המקנה כט

ס"ק ד' דאפי' אם לאחר זמן הנתינה אמר לה התקדשי לי במנה שנתתי על פיך ושתקה לא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא גרע מעסוקי' באותו ענין והב"ש שם ס"ק וי"ו הסכים עמו כיון שקיבלה לשם קידושין וסיים מיהו מ"ש הח"מ לא גרע מעסוקין באותו ענין תמוה ונר' לפרש דבריו דכוונתו דהכא לא הוי כשתיקה לאחר מתן מעות דלא אמרינן הכי אלא כשהנתינה הי' לשם פיקדון אבל הכא הי' הנתינה לשם קידושין כמ"ש שם אלא דכיון שלא אמר בשעת הנתינה שתתקדש לו א"כ לא מדע שהנתינה היה לשם קידושין אלא ע"פ דבריה שאמרה תן לפלוני ואתקדש לך ונתן ע"פ דיבורה ע"ז קאמר דלא גרע אמירה דידה מעסוקין באותו ענין ר"ל דכי היכ' דבעסוקין באותו ענין אמרינן דהנתינה הי' ע"פ דבריו ה"נ אמרינן דהנתינה הי' מסתמא ע"פ דבורה אלא כיון דקיי"ל דבעינן אמר הוא ונתן הוא והכא לא דיבר הוא כלל לכך בעינן שיאמר לה אח"כ אבל עכ"פ שפיר מייתי ראיה לענין זה דהנתינה הי' מסתמא ע"פ הדיבור שהקדימה בתחילה וכיון דהנתינה הי' לשם קידושין ממילא מועיל האמירה אפי' לאחר זמן דלא דמי לשתיק' דלאחר נתינת פיקדון ולכאורה הי' נר' דבל"ז צ"ל דהכא הוי הנתינה לשם קידושין דאל"כ אפי' אם אמרה הן לאחר זמן נתינה למה יועילו הקידושין אם המעות אינם בעין דהא הו"ל כמלוה אלא ע"כ דכיון דנתינה זו הוי לשם קידושין מהני דהוי כאומר לה התקדשי לאחר למ"ד יום דמהני אפי' אם נתאכלו המעות כיון שהנתינה הי' לשם קידושין כדאי' לקמן ר"פ האומר מיהו אכתי צ"ע דכיון דאמרינן לקמן דף מ"ו ע"א גבי התקדשי לי בזו ובזו ובזו דאם היתה אוכלת אחת אחת הוי ליה מלוה דלא דמי להך דפ' האומר כמ"ש התוס' שם דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה האחרונה וכו' א"כ ה"נ י"ל דכיון דלא נגמר דיבורו עד שאמר לה לאחר זמן התקדשי לי א"כ לא דמי להך דר"פ האומר דמיירי שנגמר הנתינה והדיבור וצ"ל דכיון שנגמר הנתינה לשם קידושין אף שלא נגמר הדיבור לא הו"ל מלוה ודוקא בהך דהתקדשי לי בזו ובזו שאכלו קודם שנגמר הדיבור והנתינה והעיקר נראה דלפי מה שיבואר לקמן דבדין זה עיקר הקידושין אינו אלא בהנאה שנתן על פי דיבורה ולא בהמעות עצמו א"כ לא גרע מאומר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה דמהני וה"נ כיון דבשעת אמירה זו נתקיים המתנה שנתן בשבילה הוי הנאה זו בשעת הקידושין ואין כאן מלוה כלל וראיתי בספ"י שנתקשה ג"כ בזה דהו"ל מלו' ומזה המציא לחלק בין מלוה שהיתה בעין בשעת הלואה דאז דעתה אמלוה שהיתה בעין ואינה מקודשת אבל במלוה שלא היתה בעין מעולם כשיעבוד ערב וכיוצא בה אז מסתמא דעתה שתתקדש בהנא' המחילה ואין משמעות כל הפוסקים כן וכן מוכרח לקמן דף מ"ח דבשכר שעשיתי עמך לכ"ע אינה מקודשת אע"ג שמעולם לא היה בעין וכן מוכרח נמי מהא דאי' בסנהדרין די"ט ע"ב גבי קידושי מיכל בת שאול לדוד דמה שאמר שאול שיעשירנו עושר גדול הו"ל מלוה אע"ג דמעולם לא הי' בעין והנכון כמו שכתבנו ודו"ק

