המקנה כז

כלום ואי מיירי ע"י אחרים דלמא תנאי הוי וחוב הוא לו דחייב במצות כמ"ש התוס' אע"כ צ"ל דמיירי בלא מעכשיו וע"י אחרים. אך נר' דזה אינו חדא דפלוגתא דתנאי היא שם בברייתא ולקמן ר"פ האומר דס"ל לרבי דאפי' במהיום ולאחר מיתה כזה גט א"כ י"ל דס"ל לרשב"ג כרבי ותו דלפי מ"ש התוס' בלשונם לכשתברח ממנו מעכשיו אין לו עסק בך כיון שכתב מעכשיו לבסוף נר' דלא שייך בו חזרה ותו דלפי מה שיבואר לקמן בס"ד דף ס"ג בתוס' ד"ה לכשאקחך וכו' ליתא להך סברא שכתבנו דאפי' אם משחרר לאחר זמן שייך לומר דגיטו וידו באים כאחד וכמו שהוכחנו שם באריכות וא"כ ליכא לפרש הכי דברי תוס' אלא כמ"ש בתחלה דלשון כ' עליו אונו משמע ע"י אחרי' ונר' עוד דעיקר מימר' דרשב"ג מיירי דווקא ע"י אחרים דהא צריך להבין דברי רשב"ג דלכאורה מלתא דפשיטא הוא דדוחק גדול לומר דקמ"ל דהא לישנא לשון שיחרור הוא דהא אין מפורש בדברי רשב"ג ותו דמשמע דת"ק פליג על רשב"ג כדאמרינן בעלמא דבמה לחלוק וצריך להבין במה פליגו ונראה דעיקר פלוגתייהו בכתב לו ע"י אחרים דפליגא בי' ר"מ ורבנן לקמן דף כ"ג דר"מ ס"ל דחוב הוא לו מה שהוא נאסר בשפחה משום דבהפקירא ניחא לי' ואתי' לרבנן דס"ל דזכות הוא לו הא כתבו תוס' בכתובת דף י"א בד"ה מ"ד נכרי דדוקא גבי עבד אמרינן שאינו חושש בהפקיר' דהא מפקיע את עצמו מן השיעבוד אבל גבי נכרי שאינו משועבד מודים חכמים דניחא לי' בהפקירא וחוב הוא לו וא"כ הכא דמוכר עבדו לנכרי דיצא לחירות וצריך ג"ש תלי' בפלוגתא דלמ"ד דמעוכב ג"ש מותר בשפחה וודאי חוב הוא לו אפילו לרבנן דכיון דפטור מן השיעבוד וודאי בהפקיר' ניחא לי' ולמאן דס"ל דאסור בשפחה וודאי דזכות הוא לו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין והנה תוס' כתבו בגיטן דף מ"ם בד"ה אותו העבד אין לו תקנה וכו' דהא מלתא תלי' בפלוגתא דתנאי למאן דס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה מותר נמי בשפחה ואיתא בכריתות דף כ"ד ע"ב דהכותב נכסי' לאחרי' והי' בהן עבדים ואמר אי אפשי בהן אם רבו שני כהן אוכל בתרומה רשב"ג אומר כיון וכו' ומסיק שם דת"ק ס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה הרי דס"ל לת"ק דרשב"ג דמעוכב ג"ש מותר בשפחה ולטעמי' אינו מועיל הכא שטר ע"י אחרי' דהא חוב הוא לו אפי' לרבנן דר"מ כיון דפטור מן השיעבוד ומותר בשפחה כמ"ש התוס' בכתובת כנ"ל אבל רשב"ג פליג וס"ל דאינו אוכל בתרומה ואסור בשפחה דזכות הוא לו (ומ"ש התוס' בגיטן שם בלשונו דרשב"ג סבר אוכל בתרומ' צע"ג דהא הוא דברי ת"ק דרשב"ג ועיין בכ"מ בהל' תרומת בפ"ט הלכה וי"ו דיש מקום לומר דרשב"ג פליג ע"ש) כיון דאסור בשפחה ובבת חורין והיינו עיקר דברי רשב"ג דמהני מ"ש עליו אונו אפי' ע"י אחרים והשתא א"ש דברי התוס' בפשטות דע"כ לא מיירי שכתב מעכשיו דא"כ חוב הוא לו ומתחייב במצות למפרע ודו"ק היטב

