המקנה רעט

אבי' והיינו דקאמר דגם לשמואל לא קשה דאיכא למימר איפכא מאוקימתא דרב דברייתא דה"ה בוגרת מיירי במכחשתו וברייתא דצריכא גט משניהם מיירי בשאין מכחישתו ודוק

אמנם הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק כשתי הברייתות דפסק בפ' ג' מהל' אישות היתה ספק בוגרת בין קידשה אבי' ובין שקידשה את עצמה הוו ספק קידושין ובריש פרק שני הל' אישות פסק דמשהביאו סימני נערות עד ששה חדשים הי' נערה בוודאי וביומא דמשלם שית הי' בוגרת מתחלת היום נראה דמה שכתב דהיא בוגרת מתחל' היום היינו כדמסקינן דהילכתא כוותי' דרב דהרי היא בוגרת לפנינו דמחזקי' לה בבוגרת וודאי מתחלת היום. ברייתא דתני' כוותי' וברייתא דחוששין לקידושין שניהם מוקי לה כשאין אנו יודעין בוודאי אם הוא יומא דמשלים שית כגון שאין אנו יודעין מתי התחילו סימני נערות ולא בדקוהו באותו יום שנתקדשה אלא שאחר כך נמצאת בוגרת ולכך הוי ספק נערות ספק בוגרת ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דלאו דוקא שקידשה אביה וקדשה היא עצמה אלא אפי' קידשה אחד לבד הוי ספק ולא מוקמינן להא חזקת פנוי' ואף שכתבו תוס' לעיל דדוקא בקידשה שניהם פליגי היינו בצירוף דהרי הי' בוגרת לפנינו כמ"ש בביאור התו' ע"ש וסברא דה"ה בוגרת לפנינו לא שייך אלא ביומא דמשלם שית אבל להחזיקה בבוגרת למפרע זמן רב לא שייך זה דה"נ נימא חזקה דנערות אלא דבאינו ידוע זמן הגדלות לא שייך לא חזקה דנערות ולא ה"ה בוגרת לפנינו ותו י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דאי נימא דבקידשה אחד מהן לא הוי ספק קידושין משום דמוקמינן לה אחזקת פנוי' א"כ השתא נמי הוי לי' כל אחד חצי דבר אלא ע"כ דלא אזלי' בתר חזקות פנוי' כלל וא"כ אין חילוק בין קידש א' מהן לבד הוי ג"כ ספק קידושין והיינו דכתב בפ' ג' והל' אישות דבקידשה אחד מהן לבד הוי ספק קידושין והיינו דלא מוקי הש"ס ברייתא דחוששין לקידושי שניהם בהכי משום דתקשי לתני רבותא טפי דאפי' בקידש א' מהן או היא או אבי' אע"ג דאיכא חזקת פנוי' צריכה גט כמ"ש הרמב"ם באמת בזה אתי שפיר דלא תקשה מברייתא על רב דרב שפיר מצי מוקי לה בכה"ג שלא בדקוה ביום הקידושין כנ"ל וכמ"ש הרמב"ם והא דאשמעי' דוקא בקידשה שניהם י"ל דרביתא היא דהא רב ס"ל לעיל בנתקדשה שלא לדעת אבי' דחיישינן שמא נתרצה האב וה"ה בבתו בוגרת חיישי' שמא נתרצה הבת כנ"ל א"כ אין שום חידוש שצריכה גט בין בקידושי אביה בין בקידושי עצמה אבל בנתקדשה שניה' ביום א' חזינן דלא נתרצו זה לזה אפ"ה קמ"ל דצריכה גט משניהם אבל הסוגי' אזלא אליבא דהלכתא דלא קי"ל בהא כרב ולא חיישינן שמא נתרצו ולכך לא מוקי הברייתא הכי אלא כשמואל. ובזה מיושב קושי' התו' בד"ה והלכתא ואע"ג דקי"ל כרב באיסורי מ"מ כיון דלרב עצמו אין צריך לאוקמי שני הברייתות בתרי תנאי כנ"ל ולפי מאי דקי"ל לעיל דלא כרב דלא חיישינן שמא נתרצה האב ע"כ צריך לאוקומי הברייתא כתנאי וא"כ צריך לאשמעינן דהלכתא בהא כרב דה"ה בוגרת לפנינו. ודוק

