המקנה רפד

בתוס' ד"ה מלקי' על היחוד וכו'. מה שיש לדקדק בדבריהם כבר מבואר בחידושי כתובות דף י"ג בתוס' ד"ה מעלה עשו וכו'. הנה מהרש"א ז"ל כתב דלולי דבריהם היה נראה דלק"מ דהכא איירי בידעינן עם מי נתייחד שמכירין אותו שאינו פסול בביאתו לכהונה ע"ש ודבריו אינם מובנים דא"כ מה איסור שייך בזה לכהונה ועיין מ"ש שם לפרש דבריו ועוד נרא' דיש לפרש דבריו די"ל דרב ס"ל הלכה כר"ע דס"ל ביבמות דף ס"א ע"ב דזונה האמורה בתורה היינו מפקרת לזנות וכ"כ התוס' בתמורה דף ל' בד"ה גירסה ראשונה וכו' ואף דכתבו התוס' ביבמות דף נ"ט ע"ב בד"ה ורב דאמר כר"א וכו' דהיינו לר' אליעזר אבל לי' לא סבירא לי' הא דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה מ"מ במופקרת ס"ל כר"ע וא"כ נ"מ דאפילו ידוע שנתייחדה כמה פעמים עם כמה אנשים ידועים שאינם מפסולי כהונה אין אוסרין אותה לכהן מטעם מופקרת כיון שלא ראו שנבעלו ואע"ג דס"ל לר' יהושע דאין אפטרופס לעריות ואסורין על היחוד היינו אם אינו ידוע אם הוא כשר או פסול אבל אם מכירין שכל שנתייחדה עמהם הם כשרים אין זה פסול יוחסין ולא עשו בו מעלה לחשוב כמופקרת וכ"ש דא"ש ללישנא קמא דיבמות סוף פרק אלמנה לכה"ג דס"ל לרב בארוסה שעיברה דאמרינן כי היכא דאפקרי לגבי האי אפקרי לגבי כ"ע א"כ ה"א דאיכא למיחש כיון שראינו שנתייחד' אע"פ שאנו מכירין בו שהוא כשר ניחוש דכי היכי דאפקרי' לגבי האי אפקריה לאחרינא ואף אם כולן היה כשרין מ"מ הוי לה מפקרת וכ"ש דאיכא למיחוש שמא אחד היה מן הפסילים אפ"ה אין אוסרין אותה לכהונה כיון שראינו שזה שנתייחדה עמו הוא כשר מודה ר' יהושע דלא חיישינן כולי האי מיהו אי נימא דמיירי שלא נתייחדה אלא פעם אחת משמע דאם ידוע שנבעלה אוסרין משום דאמרינן כי היכא דאפקרא לגבי האי וכו' וכבר כתבנו בחידושי כתובות דף י"ד בלשון התוס' שם דמשמע דמודה ר' יהושע בהא דאין אוסרין ע"ש ולפמ"ש דמיירי בנתייחדה כמה פעמים אתי שפיר דיש לומר דאפילו לרבנן דר"ע ביבמות דף ס"א דמפקרת לא הוי כזונה מ"מ חיישינן מדאפקרי' לגבי הכי אפקרי' נמי לגבי פסול וק"ל. ועיין מ"ש לעיל דף י"ב ע"ב גבי רב מנגיד וכו' בזה עוד בישוב קושיא התוס'

ברש"י ד"ה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד להלקותו דמסתפי מבעל וכו'. נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאף למ"ד דאין מלקין על יחוד אשת איש היינו דאין מלקין אותה משום לעז בנים אבל מלקין אותו שנתייחד עמה דליכא לעז לה דהא אינו ידוע עם מי נתייחד וכמ"ש הב"ח והביאו הב"ש שם מיהו לפמ"ש לעיל דף י"ב ע"ב דלישנא קמא דנהרדעי פליגי על ר' אשי ור' יוסף ס"ל שם כלישנא קמא א"כ י"ל דרבה נמי ס"ל כלישנא קמא ונראה דטעמא דרש"י ז"ל משום דס"ל דדמי להא דקי"ל גבי יין נסך דכל שידוע שהוא מפליג לא מרתת אם לא שהוא יוצא ונכנס וה"נ איכא איסור' ומדאמר רבה סתמא בעלה בעיר משמע אפי' הודיע שהוא מפליג אלא דאין מלקין אותו דאולי הוי סבר שיבוא ויש להביא ראיה מהא דאמר בסמוך מבפנים ונשים מבחוץ דחיישינן ליחוד ואבי דייר גולפי וכו' וכי לא הוי אשה אחת שהיה בעלה בעיר. א"כ נימא כיון דבאשה זו אין בה משום יחוד כיון שבעלה בעיר הוי לה איהי שמיר' לאחרינ' כמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי פרוצים דכשאשתו של אחד מהן עמו אין בו משום יחוד אלא כל היכא דלא מירתת שיבוא הבעל יש בו משום איסור יחוד. ובזה נסתר מ"ש בספ"י ליישב קושי' התוס' על רש"י מההיא דר' ביבי משום שלא היה חשש כיון שהי' רב ביבי בעלי' אלא שמא ירד ויתייחד ולפמ"ש ז"א דהא בההיא דאנשי' בפנים נמי אין החשש אלא שמא יצא ויתיחד והוי דומיא לדר' ביבי אלא נראה דאפי' לרש"י ז"ל אין איסור אלא בהודעו שהוא מפליג אבל ר' יוסף שהיה בביתו אף שהיה יוצא ונכנס אין בו חשש איסור וכמ"ש הכ"מ פ"ב מהלכות ת"ת והביאו הב"ש סי' כ"ב והכי קי"ל בי"ד סימן קל"א לענין יין נסך דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר וכו' וכן משמע במגילה דף י"ג מהא דאמר גבי דבורה והיא יושבת תחת תומר משום יחוד והיינו יחוד א"א דיחוד דפנוי' עדיין לא נגזר עד דוד והיינו דהקדים קרא אשת לפידות דשייך בה איסור יחוד ואע"ג דמסתמא היה בעלה בעיר וכן משמע מהא שכתבנו לעיל גבי שונמית ותעמוד בפתח משום יחוד אע"ג דהיה בעלה בעיר

