"ם והביאו ב"ש בסי' ל"א דהא דאמרינן לקמן והלכת' שיראי לא צריך שומ' היינו דווק'