המקנה רפג

דאמר בכשרים שפיר דמי וכיון דהוי בדרך בעי שלשה ע"ש ותו יש לדקדק אהא דקאמר רב יהודא והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי דיותר הוי לי' להקשות ממתני' דאשה מתייחדת עם שני אנשים דהא רב לא חידש אלא האיסור בפרוצים אבל התירא נשמע ממתני' טפי ולפמ"ש אתי שפיר דוודאי ידע רב יהודא הך סברא דרב דבדרך בעי שלשה אלא דסבר דרב נפקי לי' סברא זו ממתני' מדבעינן שני ת"ח והיינו דקשה לי' הא מר הוא דאמר לא שנו אלא כשרים אבל פרוצים לא מהני וא"כ אין ראי' ממתני' איכא למימר דהא דבעינן שני ת"ח היינו משום דהבעל לא הוי שמירה לגבי הכם דהוי לי' כאינש דעלמא כיון שאינו חכם והיינו דהשיב לו רב לפי סברתך דלא בעינן שלשה בדרך ולא חיישנן לשמא יתרחק וטעמא דמתני' דבעינן שני ת"ח משום דאינש דעלמא חשיבא כפרוצים ובעינן דוקא ת"ח א"כ מאן לימא לן דאנן הוי כת"ח דילמא דוקא חכמים כר"ח בר פפא מדנקט ת"ח ולכך פסק הרי"ף כרב קמא כיון שרב יהודא השיב לו כן דליכא סיוע לדרב בתרא ועיין מה שכתבתי לקמן ודו"ק

דף פ"א ברש"י ד"ה לאתרוי' בי' וכו' שאם יבא עליה אין המים בודקים אותה וכו' וכלשון הזה פי' נמי במסכת סוטה דף ז' וקשה דהוה לפרש אם יבא עלי' אין משקין אותה כלל ונר' משום דלכאורה קשה דאי משום התראה הוי סגי בחכם אחד ואינש דעלמא גבי' דהתראה זו אינו דומה לשאר התראות דבעי שיתרו בו שני העדים דהתם ההתראה הוא משום מיתה או מלקות אבל התראה זו אינו אלא להודיע שאין המים בודקים אותה סגי בחד ונראה דלידחוי זה צריך לומר כאידך דרב דחיישינן דשמא יצטרך חכם אחד לצאת ולא יהי' בשעה זו איש שיתרה לכך צריך שנים שאם יצא אחד יתרה בו השני וכיון שלא יהי' אלא אחד אי אפשר שיתרה בו שאם יבא עליה אין משקין אותה דהא חד לא מהימן כדקאמר בסמוך דבעי תרי דנהווי עליה סהדי משמע דע"א אינו נאמן ושפיר משקין אותה לכך פי' רש"י ז"ל שמתרה בו שאפי' אם תשתה אין המים בודקין אותה עיין מ"ש לקמן בזה ודוק

שם אמר רב יהודא אמר רב לא שנו אלא בעיר אבל בדרך וכו' וכתב הב"ש באה"ע סי' כ"ב ה' וי"ו בשם רבינו ירוחם דוקא כשילכו לשמור אותה אבל בלא"ה מותר דאם יצטרך אחד ילך גם השני משום איסור יחוד ע"ש ונראה דהוכיח כן מהא דאמר רב יהודא לקמן לרב והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי אף על גב דהוי בדרך כמ"ש מהרש"א ז"ל כנ"ל אע"כ דלא אמר רב דבדרך בעינן שלשה אלא כשהולכין לשמור אותה אבל באמת הוא דוחק גדול לאוקמי סתמא דמילתא דרב בכה"ג דוקא וגם כל הפוסקים כתבו סתמא ולא הזכירו חילוק זה ותו דלפי סברתו דנא חיישינן שיעברו על איסור יחוד אם כן הא דקאמר נימא מסייע ליה מדבעי שני ת"ח ולא סגי בחד ובעל קשה התם הא אין הולכין לשמרה אם כן למה ניחוש שיעבור החכם או הבעל על איסור יחוד כיון שמודיעין אותו שאסור להתייחד עמה ממילא כשיצטרך לצאת יתרחק גם השני ודוחק לומר דיחוד דבעל גרע טפי מיחוד דעלמא הואיל ולבו גס בה דאם כן מנא ליה לסיוע כלל מהך ברייתא דבעי שלשה ותו קשה לי טובא בהא דמשני הש"ס התם כי היכא דניהווי עלי' סהדי לפמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל דלמאי משני דשאני ת"ח דידעי לאתרוי ביה דאי משום התראה