בגמרא במתניתא תנא איפכא וכו'. לכאור' קשה מזה על מ"ש הב"ש בשם רבינו ירוחם ונתבאר לעיל דהא דאמר רב דבדרך בעינן שלשה היינו דוקא כשהולכין עמה לשומר' הא לאו הכא לא חיישינן שיעבור השני על איסור יחוד דהא הכא חיישינן שמא יכנוס אחד מן האנשים ויעבור על איסור יחוד והכי מסיק אביי דעבדינן לחומרא ואין לומר דהכא מיירי בפרוצים ובפרוצי' חיישינן שמא יעבור על איסור יחוד דא"כ הא דתני איפכא דבאנשים בפנים מותר משום דמסתפי דשמא יצא אחד מהן אחריו ובפרוצים אפילו בעשרה אסור ואפילו לפמ"ש לקמן במתני' דרוכל לפירש"י מתיר בג' נשים הא דאסר תכא היינו משום דשמא א' מהן פרוץ ובפרוץ לא מהני נשים הרב' מ"מ אינו מתירא שמא יצא א' מן הכשרים כיון דאסור משום יחוד ומשום הפרוץ לא מירתת וצריך לומר דכיון שאנשים הרבה בפנים א"כ מרתת שמא יצא אנשים הרבה ואין בו משום יחוד באנשים ונשים הרב' ועיין מיש לעיל בזה ודוק

שם אי לאו דקא מכריז ברקיע הזהרו בר"מ ותורתו וכו'. עיין במהרש"א בח"א שנדחק בזה. נראה דיש לפרש כפשטא דכיון דאם היה עובר ח"ו על זנות אמרינן בעלמא אם חכם הוא לא יהא לו ער ועונה בתלמידים לכן הכריזו שלא יזיקנה לא בגופו ולא בתורתו

ע"ב ברש"י ד"ה דפריש מינאי מחמת זקנה וכו'. כתב מהרש"א דהיה סבר' כן שמחמת זקנה ע"ש וצ"ל דס"ל דהא דעבר באמת על לאו דעונתה לא יגרע ע"כ דמחלה לו מחמת זקנה ואף דלא מהני ביה מחילתה בצערא דגופא כדאיתא באה"ע סימן מ"ו היינו כמ"ש שם בחידושי כתובות דהא דלא מהני מחילה היינו שיכולה לחזור בכל פעם אבל כל זמן שלא חזרו בה מהני מחילה ולכך רצתה לראות אם אינה מחמת זקנה ותחזור בה. וק"ל