ברש"י ד"ה אינה מקודשת וכו' דקיחה משדה עפרון גמרינן וכו' משמע מדקדוק לשונו דדוקא משום דילפינן משדה עפרון. אבל למאן דיליף לעיל קידושי כסף מויצאה חנם אין כסף לאדון זה וכו'. י"ל דמקודשת במלוה ונראה די"ל הטעם בזה עפ"י מה שכתבו תוס' לעיל דף ג' ד"ה אשה פחות מש"פ דכיון דילפינן משדה עפרון כל דלא הוי כסף בקינה שדה מנכרי לא הוי כסף נמי לגבי קדושין ונראה דבקונה שדה מנכרי ודאי אינה נקנה במלוה כיון דאינו בעין אע"ג דבישראל יש לומר דהוי כמו בעין משום שיעבוד נכסיו דהוי דאורייתא אבל בנכרי וודאי לא הוי שיעבודא דאורייתא דהא כ' רשב"ם סוף ב"ב דשיעבודא דאורייתא נפקא מקרא דיוצא אליך העבוט וכיון דאמרינן בפסחים דף ל"א ע"ב דישראל מנכרי לא קנה משכון ממילא כ"ש הוא דשיעבודא לאו דאורייתא והיינו דכתב רש"י כיון דקידושי אשה ילפינן משדה עפרון לא מהני במלוה אבל למאי דיליף מאין כסף י"ל דמהני אפי' במלוה ולפ"ז הוי מצי הש"ס למיעבד צריכותא לעיל דף ד' ע"ב דאי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א אפי' במלוה אלא כיון דמצינו לקמן דף מ"ח פלוגתא במקדש במלוה אי מקודשת או לא עביד הש"ס צריכותא אליבא דכ"ע ובהכי ניחא מה שדקדקו לעיל דף ד' ע"ב דלאביי דס"ל אין קטיגור נעשה סניגור לא אתי שפיר האי צריכותא דיהבי' איהי לדידיה וקדשתו וכו' דא"כ וכתב למה לי ע"ש ולפי מ"ש א"ש דאביי לשיטתי' דס"ל הכא המקדש במלוה אינה מקודשת איצטרך שפיר קיחה קיחה להכי כנ"ל ודו"ק

שם בד"ה אילימא דאזקפה וכו' ובד"ה רבית מעלייתא הי' וכו' ואמאי קרי לי' הערמת רבית לכאורה דברי רש"י ז"ל אינם מובנים כמ"ש המפורשים דה"ל לפרושי בפשיטות דכיון דהוי רבית קצוצה שיוצאה בדיינים במה תהיה מקודשת הא לא יהיב לה מידי ובס' ע"י כתב דס"ל לרש"י כסברת הריטב"א דאם לקח ממנה רבית קצוצה וקידשה בו מהני דאף דר"ק יוצאת בדיינים אינו אלא חוב והוא דלא כר' ירוחם שהביא ב"ש ס"ק כ"ו המקדש ברבית קצוצה אינה מקודשת ונר' דאין קושי' מלשון רש"י על הרי"ו די"ל דתלי' בפלוגתא דאביי ורבא בריש תמורה דלרבא דס"ל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולכך ר"ק יוצאה בדיינים כדאי' שם לא הוי קידושין כלל אבל לאביי דס"ל שם אי עביד מהני אלא דהתורה אמרה אהדר לי' כי היכא דניחי אינו אלא חוב בעלמא ויכול לקדשה א"כ י"ל דרש"י פי' הכא אליבא דאביי הכי אבל למאי דקיי"ל כרבא אינה מקודשת ועיין בק"א סי' כ"ח באורך מיהו אכתי לא מתרצא דהא משמע מדברי אביי שעדיין לא לקח ממנה הרבית אלא שמקדשה בהנאת המלוה ובזה נראה דאפי' באבק רבית כיון דעדיין לא נתנה לו ואינו יכול להוציא ממנה בדין כדאית בי"ד סי' קס"ו א"כ לא יהיב לה מידי ותו דעיקר דין זה צ"ע דאפילו בלקח ממנה כיון שהוא אומר שמקדשה בזתא דרביתא והיינו שלא יצטרך לשלם לזה זיז הרבית שלקח ממנה. א"כ במה תתקדש דלא יהא אלא חוב אחר שחייב לה כיון שאומר בפי' שיפטור בזה הנתינה מן החוב שחייב לה אינה מקודשת מיהו י"ל בהא דס"ל לריטב"א כשיטת הרמב"ם בזה דפטור מן החוב ומקודשת כשאמרה הן כדאית' באה"ע סי' כ"ח ע"ש. ונראה ליישב דס"ל לרש"י דהא דקאמר דאזקפה ד' בה' לאו שעשה באיסור אלא אפי' עשה בדרך היתר וכמ"ש הפוסקים בשם רש"י בי"ד סי' ק"ס סי"ד דכשהלואה ע"י שליח וגם נותן הרבית ע"י שליח אין בזה איסור רבית דכיון דאין שליח לדבר עבירה לא ה"ל רבית הבאה מלוה למלוה והכא מיירי בענין זה כדמסיק דארוח לה זמנא דהיינו מה שהיתה צריכה ליתן לאדם אחר שיפייס אותו על כך ר"ל שאותו אחר יפייס אותו בפרוטה ואין בזה חשש רבית משום דבאמת לא קצצתה עם אחר כדפי' רש"י בסמוך ודומי' דהכא לפי הס"ד היינו שקצצתה באמת עם אחר דבזה ליכא איסור רבית אפי' אם אותו אחר יתן אותו למלוה משום דלא ה"ל רבית הבא' מלוה למלוה כיון דההלוא' הי' ג"כ ע"י שליח אלא כיון דאין היתר בזה אלא כשהרבית בא ג"כ ע"י שליח והכא כשמקדשה בעצמה הוי כאילו הוא בעצמה מקבל ממנה והיינו דפריך רבית מעליא הוא זו אף שהיא מרווחת מה שצריכה ליתן לשליח ולא שייך לומר אין שקלי ודידי שקלי מ"מ כיון דבאמת הוי כאילו היא נותנת למלוה עצמו רבית מעליא הוא כיון דקייצא עם השליח ונותנת למלוה והיינו דמשני דארוח לה זמנא ומקדשה בהנאה זו שהיתה צריכה ליתן לאדם אחר שיפייס אותו על כך דאז אף שהוא מקבל בעצמו מ"מ כיון דבאמת לא קצצתה עם אחר לא הוי אלא הערמת רבית כן נלענ"ד ודו"ק