לבד הוי סגי בחכם אחד שיודע להתרות ואינש דעלמא דהא כל ישראל בחזקת כשרות לעדות אלא דחיישינן דשמא יתרחק החכם ויתרה בו השני אם כן מוכח דחיישינן שמא יתרחק ואין לומר דהשתא ל"ל דיחוי דלעיל וס"ל כאידך דרב לעיל דטעמא דת"ח משום יחוד דאסור בפרוצים אלא בת"ח דוקא דאם כן קשה ממ"נ אי נימא דבעלה משמרה סגי אפילו בפרוץ כמ"ש לעיל דכיון דבעלה משמרה לגבי אידך הוי אידך שמירה לגבי בעל כמ"ש הרמב"ם כנ"ל ואי נימא דאין בעלה משמרה אם כן למה הוצרך כלל להך טעמא כי היכא דנהוי עלי' סהדי דהא בל"ז בעינן שני ת"ח כיון דבעל לא הוי שומר לחכם דהרי הבעל אינו ת"ח ממילא צריך עוד אחר משום יחוד החכם עצמו אלא ע"כ דסבירא ליה סברא דבעלה משמרתה אם כן אכתי לא משני דהא סגי בחד חכם להתרות ואינש דעלמא ודוחק לומר דלפי האי שינוי' כי היכא דניהוי עלי' סהדי באמת ת"ח לאו דוקא ולא למעוטי אלא פסולי עדות ותו דאי בעי לדחוי' הכי הוי ליה לדחוי' נמי לעיל בסיוע דרב קמא דמאי חכמים כשרים לעדות כי היכא דניהוי עלי' סהדי וכ"ש דא"א לאוקמי הכי לפי לשון הש"ס בסוטה דף ז' דמהפך הש"ס ונקט בתחלה סיוע להך דרב דבדרך בעינן שלשה ומשני כי היכא דניהוי עלי' סהדי וקאמר ת"ח אין כ"ע לא לימא מסייע לאידך דרב דבעינן כשרים משמע להדי' דא"א לפרש טעמא דת"ח היינו שהיה כשרים לעדות דאם כן ליכא סייעתא אלא ע"כ דלשון חכמים משמע דעדיפא טפי משאר אינשי דעלמא דכשרים לעדות ואם כן הדרא קושי' לדוכתא דע"כ חיישינין לשמא יתרחק דאל"כ סגי בחכם אחד ואינש דעלמא ונראה לענ"ד דמזה סייעתא לשיטת רוב הפוסקים דבדרך בעינן ג' אפילו אין צריכין לשמור את האשה ולא אמרינן דאם יצא אחד מהן ע"כ יצטרך גם השני להתרחק לצד אחר משום איסור יחוד אלא דחיישינן שיעבור השני על איסור יחוד וזהו העיקר חידושי דרב דאף על גב דהשני כשר חיישינן שמא יעבור על איסור יחוד ולא יתרחק גם הוא כמ"ש הב"ש בסימן כ"ב שזהו דבר חידוש ואהא מייתי הש"ס סייעתא מהא דמסרו לו שני ת"ח ולא סגי בחד דאם יצטרך לצאת ע"כ יתרחק ה על משום איסור יחוד דמה"ת נחשוד לבעל שיעבור על איסור יחוד דהא כל ישראל בחזקת כשרות הן לכל איסורין שבתורה וע"ז משני כי היכא דניהוי עליו סהדי ר"ל דלעולם אמרינן דאם יצא אחד מהן מסתמא לא יעבור השני על איסור יחוד ויתרחק גם הוא והכא שאני כיון דע"כ צריך למסור לו ב' אנשים דנהוי עליו סהדי אם כן צריך חכם אחד משום שידע לאתרוי' ביה כדחוי קמא ולא סגי בחכם אחד דחיישינן דשמא יצטרך חכה אחד לצאת ולא יהיה מי שיתרה בו ואין לומר בזה דכיון שיצא החכם יצטרך גם הבעל והשני להתרחק משום איסור יחוד ז"א דכיון שישאר הבעל ואינש דעלמא שוב לא יהיה איסור יחוד דסגי בבעל ואינש דעלמא כיון דהוא משמרה אי נמי נמי דלא כדינא קמא דרב וכדחוי קמא והיינו דקאמר כי היכא דניהוי עליו סהדי ולא סגי בחד דבאמת הוי סגי בחד דל כא למיחוש שיצא אחד עהם דהא יצטרך השני להתרחק משום איסור יחוד אלא כיון דבעינן תרי משום עדות בעינן נמי שני חכמים משום התראה דאם יהיה חכם אחד חיישינן שמא יצא החכם ולא יצטרך הבעל להתרחק דאין כאן איסור יחוד אפי' בבעל ואינש דעלמא ולא יהיה מי שיתרה בו לכך צריך שני ת"ח ולפ"ז יש לפרש סוגי' הש"ס בסוטה דקאמר בתחלה