המקנה לא

בפרוטה שני' וכיון דהוי בבת אחת אינו קונה אותה כאילו קדשה בזה אחר זה דבפרוטה ראשונה נתפשט בכולה ולא קנתה פרוטה שגי' ה"נ בבת אחת כן לא קנתה שתיהן כלום ותו דהיא לא נתרצית להתקדש אלא בב' פרוטות ובזה יש לתרץ מה שדקדק הריטב"א באיבעי' בתריית' בשאמר ב' חציך בפרוטה דה"ל למיבעי נמי כשאומר שני חציך בב' פרוטות ולפי מ"ש י"ל כיון דאיבעי' אחרונה לא שייך לומר מונה והולך כמ"ש הר"ן אלא דאיכ' מילת' דחלים ב' החצאים כאחד ובב' פרוטות לאו מעלית' היא כיון דאי אפשר שתקנה בב' הפרוטות דבפרוטה אחת נתפשטו בכולה וכל שאינו בזה אחר זה אינו בב"א כנ"ל משא"כ בשני חציך בפרוטה דאי אפשר לומר דבחצי פרוט' נתפשט בכולה שפי' איכא למיבעי' אי מתקדשת בב' חצאים כאחד ודו"ק

בגמרא את"ל מונה והולך הוא וכו'. כתב הרא"ש ז"ל דאע"ג דפסקו הגאונים דכל את"ל הוי כפשטות אבל הכא ליכא למימר הכי מדבעי בתר הכי שני חצייך בפרוטה מהו משום דדילמ' אין אשה מתקדשת לחצאין כנ"ל ונר' דאפ"ה נ"מ בהך פשטות דאת"ל במכירות שדה שאם אמר לו מכור לי שדה פלונית חצי' בחצי פרוטה וחצי' בחצי פרוטה דאמרינן מונה והולך הוא והוי לי' כקונ' שני שדות בפרוטה אחד דמהני וה"נ י"ל באת"ל השני דנ"מ במכירת שדה שאם אמר לו מכור לי שדה פלונית חצי' בפרוטה וחצי' בחצי פרוט' דלא אמרינן כיון שאמר פרוט' בראשונ' פסקה אלא אמרינן כל ביומא מונ' והולך הוא והו"ל כאלו קונה שתי השדות ביחד דמהני לשתיהן וכן נר' דנ"מ בקידושין באומר שתי בנותיך לשני בני אי נימא דבתר נותן אזלינן וסגי בפרוט' א"כ אם אמר בתך פלונית בחצי פרוט' ובתך פלונית בחצי פרוטה אי נימא דמונה והולך שתיהן מקודשת כיון דאין כאן לחצאין כלל ואע"ג דבאמת הוא בעי' דלא איפשט' לקמן אי אזלינן בתר נותן ומקבל מ"מ אי לא הוי פשוט דמונ' והולך הוא הו"ל ספק ספיקא דאפילו אי נימא בתר נותן ומקבל אזלינן מ"מ הוי ספק משום דליכא שיעור פרוט' לכל חדא אבל כיון דפשט דמונ' והולך הוא ליכא אלא ספיק' חדא אי אזלינן בתר נותן ומקבל ומקודש' מספק ודו"ק

שם בתוס' ד"ה שתי בנותיך וכו' דבתר נותן דקאמ' לאו דוקא וכו' לולי דבריהם הי' נר' לפי מ"ש לעיל ע"א דדין השני דרבא שאמר הילך מנה והתקדשי לפלוני לאו מדין זיכוי שמזכה לאותו פלוני ולא משום הנאת המתנה שמקבלת בשביל פלוני אלא באותו כסף עצמו של האחר היא מתקדשת דלא בעינן נתינ' מן המקדש עצמו דוק' כדמוכח מעבד כנעני כמו שכתבנו לעיל א"כ י"ל דבתר נותן דקאמר הכא הוא דוקא דמיירי שהאב נותן פרוטה משלו ואמר הילך פרוטה ותתקדשו שתי בנותיך לשני בני נמצא אי אזלינין בתר נותן אין צריך אלא פרועה אחת. ולפ"ז הוי אפשר לומר נמי דשתי בנותיך היינו בנות גדולות ומיירי שאמרו הבנות תן לאבא ונתקדש לשני בניך דהוי כדינ' קמא דרבא לעיל תן מנה לפלוני ואקדש אני לך אלא דכבר כתבנו לעיל ממשמעות הפוסקי' הנ"ל דבדינ' קמא דרבא אין הקידושין אלא מדין הנאה שנותן בשבילו דהו"ל כאילו היא מקבלת בעצמה דהיינו מדין ערב כמ"ש לעיל א"כ בכה"ג בעינן הנאת פרוטה לכל אחד ואחד וע"כ צ"ל דהבנות קטנות דהאב הוא המקבל בעצמו. ויש להביא קצת ראי' מהכא לדברי הפוסקי' הנ"ל דאם נימא דמיירי הכא אפי' בשתי בנות גדולות ומדין קמא דרבא א"כ הו"ל למיבעי יותר בדין שלישי דרבא שהיא מדין שניהם כגון שאמרו שתי נשי' לאיש אחד תן פרוטה לפלוני ונתקדש לו דאי אזלינן בתר נותן ומקבל הא איכא ממונא אע"כ משום דכיון שנכלל בו דינא קמא דרבא שהוא מדין הנאתן דידהו בעינן בוודאי שני פרוטות ולפי פי' זה אתי שפיר דאין צריך למה שנדחקו התוס' וצ"ל שבררו וכו' דלפי מ"ש דהאב לא הי' שליח אלא נותן המעות משלו א"כ ממילא י"ל דהאמירה שקידש כל א' בת אחת הי' ע"י הבנים עצמן ולא מיירי הש"ס מזה אלא מדין הנתינה ודוק ועיין בסמוך:

