המקנה כח

על תנאי אע"כ דהוא גופא קמ"ל דא"צ לכפול תנאי ויותר נראה ע"פ מה שכתב הב"ש שם בדברי הרא"ש שם דס"ל דבלא כפלי' לתנאו התנאי בטל מ"מ באשה ע"מ להחזיר אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה דסבורה שתצטרך להחזיר ע"ש וסברא זו שייך גם גבי מכר דהיכא דלא סמכה דעתה לא קנה כדמשמע לקמן דף כ"ו ובדף מ"ח ע"א ובכמה דוכתי' וכן גבי פדיון הבן בעינן סמיכות דעת הכהן דהוי כמכר שמקנה לו את הבן בפדיונו וכן משמע לקמן דף ח' ע"א גבי הא דקאמר מנא אמינא לה כדתני' לעיל עגל זה לפדיון בני וכו' א"כ לא מצי התוס' להקשות בדברי רבא לעיל דאיכא למימר דטעמא דרבא הוא באמת משום סמיכת דעת אבל באתרוג שפיר הקשו דליכא למימר משום סמיכת דעת המקבל מתנה דת"כ כיון דלא סמיך דעת המקבל אפי' החזירו נמי לא יצא אע"כ דטעמא לאו משום הכי הוא ובזה יש להבין הא דס"ד בתחלה לחלק בין נתינת תרומה לאינך משום דבתחלה הוי ס"ד דטעמא דרבא משום סמיכת דעת כנ"ל ודוקא במכירה ופדיון וקדושי אשה בעינן סמיכת דעת מקנה אבל בנתינת תרומה כיון דאין הכהן מקנה שום דבר לבעלים הוי סלקא דעתך לא בעינן סמיכות דעת ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר דאפ"ה לא מקרי נתינה כיון דבאמת לא בעינן בזה ת"כ כמ"ש התוס' בתירוצם ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול וכו' לכאורה כוונתם כמ"ש לעיל דמוכר' מלת' דהוא בעצמו צריך האתרוג ליומי אוחרא אלא שזה דחוק קצת דאף אם לא יחזיר לי במתנ' יכול לצאת בו ביומי אוחרי בדרך שאלה דהא בשאר הימים יוצאין בשאול. ויותר נר' לפרש ע"פ מ"ש המ"א סי' ש"ו ס"ח ט"ו דהא דמותר ליתן האתרוג במתנה אע"ג דאסור ליתן מתנה בי"ט משום דאינה מתנה גמורה אלא ע"מ להחזיר לאחר שיצא בו ח"כ מזה עצמו הוא הוכחה שלא נתן לו אלא ע"מ להחזיר דמה"ת נימא דעבד איסורא בשביל חבירו כדאמרינן בעלמא אין חוטא בשביל שיזכה חבירו וכ"ש לפי דעת הפוסקי' בי"ד סי' ר"ל ובח"מ סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור שבת המקח בטל א"כ ע"כ דדעתו ע"מ להחזיר דאל"ה כיון דהוי איסורא המתנה בטילה ואפי' לפמ"ש המג"א שם די"ל דלצורך מצוה מותר ליתן במתנה בי"ט ע"ש. מ"מ י"ל דאפ"ה מוכחא מילתא ממה שהתנה עמו להחזיר לו במתנה בי"ט דנהי דהמתנה בי"ט הוא צורך מצוה אבל החזרה בו ביום לאו צורך מצוה הוא דהא יכיל להחזיר לו למחר ותו דבי"ט שני יוצא בשהול אע"כ שהי' דעתו שלא תחול המתנה אלא ע"מ להחזיר בו ביום דבכה"ג איכא מצוה גם בחזרה דע"י חזרה יצא למפרע שבזה מקיים תנאו ותו דבכה"ג דלא הוי מתנה גמורה כמ"ש המג"א לעיל אף החזרה לא מיקרי מתנה גמורה וליכא איסורא ובזה יש לפרש הא דאי' במסכת סוכה דף מ"א ע"ב גבי עובדא דר"ג דלמה לי' למימר החזירו הא קמ"ל מתנה על מנת להחזיר שמי' מתנה כדרבא וכו' וצריך להבין דאיך מוכח זה מהא דהחזירו הא אינו מפורש שם בברייתא דר"ג נתן לר' יהושע במתנה ע"מ להחזיר ולפמ"ש א"ש דמדהחזירו בי"ט אע"ג דהחזרה אינו צורך מצוה ע"כ צ"ל שר"ג נתן בתחילה ע"מ להחזיר וכנ"ל ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה הב"י בא"ח סי' תרנ"ח על לשון הסמ"ג שכתב הנותן לחבירו אתרוג בי"ט צריך שיכפול התנאי דלענין מאי כתב זה הא אם לא יכפול כ"ש שחבירו יוצא בו ולפי מ"ש י"ל דכוונת הסמ"ג הוא משום דקיי"ל דהלכה כר"מ לחומרא דבעינן תנאי כפול אבל לא לקולא וכ"ש בעל מנת דס"ל לכמה פוסקים דלא בעינן ת"כ א"כ אם לא יכפול תנאי יהי' ספק אם רשאי להחזיר לו בי"ט לקיים תנאו דשמת בעינן ת"כ וכיון דלא כפלי' לתנאי התנאי בטל ומתנה קיימת ואסור להחזירו בי"ט דליכא מצוה בחזר' ולא נדע מה נעשה בהחזרה בי"ט לכן צריך שיכפול התנאי והוי צורך מצוה בחזרה ודו"ק

