המקנה רפא

חזקה דעיסה הוה ליה כפלגא וכיון דעשאו כמי שיש בו דעת לישאול לכך ספיקו טמא ור"מ לא פליג בהא דעשאוה כמי שיש בו דעת לישאל דמטעם זה לא פליג בתינוק עצמו והא דקאמר דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאול הוא אליבא דכ"ע והא דמטהר ר"מ את התינוק גבי שושנים היינו משום דלא עשאו בזה כדבר שיש בו דעת, לשאול כמו שפי' הר"ש שם תדע דהא סתם משנה שם בפרק ג' דטהרות בתינוק ושושנים כר"מ דטהור ובהך דתינוק ועיסה תני וחכמים מטמאים ע"כ צ"ל הטעם משום דאין בו דעת לשאול וכמו שיבואר בסמוך. ומזה הוא נמי הוכחת רש"י ז"ל דאי נימא כסברת התוספות דתינוק וודאי טמא הוא א"כ אצ"ל כלל דתינוק עשאוהו כמי שיש בו דעת לישאול בין לר"מ ובין לרבנן וכמו שכתבו התוס' בסמוך וכבר כתבנו דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל תירוץ התוס' משום דהוה ליה רוב גרוע. ועיין מ"ש לקמן ברש"י ד"ה תולין דמוכח מדבריו כמ"ש

ועוד נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהכא לא שייך לומר שמא אדם נטל מן העיסה ונתן לתינוק כיון דהכא מיירי בעיסה של תרומה אם כן איך נימא דטימא את התרומה בידים ועבר על משמרת תרומתי ודוחק לומר דתלינן באדם שלא ידע שהוא תרומה וכ"ש למאי דאמר בריש נדה דף ז' דחולין הטבולין לחלה כחלה דמי ואסור לטמא בידים ואפשר דהיינו שכתבו התוספות בחולין דף פ"ו ד"ה רוב תינוקת וכו' ור"מ מטהר דתלינן באדם טהור וכו' ונתן לו בדי שלא יטמא העיסה יש לפרש כוונתם בזה הטעם דהיינו דר"מ לשיטתו דס"ל סוף פ"ק דפסחים דמותר לטמא תרומה בידים כדי שלא יבוא לידי הפסד מרובה אך גם זה דוחק דאם כן הוי ליה למימר דבהכי פליגי ר"מ ורבנן והעיקר נראה דהתוספות לשיטתייהו אזלי דסבירא ליה בפסחים דף ל"ג ע"ב ד"ה לאימת מתכשרי וכו' דאוכל פחות מכביצה אינה מקבל טומאה ע"ש אבל לפירש"י שם דאוכל מקבל טומאה בכל שהיא אם כן אפילו אם הבצק שביד התינוק פחות מכביצה אין ליתלות באדם אחר ודו"ק

מהני טעמא נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דע"כ תנא דמתניתין לית ליה הך סברא דנשים נדות מגפפות אותו דבאמת פלוגתא הוא בתוספתא כמ"ש בספ"י גם בתוספתא שהבי' הר"ש בטהרות פ' ג' איתא שם בלאו כללא הוא כדאמר שם ד' מידות בקטן ע"ש ומה שהקשו בתוספות על רש"י ז"ל דמה ארי' דנקט שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דלאו קושי' היא די"ל דלרבותא דלרבנן נקט כיון שנמצא בצד העיסה ובצק בידו הוי ליה כוודאי וכך כתב בספ"י ואפשר דסבירא ליה להתוספות ז"ל דלפי מה דאיתא בתוספתא שהביאו התוספות בפ' כיסוי הדם דפליגי ר"מ ורבנן בתינוק שנמצא בצד קופה של בצק וכו' משמע דאפילו אם אין בצק ביד התינוק מטמאי' חכמים אם כן ע"כ הא דנקט במתניתין בצק ביד היינו לרבותא דר"מ אם כן הוי ליה למימר רבותא טפי אפילו אם נגע לפנינו ודוק