שם בתוס' ד"ה במכחשתו וכו' ולא דק וכו'. כבר כתב מהרש"א ז"ל דהתוס' אזלי בשיטות הת"י לעיל דלעולם אין בוגרת תוך ששה חדשים. מיהו לפמ"ש לעיל דמיירי ביומא דמשלם שית מיום שמצינו בה סימני' אבל איכא למימר שכבר הי' בה סימני מקודם כמו שהוכחנו לעיל מדנקיט בברייתא וה"ה בוגרת דהיינו שנמצאת לפנינו בסימני בוגרת כנ"ל א"כ ממילא דא"ש דנאמנת ולומר שכבר היתה בוגרת מאתמול וכן לפי' ר"ת בנדה דף מ"ו דקי"ל כר' יהודא דתוך הפרק כלאחר הפרק דהיינו יום אחרון של י"ב שני' א"כ שפיר יכולה לומר שנתבגרה מאתמול והיינו בנמצאת שהי' לה סימני' ביום אחרון של י"ב שנים. ויותר נר' דאפי' אם אומרת שנתבגרה מקודם אם אינו ידוע שנותי' אלא עפ"י האב נאמנת לומר שכבר ניתבגרה מאתמול אע"פ שהי' מכחישה את האב דלפי עדות האב במספר שנותי' הוא בתוך י"ב מ"מ נאמנת במיגו דאי בעי אמרה שנתבגרו בו ביום בתחילתו ונר' דדיקדק רש"י לפרש כן ולא מפרש כפשוטו שניתבגרו בתחילת אותו יום משום דלשון מכחשתו דקאמר הש"ס משמע שמכחישתו את האב והיינו משום דס"ל להש"ס דאי מיירי שאמרה שנתבגרה בתחילת היום פשיטא דמהימני כיון דאיכא ברי דידה וחזקה דהא בוגרת לפנינו להכי מוקי לה במכחשת את האב וטובא קמ"ל דאף דאב נאמן בשני' מ"מ נאמנת הי' להכחישו במיגו ולא אמרינן דהוי כמיגו במקום עדים וק"ל

תוס' ד"ה מבי' ראי' וכו': פי' שהבנים שלו מן האשה שמתה כן הוא גי' מהרש"ל ומהרש"א ז"ל השיב עליו דהא כתבו התוס' לעיל דכיון דידעו שהם מן האשה שמתה והיא יושבת תחתיו בחזקת אשתו אמרינן מסתמא שהבנים שלו דלא חיישינן שהי' לה איש אחר. ויש ליישב דנהי דמקלינין בחדא ולא חיישינן באיש אחר או הוא שנשא אשה אחרת אבל תרי קולי לא מקלינין דנימא מסתמא אשתו שראו שם היא האשה שהלכה עמו וגם נימא קולי אחרת שהבנים שהי' כרוכין אחרי' שם הם מסתמא מזה הבעל ולא מאיש אחר כולי האי לא מקלינין לכך צריך ראי' שהבנים הם שלו ובאמת כשמעידין שהוא בנו בהא לחוד כגי' דאמרינן מסתמא לא נשא שם אשה אחרת דממילא הבנים מהאשה שהלכה עמו אלא דמ"ש תוס' מאשתו שמתה הוא משום דלא שייך עדות שהבנים הם שלו אלא כשראה שילדה לו אשה שהיתה בחזקת אשתו דאל"כ במאי נודע להם שהבנים שלו: (ומיהו בדברי הרמב"ם ז"ל ראיתי שכתב שהבני' כרוכין אחריהם משמע דהא דאין צריך להבי' ראי' שהבנים שלו משום דגם בדידי' שייך שהבנים כרוכים אחריו והתוס' לא ס"ל הכי ובאמת כשמביא ראי' שהבנים הי' כרוכים אחרי האשה שהלכה מכאן נמי סגי' דכיון שידענו שהבנים ממנה לא חיישינין שהי' לה בעל אחר אלא דניחא יותר גירסא זו. דבזה א"ש דצריך להביא ראי' על הבנים דסיפא הוא דומיא דאין צריך להביא ראי' על הבנים דרישא ופי' אחד להם שהבנים שלו ודו"ק

ואפשר דס"ל למהרש"א ז"ל דמוכח דאפי' תרי קולי מקלינין דאל"כ מאי מהני ברישא שהיא לפני ם כרוכים אחרי' הא קתני בברייתא דאם הי' לו שתי נשים חיישינן דשמא בני' של חבירתה הי' מגדולתן א"כ איכא נמי חששא שמא נשא אשה אחרת ומתה והיא גדלתם ואפ"ה לא חיישינן נמי שמא היה לה בעל אחר מיהו אין זה מוכרח כ"כ וי"ל דכולי האי לא חיישינן דשמא גדלתם ודו"ק