ולפ"ז יש ליישב מה שדקדקנו לעיל בהא דקאמר רבא ואם לא החזירו לא יצא דהוא שפת יתר דלפי מ"ש י"ל דטובא קמ"ל משום דה"א דהסברא הוא איפכא דאפילו בכה"ג שנותן ע"מ להחזיר אפ"ה איכא איסור' בחזרה א"כ לפי מ"ש הר"ן בסוכה דהמקנה לקטן ע"מ להחזיר כיון דאין הקטן יכול להקנות ולהחזיר ה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי בטל והמעשה קיים א"כ ה"נ ה"א כיון דאיסור בחזרה ממילא אינו מועיל החזרה אפי' אם יחזור דה"ל כמקח שנעשה באיסור וה"ל כתנאי ומעשה בדבר אחד ואסור להחזיר לו ואפ"ה יצא משום דהתנאי בטל כסברת הר"ן הנ"ל וקמ"ל רבא דאיפכ' מסתברא דמותר להחזיר לו כנ"ל וממילא דהתנאי קיים ואם לא החזירו לא יצא ודו"ק: בא"ד וא"ת ובלא החזירו אמאי לא יצא והא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכו'. י"ל דקושי' זו תלי' במאי שכתבו לעיל משום דלפי מ"ש הרא"ש דבתנאי ע"מ להחזיר א"צ להחזיר גוף החפץ אלא אפי' דמיו א"כ י"ל דלא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד שהרי יוכל להחזיר דמיו ובזה הוי נמי מתורץ מה שהקשו תוס' בסוכה דף מ"א מהא דאמרינן כל מתנה שאם מקדישה אינה מקודשת לא הוי מתנה ולפמ"ש א"ש שהרי יוכל להקדישה ולהחזיר דמיו אבל לפי מה שהקדימו דאין צריך ת"כ משום דמוכח' מילתא והיינו כמו שפירשנו לעיל דבריהם דהיינו דוקא באתרוג כיון שצריך לצאת בו א"כ בוודאי אינו יכול להחזי' את דמיו אלא האתרוג עצמו ושפיר הקשו דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד גם אינו יכול להקדישה וכן לפי מה שפירשנו לעיל בדבריהם דמוכחא מילתא משום איסור המתנה בי"ט אם לא ע"מ להחזיר כמ"ש המג"א אתי נמי שפיר דהיכא דמחזיר דמיו וודאי הוי כמכיר' ואסור בי"ט אע"כ דעתו להחזיר האתרוג עצמו ודו"ק

תוס' ד"ה ואם לאו וכו' דעתו של ר"ג הי' לכך וכו' משמע מדבריהם דאם לא הי' דעתו לכך לא מתקיים התנאי בכה"ג שנתן לאחר וצ"ע דנהי דאמר לו ע"מ שתחזירהו לי למה לא יכול להחזיר לו ע"י שליח דהא שלוחו של אדם כמותו בכל מילי ולמה יגרע זה מאם מחזירו ע"י שליח ואפשר דבכה"ג אינו יכול להחזיר לו ע"י שליח משום די"ל דהוי קפידא כדאמרי' בגיטן דף כ"ט דאם אחר לשליח טול הימנה חפץ אינו יכול לעשות שליח משום דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. אך לפ"ז אין קושי' מר"ג כיון דבנתן בפניו או שרגיל להשאיל לו קיי"ל דהשואל רשאי להשאיל כדאית' בח"מ סי' רצ"א וצ"ל דס"ל לתוס' דכיון דאם המתנה קיימת למפרע הוי החזרה מן השני להנותן אין שם שליח של הראשון עליו ולא הוי קיום תנאי אם לא שהי' דעתו לכך וק"ל