בתוס' ד"ה סמוך מיעוטא לחזקה וכו' דהא בהדי' אמרינן בסמוך וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דבריהם דהכא סותרין למ"ש בפ' כיסוי הדם בשם הר"ר חיים דטעמא דר"מ משום דהוי כדבר שאין בו דעת לשאול וכן משמע לשון הש"ס שם אם אמרו ספק טומאה לטהר ותו קשה טובא דאם נימא דאף לר"מ עשו לתינוק כמו שיש בו דעת לישאול ואם כן איך שייך לומר דלר"מ דחייש למיעוטא מצטרף לחזקות עיסה הא קיי"ל בכל ספק שקול ברה"י בדבר שיש בו דעת לישאול ספיקא טמא אע"פ שיש לו חזקת טהרה אם כן איך יהיה לר"מ עדיף מיעוטא יותר מפלגא ופלגא דלא אמרינן מצטרף לחזקה והוי ליה רובא וכן קשה לפמ"ש לעיל בשיטות רש"י ז"ל דר"מ מודה בתינוק עצמו אף על פי שיש לו חזקת טהרה משום דהוי ליה פלגא ופלגא וספיקו טמא משו' דעשאו כדבר שיש בו דעת לישאול אם כן מה מועיל עוד חזקת טהרה דעיסה בדבר שיש בו דעת לישאול אינו מועיל חזקה ונראה פשוט דהפי' הוא כן בוודאי אין הסוגית סותרת זו את זו אלא הענין הוא כיון דהתינוק בעצמו והי' ראוי לטהרו ואף על גב דאיכא רובא דמטפחי' מ"מ כיון דרוב גרוע הוא אפילו לרבנן דלא חייש למיעוטא אפילו ברוב גרוע מ"מ במקום חזקה מודים דאין הולכין בתר רוב גרוע אלא מטעם דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאול משא"כ לר"מ דחייש למיעוטא ובהצטרף החזקה עדיף טפי מן הרוב תו לא עשאוהו כדבר שיש בו דעת לישאול דלא מהני ביה חזקת טהרה וממילא העיסה טהורה והיינו דקאמר שם אם אמרו ספק טומאה לטהר והיינו שתירצו התוס' כן בשמעתין דכיון דרוב גרוע הוא היינו טעמא דר"מ דמוקי לעיסה בחזקת טהרה ולא עשאוהו כמי שיש בו דעה לישאול והא דקאמר בשמעתין דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל היינו לרבנן מהאי טעמא גופא לא חיישי למיעוטא עשאוהו כדבר שיש בו דעת לישאול וכן צ"ל לפירש"י ז"ל דכיון דאיכא נמי חזקת טהרה דעיסה עשאוהו לר"מ כמי שאין בו דעת לישאול כן נראה לענ"ד לפרש בפשיטות הסוגיא וכן משמעות התוספות בפ' כל היד דיה סמוך מיעוטא לחזקה ע"ש ודו"ק

בא"ד דהוי רוב גרוע וכו'. לכאורה יש לדקדק בהא דמשני שם בחולין אם אמרו ספק טומאה לטהר ולא משני כפשטא דהתם רוב גרוע הוא. מיהו לפי' התוס' יש לומר דלא מצי לשנוי' הכי משום דאכתי הוי קשה ליה מאי ארי' רוב מעשיהם מקולקלים אפי' מיעוטא נמי דהיינו אפילו אי הוי רוב דאין מעשיהם מקולקלים אלא שהיה רוב גרוע אפ"ה הוי מצטרף לחזקה לכך צ"ל דדוקא התם משום דספק טומאה לטהר אבל לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל הטעם משום דהכא איכא נמי חזקת טהרה דעיסה קשה דהוי ליה לשנוי הכי אך ז"א חדא דאם כן אכתי הוי קשה דמאי ארי' רוב אפי' פלגא ופלגא נמי ותו דהא פליג ר"מ התם באותו ואת בנו כדפירש"י שם ספק איסורי להחמיר היינו לענין איסור אותו ואת בנו אם כן איכא נמי חזקת בהמה זו שהיתה עומדת בחזקת היתר לישחט היום ואם כן הוא דומה לחזקה דעיסה וצריך לומר משום ספק טומאה לטהר. ודו"ק

ע"ב ברש"י ד"ה ותולין וכו' ושנינו באחת מהן תולין מכל דתינוק תולין וכו' נר' דהא דהוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ולא מפרש כפשטא משום דאמר בברייתא דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאול אלמא דספיקו הוי אלא לפי מ"ש לעיל דלשיטת רש"י ז"ל דאף ר"מ עצמו מודה בתינוק עצמו דטמא ולא מוקמינן לים בחזקת טהרה להצטרף למיעוטא דאין מטפחי' משום דכיון דהוי כפלגא ופלגא עשאוהו כמי שיש בו דעת לישאול א"כ הוי מצי למימר דברייתא ר"מ היה אבל לרבנן יש לומר דשורפין אפי' אם נצטרף חזקת טהרה דעיסה משום דרוב עדיף לכך קאמר מדהא ליתלות הא נמי ליתלות דלא שייך לשון תולין בתינוק עצמו אלא בעיסה דתולין לא אוכלין ולא שורפין. ויש להוסיף עוד דמזה עצמו מוכח דלא אתי' ברייתא כר"מ מדתולין הך דתרנגולים משום ספק מש י' טמאי' ע"כ לאו ר"מ הי' דהא שמעינן לי' לר"מ בפסחים דף י"ז דספק משקין לטומאה אחרי' טהור ומפרש התם משום דס"ל לר"מ דטומאת משקין לטומאה לאו דאורייתא הי' וספיקו לקולא וא"כ מדנקיט בהך ברייתא ליתלות בהך דספק תרנגולין ע"כ לאו ר"מ הי' וע"כ הא דאמר בתינוק דעשאוהו כמי שיש בו דעת לשאול היינו נמי לרבנן דר"מ לענין העיס' ליתלות ודו"ק

