המקנה רפ

ז"ל וכן היא בטוש"ע ח"מ סימן רע"ז. אך העיקר נראה דס"ל להתוספ' לדוחק לאוקמי סתמא דמתניתין כרבי יהודא דדריש יכיר יכירנו כיון דסתם מתניתין דלעיל דף ע"ח ע"כ כרבנן וכ"ש רבי יוחנן דס"ל בהדיא בב"ב שם דהלכה כרבנן ולפ"ז היה נראה לולי פירש רש"י ז"ל דהא דקתני בברייתא נאמן על הקטנים ואינו נאמן על הגדולים דא"צ לפרש דמיירי בכרוכים והיכא דיש לו שתי נשים חיישינן שמא גדלתי' אותם אלא דברייתא אתיא כרבי יהודה דס"ל דנאמן לומר שהוא בנו מקרא דיכיר יכירנו ולפמ"ש תוס' דהיכא דידעינן שהם בני' לא חיישינן שמא נשא אשה אחרת ממילא כשהביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת מסתמא הבנים הם ממנה אלא דאמרינן ביבמות דף ל"ז דרבי יהודא ס"ל נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו הגדול ומפרש שם דלא גדול וקטן ממש אלא יש לו בנים זה גדול ושאין לו בנים זה קטן ע"ש וכבר כתבנו לעיל דף ע"ח ע"ב דכשיש לו בנים אינו נאמן אפי' על בנו א"כ ה"ה אם האב מעיד להכשיר בנו אינו נאמן עליו אלא כשהוא קטן דהיינו שאין לו בנים א"כ יש לפרש בברייתא זו ג"כ שהם ממש דברי רבי יהודא שם דנאמן על הקטנים לומר שהם בניו ממילא לא חיישינן לאשה אחרת ולא על הגדולים דבזה לא האמינתו תורה והיינו דקאמר בברייתא דדוקא כשאין לו אשה אחרת אבל יש לו אשה אחרת אע"ג שהוא נאמן שהם בניו מ"מ אמרי' שמא הבנים הם מאשה אחרת דלא מיירי כלל ברייתא בכרוכים. ודו"ק

אך הנראה לענ"ד הא דלא ניחא לי' לרש"י ז"ל לפרש הכי דאתי' כר' יהודא משום דלפי פי' רבינו אליהו ז"ל שכתבו התוס' לעיל דף ע"ד ע"א דקרא דיכיר יכירנו היינו שנאמן להעיד על בנו שהוא ממזר א"כ ממילא דנאמן נמי להעיד על בנו שהוא כשר דמה"ת נימא שהאמינתו התירה יותר לפסול מלהכשיר וכ"ש לפמ"ש לעיל דס"ל לר' יהודא דקרא מיירי בצריך היכירא שנתערבה בני האהובה והשנואה והאמינתו התורה לומר שזה בן השנואה ממילא דנאמן לומר שהשני הוא בן האהובה א"כ לר' יהודא נאמן לעולם מן התורה להעיד על בנו וא"כ ע"כ מתני' וברייתא דלא כר' יהודא דלר' יהודא נאמן אפי' יש לו אשה אחרת ואי נימא דרבנן עשו מעלה שלא להאמינו אין חילוק בין יש לו אשה אחרת או לא ובזה נראה לענ"ד דיש ליישב קושי' התוס' בד"ה לא שנו וכו' וקשה דמשמע וכו' ולפמ"ש י"ל דרבי ס"ל כר' יהודא דמדאורייתא נאמן האב על בנו לומר שהוא כשר אלא דמדרבנן עשו בו מעלה לענין יוחסין אבל לא לענין אכילת תרומה כיון שבידו להאכילו אבל מתני' דידן דס"ל דלא כר' יהודא לעיל במתני' דף ע"ח ע"ב ור' יוחנן נמי ס"ל דהלכה כרבנן כנ"ל ושפיר איכא לאוקמי מתני' אפי' בקדשי גבול. ודו"ק

ברש"י ד"ה ת"ר וכו' דאם הביא ראי' על הגדולים וכו' לכאורה הלשון אינו מובן דמשמע דאם אינו מביא ראי' על הגדולים צריך להביא ראי' על הקטנים גם הלשון הברייתא אינו מובן מה הוצר' לכפול ואינו מבי' ראי' על הקטנים. וכ' לדעתי דלפמ"ש התו' דאינו צריך להביא ראי' שהם בנים היינו דלא חיישי' שמא גירש אותה האשה שהלכה עמו ונשאת לאיש אחר ונולדו לה אלו הבנים וחזר וכנסה אבל בסיפא דמתני' שנשא במדינת הים שפיר איכא למיחש שאותה אשה הי' לה בנים מבעל הראשון והוא בכלל מה שאמרו שצריך להביא ראי' על האשה פי' שצריך נמי להביא ראי' שהיתה אשתו בשעה שנולדו אלו הבנים הכרוכים אחרים א"כ כשמביא ראי' על בנים הגדולים שהם בניו מאשתו זאת שוב אין צריך להביא ראי' על הקטנים שהם בניו דכיון דכבר ידוע שהיתה אשתו בשעה שנלדו לו אלו הגדולים לא חיישינן שמא גירשה ונשאה לאחר וילדו לו בנים הקטנים וחזר וכנסה דהיינו נמי דומי' דרישא דמתני' דכיון שאנו יודעין שהיתה אשתו לא חיישינן שמא גירשה: ודו"ק