שם בגמרא מדין ערב וכו'. הנה הש"ע כתב דמיירי שאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה שנתתי על פיך ובהאי דינא דבסמוך הילך מנה והתקדשי לפלוני כתב הש"ע שם דמיירי שאמר לה אותו פלוני התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני ולא כתב בהנאת המנה משמע דדוקא בדין דתן מנה לפלוני וכו' דמקודשת מדין ערב דאמרינן בב"ב דף קע"ג ע"ב דטעמא דערב משתעבד היינו משום דבהאי הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשי' כדמסיק ר' אשי שם א"כ ע"כ הא דילפינן מיניה הכא היינו נמי בענין זה שאומר בהנאת המתנה. ומה שהקשה ע"ז בספ"י מלשון הש"ע בח"מ סי' מ"ם במתחייב עצמו בשטר דמשתעבד כמו שמשתעבד ערב אע"ג דהתם לא שייך בהאי הנאה נר' דהכי פירושו דלא בעי לאתויי ראי' שם על גוף הקנין דודאי שני קנינים הם דמתחיי' עצמו בשטר הוא מקנה את גופו להשתעבד על החוב ע"י קנין השטר ובערב הוא מקנה את גופו להשתעבד ע"י קנין כסף דהיינו דהאי הנאה דמהימן לי' הוא חשוב כאלו נותן לו פרוטה ובקנין זה נשתעבד גופו על כל החוב כמו במכר שדה דיכול להקנות כל השדה ע"י קנין פרוטה ה"נ יכול להקנות שיעבוד גופו על כל החוב ע"י הפרוטה אלא דבעי לאתויי ראייה דשייך קנין בשיעבוד הגוף כמו במכירת שדה והיינו שכ' שם כמו דמשתעבד ערב שיעבוד גופו ע"י קנין כסף ה"נ משתעבד גופו ע"י קנין שטר דפשיטא דקנין שטר חשוב כמו קנין כסף וכן הוא המובן בסמ"ע שם וכ"ז הוא בדין הראשון אבל בדין השני שהוא מדין עבד כנעני שפיר ילפינן דאפי' לא אמר בהנאה אלא בכסף עצמו מקודשת מדין עבד כנעני דיוצא ע"י כסף של אחרים דהתם ליכא למימר דהוא מטעם הנאת המתנה שמקבל האדון מן העבד חדא דלא שייך שום זכי' בעבד דליהווי חשוב כאלו האדון מקבל מידו דהא ידי כיד רבו וליכא למימר דזכייתו ושיחררו באין כאחד כדאמרינן לקמן בשטר ע"י עצמו דגיטו וידו באין כאחד דזה אינו דהא בכסף ע"י אחרים היינו אפי' בע"כ דעבד כדס"ל לר"מ לקמן דף כ"ב ע"ב ומפורש שם דר"מ ס"ל חוב הוא לעבד אלא דס"ל דקבלת רבו גרמה לו הרי דלאו בתורת זכי' הוא ובזה מובן מה שדקדק המ"מ על הרמב"ם שלא הביא בהל' מכירה אלא דינא קמא דרבא ולא הביא אינך דיני דרבא משום דס"ל דוקא גבי קדושין דלא הוי זכות ובעינן שליחות גמור הוא דחדוש רבא ללמוד מדין עבד כנעני כנ"ל אבל במכירה דזכות הוא לו פשיטא דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאילו נותן בעצמו וביאור לשון הרמב"ם והטור בזה עיין בק"א סי' כ"ט. ונלענ"ד להביא ראיי' לדבריהם מהא דאמור בסמוך בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו ולכאורה קשה דהא איתא לעיל דף ה' ע"ב בברייתא להדי' דבעינן דוקא נתן הוא ואמר הוא מדאורייתא מלשון כי יקח ולא כי תקח אבל נתנה היא לא מהני וכן אמרינן לעיל דף ד' ע"ב וצריכא דאי כתב רחמנא ויצאה חנם הו"א היכא דיהבא איהי לדידיה וקידשתו הרי מוכח דבעינן נתינה דידיה דוקא ולפי דעת הפוסקים הנ"ל א"ש דכיון דאיבעי' דרבא הוא אם הי' מקודשת מדין שניהם א"כ ממילא בעינן שיקדש אותה בהנאת המתנה שהיא מקבלת הנאה דומי' דערב א"כ הו"ל כאילו נתן הוא. ועוד נר' דיש להבי' ראיה מהא דקאמר אביי לעיל דף ה' יאמרו כסף מכניס כסף מוציא קטיגור נעשה סניגור וכו' והקשו תוס' שם דהא באמה עברי' כסף מכניס כסף מוציא ותירצו דהתם בתחלה נותן האדון לאב וביציאתה נותן האב לאדון וקשה דהא אפ"ה משכחת סניגור יעשה קטיגור כגון שבתחלה אמר האב לאדם אחר תן מנה לאדון ותקנה בתו לו לאמה דמסתמא מהני מדין שניהם כדקאמר לקמן וכן לענין ממונא משמע דאכולהי קאי כמו שיבואר לקמן וכן כשיוצאת בגירעון כסף יוצאה בכסף ע"י אחרים שנותני' לאדון מדין עבד כנעני הרי דכסף כניסתה וכסף יציאתה הם בענין אחד במה שנותנים אחרים לאדון והרי סניגור יעשה קטיגור אלא על כרחך כדעת הפוסקים הנ"ל דמדין ערב אינו בכסף עצמו אלא בהנאת המתנ' א"כ בענין זה אף שאמר האב לאחר ליתן לאדון הוה ליה כאילו הוא מקבל בעצמו הנאה זו שהאחר נותן על פיו ואינו דומה ליציאתה שיוצאה בכסף שמקבל האדון ודו"ק. ועיין מ"ש לקמן עוד מזה דף ז' ע"ב גבי ב' בנותיך לב' בני מוכח כדברי הפוסקי' הנ"ל. ועיין לקמן דף י"ט ע"א מ"ש שם גבי אומר אדם לבתו קטנה וכו' ליישב קושי' התוס' שם ע"פ דעת הפוסקי' הנ"ל:

