המקנה רפב

תהוי מגורשת וכ"ש לפירוש התוספות שם דקאי אסיפא דאמר לא יחול הגט אלא שעה אחת קודם מיתה ומדלא מוקי התם כר"ש משמע דאפי' כרבנן נמי אתא ואין לדחות דכיון שהוא חולה לא שייך יחוד דאם כן למה אשתו אסורה להתייחד עמו ובאמת היתר יחוד אפי' בחולה מיהו לפי זה צ"ל דמותר להתייחד עם אשתו משום שמירת השפחה אע"ג דבשפחה גופא אינו ההיתר לייחד אלא משום שמיר' אשתו אפ"ה כיון דאשתו משמרתו הוי נמי השפח' שמיר' לגבי אשתו ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דבאנשים הרבה אפי' פרוצים מותר כשאשתו של א' מהן עמהם דהיינו מטעם שכתבנו שכל אחד הוי שומר לחבירו ומיהו י"ל דהא דקאמר התם אפי' בשפח' לאו לענין היתר לכתחיל' קאמר אלא לענין דעבד דלא חיישינן שמא בא עליה וקידשה וכן משמע מלשון הש"ס בכתובות דף כ"ז ע"ב דקאמר התם שתיקותא מתירתה לא מהמנ' וכו' משמע להדיא דמיירי לענין דיעבד דאי ס"ד דמיירי לענין לכתחילה לא מקשה הש"ס מידי דמה ענין נאמנת השפחה גבי שבויה לענין איסור יחוד ודו"ק

בא"ד ובאשה אחת נמי משמע דשרי כשאשתו עמו כו' והקשה בספ"י דמשמע מדבריהם דס"ל לרש"י ז"ל דאשתו עמו היינו חוץ משתי נשים וא"כ מ"ט דרבנן דהא ס"ל לרש"י ז"ל לקמן דף פ"א דבג' נשים שרי להתייחד אם לא ברוכל שלבו גס בה ולענ"ד נראה דזה אינו די"ל דאשתו גרע טפי שמחפה עליו ואינו מגלה ולא שרי ר"ש אלא מפני שמשמרתו אבל לת"ק דל"ל הך סברא דמשתמרתו אף דבג' נשים הוא ירא שלא תתגלה הדבר היינו דוקא בנשים דעלמא ולא באשתו וכן נראה לענ"ד דע"כ צ"ל כן לגירסת התוס' דר"ש שרי בכל שתי נשים משום שהי' מתירא שלא יתגלה הדבר א"כ תקשה דלא אתי' מתני' דע"ז כר"ש דמשני דמיירי באשתו עמו דנהי דבנכרי' אין אשתו משמרתו מ"מ נימא דלא תתפתה שלא התגלה הדבר כיון דאיכא שתי נשים דוודאי אין לחלק בזה בין ישראל לנכרי אע"כ צ"ל כיון דלא שייך סברא דמשמרתו גרע טפי משום דהי' תחפה עליו שלא יתגלה וק"ל

שם אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל רמז לייחוד וכו'. נראה דר' ישמעאל לטעמא דס"ל בסוטה דף ג' דקינא לה הוא רשות אבל ר"ע ס"ל דוקינא לא חובה ממילא מוכח מדהטילה התורה חובה לקנאות את אשתו שלא תיסתתר מכלל דאיכא איסור בדבר אך זה לפי שיטת רש"י ז"ל אבל לשיטת התוס' לקמן דבבעלה בעיר אין בו משום יחוד משמע דליתא להך סברא דדוחק לאוקמי קרא דחובה לקנאת דוקא באינו בעיר או בגייסה בי' ועיין בחידושינו באה"ע סימן קט"ו בק"א ומ"ש לקמן בזה