דף פ' ע"א תוס' ד"ה לא שנו וכו' וקשה דמשמע וכו' נראה הא דכתבו דמשמע אע"ג דמפורש במתני' שאינו נאמן על הבני' אם מתה ואינו נאמן על האשה אם נשא במדינת הים משום די"ל דהא דאמר שם רבי מאמינו אני להאכילו בתרומה משום שבידו להאכילו היינו ע"כ שהבן אמר שהוא בעצמו יודע שהוא כהן כגון שהי' מוחזק לאכול בתרומה או ששמעו מפי עדים אלא שאין אדם נאמן על עצמו א"כ כיון שהאב אמר ג"כ שהוא כהן נאמן האב משום שבידו להאכילו אבל אם הבן בעצמו אינו יודע אלא עפ"י אביו לא שייך שבידו להאכילו כיון דהבן עצמו הוא מוזהר שלא לאכול בתרומה לא ישמע לו א"כ י"ל במתני' דידן דמיירי בבנים קטנים אי לאו משום חזקה דכרוכים לא שייך לומר שבידו להאכילם דהבנים עצמם לא ישמעו לו אלא דמשמע להו מלשון הברייתא דאינו נאמן וצריך להביא ראי' על הגדולים משמע אפי' אם הגדולים מעידין על עצמם שהי' כרוכין בקטנותן אחר אמם דמסתמא יודעים הם זה אפ"ה צריך להביא ראי' ובהא אתי שפיר מ"ש תוס' דרבי תנא הוא ופליג דדוחק לומר דסתם רבי מתני' דלא כוותי' ועשה מעשה ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר דיוקא התוספ' מהברייתא דמתני' אין הכרח כנ"ל מיהו אפשר לומר דאף מן הברייתא אין ראי' דאף דמסתמא יודעין שהי' כרוכים בקטנותן אחר אמם מ"מ הא אמרינן בכתובות דף כ"ח דאינו נאמן לומר מה שראו בקטנותן כי אם בתרומה דרבנן והכא מיירי לענין תרומה דאורייתא וגם אינו מועיל ואפי' אם הי' מוחזקים לאכול בתרומת ח"ל כדמשמע מלשון שבא ממדינת הים דהיינו ח"ל כפי' רש"י ז"ל בריש גיטין דכל ח"ל קרי' מדינת הים א"כ הא אמרינן בכתובות דף כ"ה גבי בני ברזילי הגלעדי דמתרומה דרבנן דהיינו תרומת ח"ל לתרומה דאורייתא לא מסקי' כמ"ש תוס' בכתובות דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה נאמן וכו' ודו"ק

בא"ד רב תנא הוא ופליג צ"ל רבי תנא הוא אע"ג דמלתא דפשיטא הוא נקטי לשון הש"ס בתענית דף י"ד ע"ב מתני' רמיא עלי' דרבי רבי תנא הוא ופליג

בא"ד ור"ת פי' וכו' עיין מ"ש מהרש"א ז"ל ותוכן קושייתו הוא על ר"ל עצמו מנ"ל דפליגי תנאי תנא דמתני' ורבי במעלה מתרומה ליוחסין דלמא תנא דמתני' ס"ל נמי דאין מעלין ובאמת מתני' דהוצטרך כרוכין מיירי רק לענין יוחסין וכבר כתבנו שם בכתובות בתו' ד"ה נאמן ליישב קושיתו על נכון לפענ"ד ע"ש דמה דהוצטרך ר"ל לאוקמי מתני' בקדשי גבול היינו משום דנקיט במתני' אמיר' דידי' אף דמיירי מתני' שהי' אמרת שהבנים שלו דמועיל לענין יוחסין כדקי"ל כר"ג אע"כ דמתניתין מיירי נמי בקדשי גבול דהיינו תרומה דבזה לח מהני אמירה דידה אלא אמירה דידי' משום דבידו להאכילו בתרומה וכיון דמיירי מתני' לענין תרומה משמע דאינו נאמן באמירתו אלא לענין שהבני' ממנו אבל לענין שהבנים שלה לא מהימן אף לתרומה משום דס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין לכך בעינן כרוכין. עיין בסמוך ודוק