תוס' בד"ה דארווח לה זימנא וכו'. וא"ת אמאי מוקי לה בארווח לה בתחלת הלואה. הי' יכול להעמיד וכו'. כתב מהרש"א דלפי' ר"ת קשי' להו הכי אבל לפי רש"י בתחלת הלוואה ה"ל רבית קצוצה ע"ש מיהו זה דחוק דהא לרש"י ז"ל אין חילוק בין תחלת הלוואה להרחבת הזמן לענין רבית קציצה כמ"ש הב"ש בסי' כ"ח ס"ק כ"ז ע"ש. ולפי ענ"ד נר' די"ל הא דקאמר דארווח לה זימני היינו שמקדש אותה קודם שהגיע זמן הפרעון בהנאה שמרחיב לה הזמן דהיתה צריכה ליתן לאדם אחר לפייסו על זה וכיון דעדיין לא הגיע זמן הראשון של פרעון ואין השכר אלא בשביל שמרחיב עוד הזמן יותר אינו אלא כמו רבית מוקדמת להלוואה דבל"ז אינו אלא אבק רבית כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ק"ס ס"ק חי"ת וכן משמע הלשין דארווח לה זימנא דעדיין לא מטי זמן הפרעון והרחיב לה הזמן. וממילא בכה"ג דלא קץ ולא יהבא לי' מידי לא ה"ל אפי' אבק רבית אלא הערמת רבית מוקדמת וממילא מתורץ הא דלא מוקי בהכי בתחלת הלואה דהיינו שאמר לה התקדשו לי בשכר הפיוס שאלווך למחר דהא בכה"ג אין הקידושין חלין עד שעת הלוואה ממש שהרי אף שנתפייס והבטיח לה להלוות לה יכול לחזור עדיין כדקיי"ל בח"מ סי' ל"ט דאפי' אם כתב לה ונתן שט"ח יכול המלוה לחזור בו כל זמן שלא הלוהו וכיון דאינה מתקדשת עד שעת הלוואה ממילא ה"ל הקידושין רבית בשעת הלוואה משא"כ בארווח לה זימנא קודם זמן הפירעון כיון שכבר המעות בידה מיד שהרחיב לה הזמן זכתה בו כדין מחילה דא"צ קנין וסגי בדיבור בעלמא דאין חילוק בין מחילת המלוה או מחילת הזמן והוי הקידושין מיד בשעת הרחבת הזמן וכיון דבאותו שעה עדיין לא הגיע זמן הפירעון ה"ל רבית מוקדמת כנ"ל א"כ לפי' רש"י לק"מ משא"כ לפי' ר"ת אין חילוק בין הרחבת זמן לתחילת הלוואה דלעולם אינו אלא הערמת רבית ועיין בק"א שכתבנו ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמירי באמת בתחלת הלואה כמבואר שם

תוס' ד"ה לא החזיר וא"ת אמאי וכו' לכאורה קשה דאמאי לא הקשו זה מיד בדברי רבא לעיל ותו דלעיל לא שייך תרוצם דאיכא תנאי דלא בעי כפול וכו' דזה שייך דוקא באתרוג דמוכחא מילתא דהוא בעצמו צריך האתרוג ליומי אוחרא ולא נתן לו אלא לצאת בו כמ"ש הב"ש ס"ק כ"ט ועיין בק"א שם אבל בכל הני דלעיל ליכא הוכחה והב"ש באה"ע סי' כ"ט כתב דדברי התוס' הנ"ל קאי אכל מילי דרבא וצ"ע גדול דהא מפורש בגיטין דף ע"ד בעל מנת שתחזיר לי את הנייר דבעינן ת"כ וכל דיני תנאי ולכאורה הי' נראה דלעיל בדברי רבא י"ל דמיירי באמת בדכפלי' לתנאי' כמ"ש התוס' בעצמן בסוכה דף מ"א ע"ב בד"ה הילך אתרוג וכו' וכה"ג בכתובות דף נ"ו ובכמה דוכתי' דאע"ג דנקט סתמא מיירי בדכפלי' לתנאי אבל הכא גבי אתרוג י"ל דדייקו תוס' מדקאמר רבא ואם לאו לא יצא דלכאורה הוא מלתא דפשיטא כיון דעבר