תוס' בד"ה לבר מאשה וכו'. הלכך אפקעינהו רבנן וכו' הנה הרמב"ם כתב טעם אחר לפי שאין האשה יכולה ליהנות שצריכה להחזיר וצ"ל דמפרש הא דקאמר לפי שאין אשה נקנית בחליפין היינו דלא נימא דאף שאינה יכולה ליהנות אפ"ה תהי' מקודשת כיון דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון וגבי מכירה מהני ע"מ להחזיר לזה קאמר דקנין זה שאין בו הנאה הוא דומה לקנין חליפין דמועיל במכירה ואינו מועיל באשה משום דחליפין איתנהי בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקני' בפחות משוה פרוטה וה"נ בקנין זה שאין לה הנאה בו ולא מקני' נפשה. ונראה דאיכ' נפקות' בין הטעמים הנ"ל משום דנראה פשוט דכל מתנה על מנת להחזיר אם החזירו במתנה על מנת להחזיר וחזר והחזירו נמי מתקיים התנאי דאין לומר כיון שכתבו תו' ד"ה ואם לא דצריך שיחזור בעצמו לא מהני בי' תנאי בחזרה כדקיי"ל כל שאין יכול לקיים התנאי ע"י שליח התנאי בטל דהא כבר כתבנו בסמוך דאין כוונת התוס' כן דוודאי שלוחו כמותו כנ"ל א"כ לטעם הרמב"ם י"ל דבכה"ג מועיל אפי' גבי קידושי אשה כיון דסוף סוף נשארו הקידושין בידה ונהנית ממנו. ואין לומר דאכתי בשעת קידושין לא סמכה דעת האשה כיון דעכ"פ צריכה להחזיר לו ובידו לבטל התנאי שלא יחזיר לה וביטלו הקידושין למפרע. ז"א דא"כ בכל מקדש על תנאי שביד האיש שלא לקיים תנאי נימא נמי דאפי' מקיים התנאי לבסוף לא יועילו הקדושין למפרע משום דלא סמכה דעתה אע"כ דבכה"ג מקרי סמכה דעתה דאם יתקיים התנאי יתקיימו הקידושין ואם לאו יתבטלו כמו שיבואר לקמן דף ח' משא"כ לטעם התוס' כיון שדומה לחליפין הפקיעו רבנן אפי' בכה"ג וצ"ע. עוד נר' דאיכ' נפקות' אם צריכה להחזיר הקדושין דלפי טעם התוס' דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דהיינו משום דהפקר ב"ד הפקר כמ"ש התוס' בכתובת דף ג' ע"א בד"ה תינח דקדיש בכספא וכו' אינה צריכה להחזיר אבל לטעם הרמב"ם דלאו מטעם הפקר הוא צריכה להחזיר וצ"ע. ועיין בק"א דיש לדחות זה. והנה הר"ן כתב על דברי הרמב"ם הנ"ל דאע"פ שנהנית בו ש"פ מ"מ הוא לא קידשה בזה ההנאה ודייק מזה הב"ש בסי' כ"ט ס"ק ד' דאם אמר בפי' שמקדשה בהנאה זו מקודשת ועיין בק"א דיש לפרש דברי הרמב"ם כן וצריך להבין לפי מה דמשמע בירושלמי שהבאתי לעיל בריש מכילתין דבשטר שיש בו שוה פרועה מקודשת מטעם קנין כסף אף שלא אמר בפי' שמקדשה בשיווי השטר וכן משמע לקמן דף מ"ח וחכמים אומרי' שמין את הנייר וכו' ועמ"ש לעיל דף ג' בשם הריטב"א לענין חליפין א"כ אמאי לא נימא הכא כשאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזיר לי לאחר למ"ד יום דדעתו על הנאת זמן שיהא הדינר תחת ידה ונר' די"ל דהטעם בזה משום דאיכא בי' איסור הערמת רבית כדקיי"ל גבי מכר דאם מכר שדהו ואמר לו לכשיהי' לי מעות תחזירהו לי דהלוקח אסור לאכול פירות משום דאע"ג דלא הוי דרך הלוואה אפ"ה אסור משום רבית כדאית' בפ' א"נ ובי"ד ואין חילוק בין אם אמר לכשיהי' לי מעות תחזור לי ובין אם אמר על מנת שתחזיר לי כדמוכח במגילה דמוקי שם מתני' דאין מוכרין בה"כ אלא על תנאי כר' יהודה דס"ל צד אחד ברבית מותר ורבא דחק שם דמיירי ברבית שנתן על מנת להחזיר ולא משני בפשטות דמיירי שאמר ע"מ כשיהי' מעו' יחזיר כמשמעות לשון על תנאי משמע מזה דאין חילוק דלעולם אסור משום רבית אלא דאם קידשה בפי' בהנאה זו הא ס"ל להרמב"ם לעיל בקידשה בהנאת מלוה דארווח לה זימני דאע"ג דאיכא איסור רבית מקודשת אבל בסתמא י"ל דאין דעתו לכך כיון דאיכא איסור רבית וכה"ג כתבו הפוסקי' גבי סבלונות לקמן דף נו"ן ע"ב דהיכא דאיכא איסור' לא חיישינן שהי' דעתו לקידושין ע"ש ולפ"ז נ"מ לדינא דהיינו דוקא כשקידשה בדינר כמ"ש הר"ן ובהכי מיירי הסוגי' דנקט הילך מנה אבל בקידש בחפץ י"ל דמסתמא דעתו על הנאת שימוש החפץ תוך הזמן כיון דליכא בי' איסור רבית וצ"ע

דף זין ע"א פי' רש"י בד"ה ואקדש וכו' וכשנתנו לו וכו' כתב הח"מ באה"ע סי' כ"ט