בא"ד להיות משמש בנו על גבי מזבח וכו' נראה להבין הא דדקדקו התוס' הכא להיות משמש בנו ע"ג מזבח ולעיל בפי' ר"ת לא הוזכרו אלא לישא כפיו ולהשיא אשה משום דבאמת לא שייך לומר דר"ל פליג דאין סוקלין על חזקה זו דבניו כרוכים דא"כ נצטרך נמי לומר דפליג ר"ל על מעשה שעשה בירושלים שסקלו משום חזקה דכרוך אחרי' אלא נרא' לפמ"ש תוס' לעיל דהא שאין צריך ראי' שהם בניו ולא חיישינן שמא גירשה ונישאת לאיש אחר וילדה ממנה הבנים היינו משום דמוקמינן לה בחזקת בעלה ראשון ועל חזקה זו פליג ר"ל דאין סוקלין והא דמייתי ראי' כר' יוחנן דאמר סוקלין על החזקות היינו כדמפרש באיש ואשה תינוק ותינוקת כו' ששורפין אם בא על בתו אע"ג דבדידי' לא שייך כרוך אחרי' אלא דמוקמי' לה בחזקת בעלה שלא ילדה הבת מאיש אחר ובזה באמת פליג ר"ל אלא דלכאורה קשה כיון דהחששא אינו אלא שהבנים הם שלה מבעל אחר שהיה כשר ואפי' ר' יהושע מודה בכה"ג כדאיתא בכתובות דף י"ד דס"ל ר' יהושע חזקה אשה נישאת בודקת ונישאת א"כ כיון דלתרומה לא חיישינן אלא משום יוחסין הא בזה הי' נאמנת לכך הוצרך לומר דהכא מיירי ליוחסין לשמש בנה לגבי מזבח דבזה לא מהימנא כדאי' בכתובות דף י"ג ע"ב שמשתקין אותו מדין כהונה כדפירש"י שם בד"ה לא שתוקי וכשר וכו' ע"ש והיינו דלא פי' תוס' כן בשיטת ר"ת משום דלפמ"ש לעיל לפי' ר"ת דבאמת הטעם הוא דנאמן ליוחסין הא משום דהאשה נאמנת ע"ז שהבנים הם ממנו א"כ ע"כ לא מיירי לענין ששמש בכה ע"ג מזבח ודו"ק

בתוס' ד"ה שדרכו של תינוק וכו' פי' בקונטרס באשפה וכו' הנה צריך להבין דק' יותר לפי שיטת רש"י ז"ל הא דפליגי ר"מ ורבנן בעיסה ולא פליגא בתינוק עצמו דלר"מ נצטרף חזקת טהרה דתינוק למעוטא והתינוק טהור להאכילו בתרומה וכיוצא בו ולכאורה ע"כ צ"ל כן בהא דתינוק שנמצא בצד הקבר ושושנים בידו דר"מ מטהר משום חזקת התינוק ועמ"ש לקמן בזה אך נראה דס"ל לרש"י ז"ל דבאמת אף דלר"מ מצרפין חזקה דתינוק למיעוט' והוי ליה פלגא ופלגא מ"מ כיון דהוי ליה ספק טומאה ברה"י ספיקא טמא כמו שהקשו התוס' בסמוך מההיא דיבמות ר"פ האשה שהלכה וכו' אלא כיון דבלא"ה בתינוק הוי ליה פלגא ופלגא ממילא מצרפינן חזקה דעיסה והוי ליה רובא וכ"ש היכא דלא חזינן דנגע התינוק בעיסה דאיכא נמי מיעוט דלא נגע לכך מטהר ר"מ את העיסה דוקא ולא את התינוק ומטעם זה עצמו נראה דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל בפירוש התוס' דפליגי הכא דבי עיסה כי היכא דפליגי גבי תינוק ושושנים בידו וכמ"ש התוס' דטעם אחד להם אי תלינן באדם טהור או לא משום דקשה ליה קושית התו' בסמוך מההיא דר"פ האשה שהלכה וכו' ולא ניחא לי' בתירוצ' ונרא' עוד דס"ל לרש"י ז"ל דבהא מתרצא מאי שהקשה התוס' בסמוך דמאי קאמר דהתינוק עשאו אותו כמי שיש בו דעת לשאול תיפוק ליה דהוי ליה רובא ולפמ"ש י"ל כיון דרבנן מטמא העיסה אף שאין ידוע בוודאי שנגע התינוק בעיסה אף דכי מצרפין מיעוטא וחזקת טהרה דעיסה למעוטי וחזקה דתינוק עצמו איתרע ליה רובא והוי כפלגא ופלגא מ"מ טמא העיסה משום דעשאה כדבר שיש בו דעת לישאל. ולפ"ז אתי שפיר דגבי תינוק עצמו מודה ר"מ דעשאו לתינוק כמי שיש בו דעת לישאול ולכך התינוק טמא אע"ג דאית ליה לתינוק חזקת טהרה אבל משום חזקה דעיסה ומיעוטא דלא נגע בבצק הוי ליה כרובא לר"מ ולרבנן דמיעוטא כמאן דליתא מ"מ כיון דאיכא נמי