שם מדין עבד כנעני לכאורה קשה דגם בדינא קמא שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך יש ללמוד ג"כ. מדין עבד כנעני דהיינו מדין קנייתו בכסף כדאית' במשנה לקמן והוא מקרא מלא דכתיב מבני התושבי' הגרים עמכם וגו' מהם תקנו עבד ואמה ואמרינן ביבמות מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים זה את זה ואמרינן לקמן דף י"ד ע"ב דכל קנינו של נכרי אינו אלא בכסף ולכאורה א"א לומר דקנייתו בכסף הוא ע"י עצמו דהיינו שע"י קבלת הכסף נקנה לו דהא אמרינן לקמן דף כ"ג דהא דיוצא עבד כנעני בשטר חוב ע"י עצמו היינו משום דגיטו וידו באין כאחד א"כ נר' דבכה"ג בשעת קנייתו הוא איפכא דכיון דקנייתו וידו באין כאחד אין לו יד לקבל כסף קנייתו דידו כיד רבו וצ"ל דהיינו שקונה את הבן מאביו כמשמעות הכתוב וממשפחתם אשר הולידו בארצכם מהם תקנו עבד ואמה ואומר שיקנה אותו בזה שנותן הכסף לאביו ובזה נקנה לו העבד כדינא קמא דרבא דהא וודאי שאין האב יכול למכור את בנו אלא שהוא מוכר א"ע בכסף שקבל אביו. ואין לומר שקבלת הכסף של אב הוא בשליחות בנו דהא אין שליחות לנכרי ותו דהדר הוי לי' ידו כיד רבו. וכ"ש דקשה לפי מ"ש לעיל ממשמעות הפוסקי' דבדינא קמא דרבא אינה מקודשת בהכסף עצמו שנותן לפלוני אלא באותו הנאה שהיא מקבלת במה שנותן על פי'. ולפמ"ש מוכח מדין קנית עבד כנעני דאפי' בהכסף עצמו היא מקודש' דהתם לא שייך בהאי הנאה שמקבל העבד ע"י נתינת הכסף להאב דא"כ הדר הו"ל ידו כיד רבו וקנייתו באים כאחד. ואפשר לומר דהא דאמרינן לקמן דף כ"ג דבשעת יציאתו גיטו וידו באין כאחד היינו משום דא"א אלא בענין זה שיבואו כאחד אבל בשעת קנייתו כיון דא"א לבוא כאחד ממילא אמרינן דאינה נקנה אלא לאחר קבלת הכסף ודו"ק. ועיין מ"ש לקמן דף כ"ב ע"ב גבי חליפין והנה בספ"י מקשה דלא יליף רבא דין זה דהילך מנה והתקדשי לפלוני מדין ייעוד שמייעד האב לבנו כדכתיב ואם לבנו ייעדנה בהנאת הפרוטה שמגרע פדיונה ע"ש. ונראה דלפי מ"ש לעיל דכל עיקר דין זה דיליף מעבד כנעני היינו דמהני אפי' בלא זיכוי ובלא הנאת המתנה כמו בעבד דלא שייך בו זיכוי והנאה כמ"ש לעיל א"כ ממילא דא"א למילף הא מדין ייעוד דהתם י"ל שהאב מזכה לו או שהבן מייעדה בהנאת המתנה שנתן האב בשבילו. אך לולי דבריו ז"ל נר' לענ"ד דאין שום קו' דאם באנו ללמוד קדושי אשה מדין ייעוד תקשה יותר דלמה לא יליף לעיל כל קידושי כסף מדין ייעוד ותו תקשה מה שכתבו תוס' בריש מכילתין בד"ה בפרוטה וכו'. וא"ת ומנ"ל דש"כ ככסף וכו' ולא כתבו דילפינן מקידושי ייעוד דלמ"ד דבקידושי ייעוד היא מתקדשת בשיור שוה פרוטה ביום הרי חזינן דמקדשה בשוה כסף ואפי למ"ד דמעות הראשונות לקידושין ניתנו מ"מ כיון דקיי"ל דאמה עברי' נקנית בשוה כסף דהא אתקש אמה לע"ע דנקנה בשוה כסף כדיליף לקמן דף חי"ת מקרא דכסף מקנתו א"כ ע"כ מוכח דיכול לייעדה אח"כ בש"כ שניקני' לו בתחל' דכל היכא דלא קרינן בי' אשר