והנה לכאורה קשה על שיטת הר"י דלמה צריך להביא ראיה ברישא וסיפא שהבנים שלו יאומן במיגו דאי בעי אמר שאינו שלו והיה נאמן עליו דקיי"ל ע"א נאמן לתרומה אף דכתבו תוס' בכתובות דף כ"ה ע"ב בד"ה הרי שאמר וכו' דאף דאיכא מיגו מהימן דלדבריו קרוב וכו' מ"מ נראה דזה דוקא כשמעיד על אשתו אם של הבנים שהוא כשרה דבזה שפיר י"ל אע"ג דאית ליה מיגו כיון דלדבריו קרוב הוא אינו נאמן עליהם משא"כ לענין עדות שהם בניו י"ל דלא שייך לומר דלדבריו הוא בנו לא מהימן שהוא בנו דהוה ליה שני הפכים בנושא אחד דהא עכ"פ צ"ל שהוא בנו: ובזה הוה א"ש הא דנקיט במתניתן ואמר אשה זו שיצאה עמי וכו' דאמירה זו צריכא בשביל עדות שהעיד עליהם שהם בניו מאשתו המוחזקת לו אך ז"א אלא לר"ל דמוקי לה למתניתן בקדשי הגבול והיינו לתרומה כפירש רש"י ז"ל אבל לרבי יוחנן דאמר אף ליוחסין לא שייך מיגו דאין ע"א נאמן ליוחסין. ונראה דאף לר"ל אתי שפיר דלא הוי מיגו אפי' לתרומה דכיון דברישא הבנים כרוכין אחר אשתו שיצאה עמו א"כ אם יאמר שאינו בניו ע"כ צ"ל שגירשה וא"כ ע"כ אין בניו כהנים שהרי גרושה אסורה לכהן ואם נשאת לכהן הרי הבנים חללים וע"כ צ"ל כסברת התוס' משום דלא חיישי' שלקחה איש אחר: אך הא קשה לי לשיטת ר"ת כיון דכתבו תוס' דכשאנו יודעים שהבנים הן שלו לא חיישינן שמא נושא אשה אחרת א"כ בסיפא דרישא שנשא כאן ומתה שם למה צריך להביא ראיה שהבנים הם שלה נימא כיון דמהימן במיגו שהבנים הם שלו דאי בעי אמר שהבנים אינם שלו דכיון דמתה ואין הבנים כרוכים אחריה הוה מיגו טובה כנ"ל וכיון דמהימן שהבני' הם שלו וממילא לא חיישינן שמא היתה לו אשה אחרת כמ"ש תוס' ונהי דבסיפא ובברייתא לקמן שנשא אשה במדינת הים צריך להביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ושהבנים ממנה כיון שלא הלכה עמו אבל כשהלכ' עמו שאין אנו חוששין שנושא אשה אחרת ממילא כיון דמהימן שהם בניו במיגו תו ליכא למיחש למידי מיהו קושיא זו אינו לר"ל ולשיטת רש"י לקמן דלקדשי גבול דאמר ר"ל היינו לתרומה אבל לרבי יוחנן דמפרש מתני' ליוחסין וכן פירש ר"ת דמפרש לקדשי גבול היינו לכל דבר שבקדושה ואפי' להשיאו אשה אתי שפיר דאין כאן מיגו דאין עד אחד נאמן ליוחסין אם יאמר שאינו בנו ובאמת לפי פירוש הרמב"ן ז"ל בכתובות דף כ"ה ע"ב בהא דרבי דאמר מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה דהיינו דנאמן במיגו שאינו בנו א"כ היינו קושית תוס' בסמוך בד"ה לא שנו וכו' וקשה דמשמע וכו'. וכבר תירצו תוס' בזה לשיטת רש"י ז"ל דרבי תנא הוא ופליג ונראה די"ל דרבי לטעמיה לעיל דף ס"ד ע"ב ברייתא דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דר' סבר מה לי לשקר כעדים דומיא ואתי עדים עקרי חזקה ורבי נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי' וכו' א"כ י"ל דהכא מיירי דלא הוה מוחזק לן בבני ור' לטעמי' דס"ל כעדים דמי ועקרם לחזקה ותנא דידן סבר דלא מהני מיגו במקום חזקה וע"ש ברש"י ד"ה ורבי נתן סבר וכו' הוה הדר ביה וכו'. ודו"ק

עוד נראה דיש לומר דהא דאין צריך להביא ראיה שהם בניו היינו משום דהתורה האמינו להאב שהוא בניו מקרא דיכיר יכירנו לאחרים וכבר נתבאר בחידושינו בכתובות דף כ"ה בתוס' ד"ה נאמן להאכילו בתרומה וכו' דמוכרח לומר כן ע"ש: ובזה א"ש אפי' כרבי יוחנן דמפרש מתניתין ליוחסין דהא דהאמינה התורה היינו נמי ליוחסין ונהי דעשו חכמים מעלה דאין עד נאמן ליוחסין אבל באב שהאמינו התורה להעיד שהוא בנו או אינו בנו בזה לא מצינו שעשה חכמים בו מעלה ולכאורה היה נראה דהתוס' ס"ל כשיטת רשב"ם ז"ל בב"ב דף קל"ד ע"א בד"ה ליורשים פשיטא וכו' אבל היכא דלא ידעינן אם בנו הוא וכו'. וכבר ביארנו דבריו לעיל דף ע"ח ע"ב וס"ל דלא האמינתו התורה אלא לומר שאינו בנו אבל לא איפכא אבל הרא"ש ז"ל שם בשם הר"מ חולק על הרשב"ם