שם בעי רב אשי בתך וקרקעך וכו' לכאור' הי' נר' דמאי דמספקא לי לרבא פשיטא לי' לר' אשי דלא אזלינן בתר מקבל דאל"ה כיון דמועיל בשתי בנות בפרוטה אחת ה"ה דמועיל בבתך וקרקעך דהא וודאי פשיטא דבמכר לו עשר קרקעות סגי בפרוטה אחת דלא מצינו חילוק בין מוכר שדה אחת לשתי שדות ולעולם סגי בפרוטה אחת וע"כ איבעי דרבה לעיל משום דאשה חשובה טפי ובעינן לכל אשה פרוטה א"כ אי נימא דבשתי בנות סגי בפרוטה אחד כ"ש בבת וקרקע. ואין נר' כן מדברי הפוסקי' דגם איבעי' דרבא קאי בתיקו ונר' משום דמשכחת בעי' דרב אשי בבתו גדולה דכבר כתבנו בסמוך דבבתו גדולה שאמרה תן לאבא ואקדש אני לך דאינה מתקדשת אלא מטעם הנאה בזה בעינן בוודאי פרוטה א"כ בכה"ג בבתך וקרקעך ליכא לספוקי אלא משום ספיקא דר' אשי דקרקעך בחזקה. ונר' ראי' לזה דלפי מ"ש הרמב"ם והביאו באה"ע סי' מ"א סעיף ג' בקידש ב' אחיות ונכריות ביחד דאין הנכריות מקודשת משום דהו"ל קני את וחמור כסתמ' דהש"ס לקמן דף נ"א וכן הביא רמ"א בח"מ סוף סי' ר"ג דעת הפוסקי' במחליף מעות ומטלטלין ביחד לא קנה כלל דאין קנין וחליפין קונה במעות א"כ קשה בבעי' דרב פפא בתך ופרתך דמשמע אם קידש בשתי פרוטות מהני תיפוק לי' דהוי קני את וחמור דהא פרה אינה נקנית בכסף ולפי מ"ש דמיירי בבתו גדולה דעיקר הקידושין הוא במה שאמר לה התקדשי לי בהנאה שנתתי לאביך בשבילך א"כ בשעה שנותן לאב אין זו נתינת קידושין להאב א"כ לא דמי לקני את וחמור שבשעת האמירה כולל החמור עמו משא"כ הכא דבשע' האמיר' ועיקר הקידושין לא הזכיר הפר' ואף שבשעה שנתן להאב הזכיר ג"כ קנין הפרה אין בכך כלום ודו"ק