שם בגמרא רמז ליחוד מן התורה שנאמר כי יסתך וכו'. נראה להבין הרמז בזה דכבר כתב בספ"י דמלשון קרא דכתיב או בנך ובסיפא דקרא כתיב בסתר משמע שמותר לאב להתייחד עם בתו בסתר (ויותר הי' נראה מהא דאמרו חז"ל כיצד הי' עושה מכמין לו עדים מבחוץ וחוזר ומתייחד עמו הרי דהתירה התורה להתייחד עמה. עוד כ' דמלשון או בנך משמע דמתייחד הבן עם אמו דהרי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתור' א"כ מיירי התורה נמי כשמסית לאשה ואמר קרא או בנך ש"מ שמותר הבן להתיחד עם אמו אלא דעדיין צריך ביאור דמנ"ל דאסור להתיחד עם כל עריות שבתורה ותו דמה זה ענין להא דאמר וכי בן אם מסית וכו' ותו דלמה נקט הבן מתייחד עם אמו ולא נקט האב עם בתו. ונראה ליישב דאיתא בספרי או רעיך זה הגר אשר כנפשך זה האב ונראה דיליף דמיירי קרא בגר מדלא כתיב או אביך להדי' אע"כ דמיירי קרא בגר כמ"ש חז"ל שסורו רע ושייך בי' פן יסית דקי"ל ביבמות דף צ"ח דאין אב לגר דכתי' וזרמת סוסים זרמתם וכו'. ולפ"ז י"ל דהא דכתב רחמנא אחיך בן אמך ולא בן אביך משום דמיירי קרא בגר וקי"ל דאין אב לגר ולא נקרא אחיו מן האב אבל קרובות אם יש להם ונקרא אחיו כדקי"ל ביבמות דף כ"ב בגרים אחים מן האם לא יעידו אבל אחי' מן הרב יעידו אף דלענין עריות אינו חייב אפי' על אחותו מן האם דכקטן שנולד דמי מ"מ נקראים אחים מן האם אבל מן האב אינם נקראים כלל אחים א"כ י"ל דקרא מיירי בגר לכך כתיב אחיך בן אמך דוקא אלא דצריך להבין למה באמת כתבה התורה דוקא בגר דהוו לי' למיכתב אחיך סתמא דכולל הכל וצ"ל משום דהשוה הכתוב אשה לאיש ומיירי קרא נמי באשה כשמסית אותה אחי' וכיון דאחותה אסורה להתייחד עמה (ומכ"ש לפמ"ש דציותה התורה להכמין עדים מבחוץ ולחזור להתייחד עמו בסתר) לכך הוצרך קרא דוקא בגר דאין אסורה עליו מן התורה והא גופא קמ"ל קרא דאחותו אסורה להתייחד עמו וגם משמע דקרא מיירי נמי באשה א"כ בנך או בתך דמיירי בישראל דאל"כ לא שייך גבי איש בן ובת דהרי אין אב לגר ולא נקר' בנו או בתו כלל דלא שייך לאוקמי קרא דוקא באשה וכיון דהוכרחנו מאחיך בן אמך דקרא מיירי נמי באשה נשמע מאו בנך דבן מתייחד עם אמו א"כ י"ל דלא הוצרך ר"י לאשמעינן דאב מתייחד עם בתו דזה נשמע מפשטא דקרא דאו בתך כמ"ש אלא דקמ"ל דמוכח דבן מתייחד עם אמו דלא נשמע מאו בנך כל כך דאימא דקרא מיירי באיש וגס לא נשמע דאין מתייחד עם שאר עריות וע"ז קאמר דמוכח כל זה מדכתיב בן אמך דהיינו בגר ובאשה דוקא ודוק

שם ורבנין כי האי אתתא דהוי מעשה וכו': משמע דרבנן מודים דבשעת אנינות תביר יצרי' ויש לפרש עפ"ז הא דכתיב במלכים סימן ד' גבי שונמית ויקרא לה ותעמוד לפניו ויאמר לו אמר נא אליו וגו' ובתר הכי כתיב ויאמר קרא לה ויקרא לה ותעמוד בפתח ויאמר למועד הזה כעת חיה וגו' משמע דבתחלה עמדה לפניו משום שהי' גחזי שם כדכתיב ויאמר לו אמר נא אליה אבל בפעם שנית אמר הוא עצמו אליה את חבקת בן שלא הי' גחזי שם לכך עמדה בפתח משום איסור יחוד ומזה משמע כדעת רש"י ז"ל לקמן דאפי' בעלה בעיר אסור לכתחילה להתיחד ובתר הכי כתיב שלחו נא לי אחד מן הנערים וגו' ותאמר אל נערה נהג ולך אל תעצר וגו' ולא חששא משום איסור יחוד עם הנער בדרך דאיכא חששא טפי כדאמר לקמן היינו משום דכיון שמת הילד בשעת אנינותא תביר יצרי' ולא תתפהה כדכתיב כי נפשה מרה לה לא חיישי' ואין איסור ביחוד: ואפשר עוד לומר דמה שלא דיברה עלי' בתחילה הוא משום שלא רצונו שתבוא אל חדרו מפני הייחוד אף שהי' גחזי שם לא הי' בעיניו בחזקת כשרות כמו שאמרו חז"ל בפסוק ויגש גחזי להדפה וכמו שיבואר לקמן דבחכם ופרוץ אסור משום יחוד לכך לא דיבר כדי שלא תהי' בחדרו ובזה יש להבין מה שאמר השונמית הלז עתה רוץ נא לקראתה שלא רצו שתבוא לחדרו משום יחוד ולכך כשבאתה אליו ביקש גחזי להדפה למלאות את רצונו אבל כיון שנודע לו שמת הילד אמר הרפה לה כי נפשה מרה ואין איסור יחוד בשעת אנינות כנ"ל. ודוק

שם אמר ר' יהודא לא שנו אלא כשירים אבל פרוצים אפי' בי' עשרה וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל אלא א"כ היתה אשתו של אחד מהן עמו וכתב הטור ואינו מבין דבריו וכבר כתבתי דהוציא דבריו מסוגי' דע"ז וכבר כתבתי דמוכח כדברי הרמב"ם בתוס' ד"ה ר"ש וכן יש להוכיח מהא דאמר רבא לקמן דמותר להתייחד עם אשה ותינוקת שאינה מוסרות עצמה לביאה אלמא אע"ג דעם תינוקת לבד אסור להתייחד כדאיתא באה"ע סי' כ"ב דכל שהי' מבת ג' ולמעלה אסורה להתייחד עמה מ"מ כאשה ותינוקת שרי ע"כ צ"ל דכיון דהאשה מותרת להתייחד משום דהי' מתיירא פן תגלה התינוקת ממילא הוי האשה שמירה לגבי תינוקת ועיין מ"ש ב"ש ס"ק ט"ו וכן נראה מהא דאיתא בכתובות דף ד' גבי חתן שפירשה אשתי נדה שהי' ישינה בין הנשים דע"כ צ"ל שהי' משמרתו לגבי נשים ולהכי הוי הנשים שמירה לגבי דידה מיהו לכאורה קשה על דברי הרמב"ם ז"ל מהא דקאמר לקמן לימא מסייע לי' וכו' ת"ח אין אינש דעלמא לא ואמאי נימא כיון דאשתו עמו ובעלה משמרת' מן האיש אחר הוי נמי שמירה לגבי בעלה אפי' אינש דעלמא ונראה דהטעם הוא משום דאמר לקמן דהא דבעינן שני ת"ח משום דבדרך חיישי' דשמא יצטרך אחד מהן וכו' א"כ ה"נ איכא למיחוש דשמא יתרחק הבעל וישארו הפרוצים עמה לבד. ולפ"ז צ"ל הא דדחי לקמן לסייעתא דרב בתרא התם כי היכי דנהוי עליה סהדי ולא מוכח מדבעינן ת"ח ולא אינשי דעלמא כיון דהבעל הוי שומר היינו משום דחוי' קמא דבעינן ת"ח משום דידעי לאתרי בי' ועיין מ"ש לקמן בזה

עוד י"ל דהתם שאני דלא אמרינן בעלה משמרתה אלא כשהי' מותרת לו אבל היכא דגבי דידי' איכא איסור וחיישינן שמא יצרה תקפה לא הוי שמירה על האיש אחר ולא דמי למ"ש במתני' דגיטין דאשתו משמרתו מן השפחה דהתם אין אשתו אסורה עליו אלא דחיישינן לקידושין או לגט ישן מיהו בהאי דכתובות דהי' ישנה בין הנשים דהיא אסורה לו משום נדה אפ"ה אמרינן דאשתו משמרתו לגבי הנשים כנ"ל ויש לחלק כיון דנדה יש לה היתר בוודאי אך לפי האמת לרב עצמו ע"כ צ"ל במתני' דסוטה הא דלא חיישינן לשמא יתרחק חכם אחד ואיכא אסורי לחכם עצמו שיתייחד עמה דהא סתמא הבעל אינו ת"ח דהא בעינן שניהם כשרים ולא סגי בחכם ופרוץ משום דנהי דהחכם הוי שמירה לגבי פרוץ אבל הפרוץ לא הוי שמירה לגבי חכם ע"כ צ"ל דס"ל לרב דבעלה שאני דמשמר אותה שלא תאסור עליו לאחר שתשתה מ"מ י"ל לפי הס"ד דהכא לימא מסייע לי' הוי ס"ד דאין בעלה משמרתה ולפ"ז יש לתרץ דברי הרי"ף דהביא הך דרב יהודא אמר רב קמא ולא חייש לדחוי הש"ס ולא הביא הך דר"י א"ר בתרא דבדרך בעי שלשה ולפמ"ש י"ל דהיינו משום דס"ל דהא דאמר לקמן לימא מסייע לי' מדבעינן שני ת"ח היינו למאי דדחי לדינא קמא דרב וגם פרוצים מהני אבל אי נימא כדינא קמא דרב דפרוצים לא מהני ליכא סייעתא לדרב יהודא אמר רב בתרא דאיכא למימר דהא דבעינן הכא שני ת"ח היינו משום דלא שייך הכא בעלה משמרתה וממילא בעינן שני ת"ח משום איסור יחוד החכם עצמו דהא הבעל אינו חכם ואדרבה אי אמרינין דהבעל לא הוי שומר מוכח דלא חיישינין שמא יצא דא"כ מאי מהני שני ת"ח דהא אכתי איכא למיחוש שמא יתרחק חכם אחד וע"כ הך לימא מסייע לי' הוא לפי דיחוי קמא דדחי לדרב קמא דלא בעינן כשרים דוק ובזה יש לתרץ קושי' מהרש"א ז"ל בח"א דקאמר לקמן דאמר רב יהודא לרב והא מר הוא