שם בגמרא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר וכו' הקשה המהרש"א דהא באותה פרשה כתיב תחלה גבי הפרת האב וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה וכן כתיב גבי האב עם הארוס וה' יסלח לה ולמה נקט הברייתא קרא בתרא דאישה הפרם דכתיב גבי הפרת הבעל ונידחק מאוד ובאמת בפירש"י ז"ל בפ' מטות כתיב דרשה זו גבי הפרת האב ונראה ליישב משום דאמרינן גבי קרבן נזיר בכמה דוכתי דבא על חטא שציער עצמו מן היין א"כ י"ל דהא דכתיב הכא וה' יסלח לה היינו משום דאין אב מיפר אלא דבר של עינוי נפש א"כ כיון שציער א"ע עד ששמע האב והיפר לה דתו אינה מביאה קרבן לכפר עלי' צריכה סליחה על מה שציערה א"ע בעינוי נפש עד ששמע האב וכן גבי נדרי ארוסה קי"ל דאינן מפירי' אלא נדרי עינוי נפש אבל בעל דמיפר אפי' דברי' שבינו לבינה אפי' אם אינן עינוי נפש א"כ לא שייך בזה סליחה על שציער א"ע כיון דאינן נדרי עינוי נפש וכן משמע קרא בתרא האי קרא דאשה הפרם כתיב כל נדר וכל שבועת איסור לענות נפש אישה יקימנו וא שה יפירנו מכלל דעד השתא בנדרה שבינו לבינה מיירי שאין בהן עינוי נפש ואפ"ה קאמר קרא וה' יסלח לה ע"כ צ"ל כדרשא דברייתא דמיירי באשה שלא שמעה הפרה ועברה על נדרה ומזה נלמד לכל הסליחה דבאותו פרשה דמסתמא מיירי כולהו חדא ענינא והיינו דפירש"י גם בהפרת האב דמיירי בהכי ודקדקו מהא דקאמר בברייתא במה הכתוב מדבר במי שנדרה בנזיר וכו' דהיינו עינוי נפש ולא מפרש לה בנדרים שבינו לבינה כמשמעות הכתוב כנ"ל אלא דהש"ס בא לפרש דכל סליחה דאותו פרשה מיירי בענין זה והאב והארוס אינן מפירין אלא בנדרים ענוי נפש להכי נקיט באשה שנדרה בנזיר דשייך בכולם והיינו דקאי במה הכתוב מדבר ר"ל דמסיפ' דקרא נשמע לרישא דכל הכתוב בפרשה מדבר בענין זה ודו"ק

שם כיוצא בדבר אתה אומר הוא לא ידע ואשם ונשא עונו וכו' מי שנתכווין לאכול שומן וכו' לכאורה אינו מובן כיון דכוונתו דשוגג צריך כפרה כ"ש מזיד א"כ מאי ארי' האי קרא דכתיב גבי אשם תלוי הבא על ספק והיינו דכתיב והוא לא ידע שאינו יודע עתה אם חטא אם לא הא כל חטאת אינו בא אלא על השוגג וצריך כפרה כדכתיב וכיפר עליו מחטאתו ונסלח לו ודוחק לומר דונשא עונו משמע עונש יותר וכר' משום דאיתא בפ' כלל גדול גבי פלוגתא דמונבז ור"ע דלרבנן שגגה במאי ר"י א' כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו וכו' נמצא גבי חטאת הוי אמינא באמת דאין צריך כפרה אלא א"כ הזיד בלאו אלא ששגג בכרת דניתכווין לאיסורי ועבידי אסורי דאע"ג דלא ידע שיש בו כרת מ"מ לא ניתכווין לאכול שומן לכך מייתי מאשם תלוי וע"כ מיירי שאכל חתיכה שהוא ספק חלב וספק שומן וסבר שהוא שומן דליכא לפרושי דידע שהוא ספק חלב אלא שסבר בתחלה דחלב אין בו כרת והזיד בספק בלאו ואח"כ נודע לו שיש בו כרת דאפי' אם הוא כן לא ניתכווין לאכול איסורי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"ל טומאות מת דכל ספק לאו מן התורה אין בו איסור כלל והא שחייבו התורה אשם תלוי היינו בספק כרת א"כ כיון דלא ידע בכרת שבו אעפ"י שידע מלאו הוי לי' שוגג ור"ע לטעמי' אזיל דס"ל שם דאם ידע בלאו וכרת אעפ"י ששגג בקרבן לא הוי שגגה וע"ב צ"ל ששגג בכרת וא"כ הרי הוא מותר מן התורה ושפיר קאמר שניתכווין לאכול שומן ובזה יש ליישב קצת מה שדיקדק מהרש"א ז"ל מלשון הש"ס בנזיר מה מי שנתכווין וכו' ועלה בידו בשר חזיר וכו' דהא קרא מיירי באיסור כרת ונקט בשר חזיר דאין בו אלא לאו ולפמ"ש א"ש דנהי דספק כרת אסור מן התורה מ"מ אין על הספק כרת אלא איסורי בעלמא כבשר חזיר. ונר' עוד דכוונת ר"ע לילמוד מזה מי שנתכווין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר היינו דקי"ל בפ' כלל גדול דאם נתכוון לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר אע"פ שלא נעשית מחשבתו שהמחשבה לא הי' על אותו דבר שעשה חייב ולמד ר"ע ענין גדול דאע"ג דעיקר מזיד האמור בתורה בכל עבירות שבתורה היינו שעשה עפ"י מחשבתו אבל על המחשבה לבד אין עונש כאמרם ז"ל דאין הקב"ה מעניש על הירהור עבירה וכן על אונס רחמנא פטרי' כיון דהוי