שם בתוס' ד"ה ור' יוסף וכו'. תימא דלקמן וכו' הנה לדעת הרמב"ם שהביאו הר"ן וב"י דאפי' אם נישום לאחר קידושין מקודשת משעת שומא אין מקום לקושייתם אלא דהתוס' ס"ל דבעינן שומא קודם הקידושין. ולולי דבריהם נר' דע"כ הא דקאמר ר' יוסף מה כסף דקיץ וכו' ואע"ג דאמרינן בב"מ דף מ"ז ע"א דאם אמר מכור לי באלו קנה דהוי דמי' ואין מקפיד עליהן ע"ש הרי דבכסף נמי לא קיץ ואין לחלק בין קידושין למכירה דהא ילפינן אשה משדה וע"כ צ"ל כיון דכל מטבע הוא קיז אף שאין ידוע כמה מטבעות הוי קיץ ודוקא כשאין ידוע שומתו וה"ה ש"כ בהא יליף מכסף דהוא בעצמו מטבע דקייצא לפ"ז י"ל דר"י מפור' הך בריית' דלקמן כאוקימת' קמיית' דר"ה דף מ"ח בשט"ח דידה וע"כ הא דס"ל לחכמים שמין את הנייר אע"ג דמסתמ' הנייר שלה כדקיי"ל דהלוה כותב השטר היינו כמ"ש הב"ש בסי' כ"ח דהשטר הו"ל כמו משכון על החוב כפי דמי שוויו וממילא אם הוא ש"פ שפיר מתקדשת בפרוטה מן המלוה דהו"ל כמו מלוה שיש עלי' משכון א"כ בכה"ג מודה ר' יוסף דדווקא כשמקדש בדבר השוה כסף שאינו ידוע דמי שווי' לא מהני לר' יוסף דלא קיץ כנ"ל אבל הכא הרי הוא מקדש בכסף עצמו שכנגד הנייר אלא שאינו ידוע כמה שפיר מקודשת וראיה לדבר מהא דאי' לקמן דף מ"ז בברייתא שם התקדשי לי בפקדון ומצאתו שנגנב אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת וכתב הרא"ש שם וז"ל ונראה לי דהא דאמרינן גבי פקדון אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת היינו כשלא ידעה האשה כמה היה הפקדון ונתרצה להתקדש לו באותו פקדון הן רב והן מעט אבל ידעה סכום הפקדון וכו' הרי אף שלא ידעה בשעת קידושין כמה יש בה אפ"ה מקודשת כיון שהפקדון היא דבר שידוע שומתו ובזה יש ליישב נמי מה שהקשו תוס' לקמן בד"ה אף שוה כסף וכו' מההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדא ע"ש די"ל דהיה ידוע דמי שווי' בשערי שבשוק אלא שהי' מעיין בה אם יש בזה האגודה של ירק כשיעור שוה פרוטה וכן משמע הלשון וקא מעיין בי' אי איתא ביה שוה פרוטה ולא קאמר אי ש"פ ודו"ק ועיין מה שכתבנו לקמן דף יו"ד גבי הא ש דקידשה בלילה ועיין בק"א סי' ל"א שכתבנו עוד ראיה ברורה לזה ודו"ק: בא"ד וי"ל דללישנא דאמר בכל דהוא כ"ע לא פליגי וכו' נראה מדבריהם דס"ל דאף שיש להסתפק אם הוא פחות מש"פ אפ"ה סמכה דעתה והוי קידושין ולא כמשמעות מלשון רש"י ז"ל בד"ה בכל דהוא וכו' דבציר מפרוטה לא שוה והטעם דאע"ג דאינה יכולה להתקדש בפחות משוה פרוטה מ"מ ס"ל לתוס' דסמכה דעתה אם הוא ש"פ תתקדש בו ואם לאו לא תתקדש כמו שיבואר לקמן ונר' עוד מלשונם שכתבו דאיירי שאמר לה בכל דהוא דבלא אמר אלא קדשה בסתם לא הוי כאומר בכל דהו כמו שיבואר לקמן וק"ל

בא"ד ה"ק ואם רוצה לקדשה בשטר עיין במהרש"א ז"ל שתמה על הא דניחא להו לפרש שמין קודם קידושין ובתחלת דבריה' תמהו ע"ז ותירוצו דחוק. ותו דאי שמין את הנייר קודם הקידושין פשיטא דאמרינן לי' שיתכווין לקדשה בנייר עצמו ויותר נראה שאחר שקידשה בשטר אם שמין אם הוא שוה פרוטה חוזר ואומר לה שתתקדש לו בנייר עצמו ועיקר החידוש הוא שאין צריך ליטול ממנה ולחזור וליתן לה כמ"ש הרשב"א הביאו הב"ש סי' ל"א סק"א והיינו שכתבו אם הוא רוצה לקדשה ובהא איכא פלוגתא דתנאי בגיטין דף ע"ח גבי כנסי שטר חוב זה אם צריך ליטול הימנ' ולחזור וליתן לה ושמעינן ליה לר"מ בגיטין דף ה' ע"ב בלא אמר בנתינת הגט בפ"נ ובפ"נ דס"ל צריך ליטול הימנה ולחזור וליתן לה. א"כ י"ל דהכא נמי ס"ל לר"מ דלא מהני אף אם יאמר לה אח"כ שתתקדש לו בנייר אלא צריך ליטול הימנה ואף דיש לחלק כמ"ש תוס' שם מ"מ י"ל כן וחכמים ס"ל דכיון שקבלה בתחלה לשם קידושין א"צ ליטול הימנה ואפשר לפרש איפכא דלר"מ נמי א"צ ליטול הימנה ולא צריך להזכירו אלא כיון דאמרינן בגיטין דף פ"ד ע"ב שאני הכא הואי וקנת' לפוסלה מן הכהונה הרי דאף דאינו גט כלל מ"מ כיון דהועיל במקצת צריך לחזור וליטול הימנה א"כ לרבנן דמספקא להו דאי הו קידושין כדאמר שם הו"א כיון דהועיל במקצת צריך לחזור וליטול הימנו אפ"ה קמ"ל דאין צריך לחזור וליטול וממ"נ היא מקודשת כמ"ש בק" סי' ל"א וכתבנו שם דאפשר לפרש דברי הרמב"ם הכי ע"ש. ודו"ק

דף ח' ע"א תוס' ד"ה אף שוה כסף וכו' הא דאמרינן לקמן ההוא גברא דקדיש וכו' נר' הא דלא הקשו התוס' משמואל דאמר שם וקידשה בתמר' אע"פ שאין בו שוה פרוטה מקודשת משום דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי אע"ג