בתוספות ד"ה ר"ש אומר וכו' ומדלא מוקי כר"ש וכו' ונראה לענ"ד ליישב קושיתם ז"ל דזה לשון הסוגיא שם בע"א אילימא בחד וכו' אלא בתלתא וכו' לא צריכא באשתו עמו יש לדקדק דהל"ל אלא באשתו עמו ותו הא דאמר אלא בתלתא דהל"ל אפי' ותלתא והא אמר וכו' וז"ל הרמב"ם פ' ך"ב מה"ל א"ב הלכה ח' לא תתייחד אשה א' עם אנשים הרבה עד שתהי' אשתו של א' מהן שם וכן לא יתייחד איש א' אפי' עם נשים הרבה וכו' וכתב עליו הטור בסי' כ"ב ואיני מבין דבריו וכו' מאי נפקא מינה שאשתו של אחד מהם שם וכו' והב"י כתב דס"ל להרמב"ם הלכה כר"ש מסוגיא דע"ז ולענ"ד נרא' דס"ל להרמב"ם דהא דמשני בע"ז שם לא צריכא באשתו עמו קאי אדלעיל דקאמר אלא בתלתא אלא דמשני דאף דרב ס"ל דבפרוצים אפי' עשרה לא מכ"מ כשאשתו של א' עמו מודים רבנן לר"ש דאף דסבירא ליה לרבנן דאין אשתו משמרתו ומחפה עליו כמ"ש בסמוך אבל הבעל משמר לאשתו כדמוכח מבעלה בעיר וכו' וכיון שהיא לא תתפתה הוה שמירה לאשה אחרת שלא תתפתה לאנשים אחרי' פן תקלה הי' וכיון שלא תתפת' לא נשי' אחרים ממילא האנשי' האחרי' שמירה שלא תתפתנה לבעל האשה ועד כאן לא פליגי רבנן על ר"ש אלא באיש א' ושתי נשים אעפ"י שאשתו עמו דחשש שלא תתפתה האחרת לבעל האשה שהיא אינה משמרתו ומחפה עליו אבל בשני אנשים אפי' פרוצי' מודי' רבנן מטע' הנ"ל והיינו דמשני לא צריכ' באשתו עמו ומהני בתלת' אפי' לרבנן והיינו דכתב הרמב"ם וכן לא יתייחד עם איש א' אפי' עם נשים הרבה ולא הזכיר באשתו עמו שמותר כמו בדין הקודם משום דפסק כרבנן דר"ש וכסוגיא דע"א ממילא מתורץ קושי' תוספות. ודוק

ובזה מתורץ גם קושי' שני' של תוספות דהא ר"ש לא התיר באשתו עמו אלא בשתי נשים והתם משמע אפי' באשה א' ולפמ"ש אתי שפיר דשמירת הבעל עדיף טפי כנ"ל ולא הוצרך ר"ש ב' נשים אלא באיש א' דשמירת אשה לבעלה לא עדיפא כ"כ ובזה אתי שפיר דשינויי שם כשאשתו עמו בין לר"ש בין לרבנן דוקא בתלתא כנ"ל מיהו בלא זה נראה דאין מזה קושיא די"ל לר"ש אפי' באשה אחת שרי כל שאשתו עמו כיון דהטעם הוא משום שמירה מה לי אשה אחת או שתים אלא דקאי את"ק דמיירי בשתי נשים וכן צ"ל בהך ברייתא דלקמן דאמר אבא שאול אף איש אחד ושתי נשים ומפרש טעמא משום דבשעת אנינות תביר ליבא ולפ"ז אפילו באיש אחד ואשה אחת נמי אלא דקאי את"ק. ולכאורה היה נראה דמוכח כגירסא התוס' מסתמא דמתניתין דגיטן דף ע"ג לא תייחד עמו אלא עפ"י עד אפי' ע"פ עבד ושפחה חוץ משפחתה מפני שלבו גס בה וקשה דהא בלא זה אסור להתייחד עם השפחה וע"כ צ"ל מפני שאשתו משמרתו דאף על גב דכבר יהיב לה גט הא מיירי התם בגט על תנאי שאם לא ימות לא