דחוי דנהוי עליו סהדי והדר קאמר ת"ח אין כולי עלמא לא לימא מסייע ליה לאידך דרב וכו' היינו דקאי אדלעיל דאכתי מוכח דחיישינן שמא יצא ויעבור השני על איסור יחוד מדבעי ת"ח והיינו דקאמר נימא דמסייע ליה לאידך דרב דקשה דסגי בחכם בתרי אינשי דעלמא דניהוי סהדי דסבירא ליה דהבעל הוי ליה שומר לגבי אחרים וממילא האחרי' שמירה לדידי' כמ"ש הרמב"ם ע"כ צ"ל שמא יתרחק הבעל אף על גב דאיכא איסור יחוד כיון שאינם חכמים וע"כ דחיישינין שמא יעבור על איסור יחוד וע"ז משני משום שיודעו להתרות ביה ולכך בעינן שני חכמים דאם יצא א' לא יהא איסור יחוד כנ"ל ונדחי תרתי מילי דרב דלא בעינן מוחזקי' בכשרות וסגי משום איסור יחוד אפי' בבעל ואינש דעלמא ושפיר איבא למיחוש שמא יצא החכם ולא יהיה מי שיתרה בו דהא ליכא איסור יחוד אבל לא חיישינן שיעבור שום ישראל על איסור יחוד ודו"ק

ולפ"ז נראה דיש ליישב יותר קושי' מהרש"א ז"ל גם מה שדקדקנו לעיל דלא הקשה ליה מתני' הל"ל ולפמ"ש י"ל דרבי יהודא הוי סבר דמאי דאמר רב ל"ש אלא בכשרים היינו בחזקת כשרות ה' ולמעט פרוצים דהיינו שידוע שהם פרוצים. ולפ"ז הוי קשה ליה מתני' דמסרו לו שני ת"ח דמשמע אבל כ"ע לא אף על גב דאינו מוחזקי בפרוצים וע"כ הוי משני משום דחכמים ידעו לאתרוי' ביה אם כן ממילא אין הוכחה דחיישינן שמא יצא האחד ויעבור השני על איסור יחוד דהא הכא ליכא איסור יחוד כיון דאף שיצא החכם ישאר הבעלי ואינש דעלמא ושפיר הקשה לרב והשיב לו רב מי יימר דהכשרי' כגון אנא וכו' רצה לומר דטעמא דבעינן שני ת"ח לאו משום דידעו לאתרוי' ביה אלא דבעינן חכמים הידועים בכשרות ולפ"ז מוכח נמי כאידך דרב דבדרך בעינן שלשה אף על גב דאיכא איסור יחוד מדלא סני בשמירת הבעל כנ"ל וע"כ צ"ל משום דשמא יתרחק הבעל ויעבור הא' על איסור יחוד ומפני ענוותנותו של רב אמר מי יימר כגון אנא. ולפ"ז יש לתרץ נמי שיטת הרי"ף דלא מייתי הך דרב יהודא אמר רב בתרא דהיינו דסבירא ליה דהילכתא כר"י דאף על גב דאמר רב מי יימר לא שבקינן פשיטותא דר"י משום ספיקו דרב דהוי מחמיר על עצמו אם כן אין ראי' דבדרך בעינן ג' ופסק כר"י והש"ס דקאמר לעיל נימא מסייע ליה מסרו לו שני ת"ח וכו' היינו סיוע לשיטת רב דבעי' כשרי' כר' חנינא בר פפא ובאמת מוכח לפ"ז דבדרך בעי ג' כמ"ש לעיל בסוגי' דסוטה והיינו דקאמר בסוטה שם לימא מסייע ליה לרב ולא קאמר לימא מסייע ליה לרב יהודא א"ר ובתר הכי קאמר מסייע לאידך דר"י אמר רב ולפמ"ש א"ש דר"י עצמו לית ליה הך סברא דבדרך בעי שלשה וגם באידך דרב ל"ל דבעי חכמים גדולים אלא דכל ישראל בחזקות כשרות הן ובזה אתי שפיר הא דקיי"ל כל ישראל בחזקת כשרות הן לענין יחוד אף על גב דמשמע מהא דקאמר לימא מסייע ליה דבעי מוחזקים בכשרות אבל סתם ישראל אף על גב דכשר לעדות דאפ"ה לענין יחוד לא הוי ליה דין כשר כמ"ש לעיל מוכח מסוגי' דסוטה דבתר דקאמר דנהוי עלי סהדי קאמר ת"ח אין כ"ע לא מסייע לי' וכו' משמע דאף דכשר לעדות אפ"ה לענין יחוד בעי כשרי' טפי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת קי"ל כר"י בחזקת כשרות הם אפילו לענין יחוד וכן משמע מברייתא דלקמן אחותו וחמותו וכו' אלא בעדים וכו' משמע דסתם עדים מהני ודו"ק היטב: