המקנה רעו

לא מהימן דתלינן משום דדמי הכי מעיד כן אבל איהי כיון שיודעים באמת שזינתה ט' חדשים לפני לידתה וודאי יכולה למימר דקים לה שהוא ממזר כיון שיודעים שזינתה לא תלינן באשתהה דלא שכיחא תדע דהא לא צריכה להמתין משום הבחנה אלא שלשה חדשים דאם תלד אח"כ לשבעה לא חיישינן דאשתהה אלא אמרינן בוודאי דהוא מבעל שני וא"כ ה"נ איהי דקים לה שזינתה וודאי ממזר הוא. ודוק

שם עובר לית ליה חזקה דכשרות וכו' לכאורה קמ"ל דלרבנן לא מהימן אפי' בלא חזקה ולא אמרי' בזה כיון דלא איתחזק היתירא ע"א נאמן באיסורין אפי' בדבר שבערוה והיינו כמ"ש לעיל כיון דרוב בעילות אחר הבעל וקי"ל רוב עדיף מחזקה אין ע"א נאמן מ"מ נראה דדוקא עובר אבל מודים רבנן דנאמן לומר על אשתו שתיא ערוה לו ואם אח"כ נתעברה ממנו הולד פסול וכן משמע ביבמות דף מ"ז דלר' יהודא אינו נאמן לפסול בני בניו וכתבו תו' בד"ה ואין אתה נאמן וכו' דכשיש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אפי' בנים וא"כ ע"כ צ"ל דכשאין לו בני בנים דנאמן היינו אפי' שיפסלו בני בנים והיינו ע"כ משום דכיון שלא נולדו עדיין אין להם חזקה ונאמן עליהם לפסול אותם מצד הסברא ולא מקרא דהא קרא לא מיירי אלא בבנים וא"כ לרבנן ה"נ נימא כמו בבני בנים לר' יהודא דנאמן לומר שפסולי' כיון שאין להם חזקה ודוחק לומר דס"ל לר' יהודא כיון דאין סברא להאמין את האב במקצת ע"כ גזירת הכתוב הוא שנאמן על בנו אפי' לענין בני בנים שיולדו לו אח"כ משא"כ לרבנן ולפ"ז הי' נ"מ לדינא לר"י דקיי"ל כוותי' דכשיש לו בני בנים אינו נאמן אפי' אם אין לו בן הבן אלא עובר לבן נמי אינו נאמן לפסול כדשמעינן הכי לרבנן וצ"ע שלא הזכירו הפוסקי' ודוק

שם בנכסים שנפלו לאחר מכאן וכו' לכאורה קשה לפי מה שמבואר בח"מ סי' רפ"א ובאה"ע סי' כ"ח בכמה דוכתא דיכול להקנות שטח"ז אפי' בנכסים שיבוא אחר מכאן ע"י שמחייב את עצמו בשט"ח ומתנה שאם יתנו לו חלק חצי זכר יפטרוהו מן החוב א"כ ה"כ נימא דנאמן במיגו דאי מחייב את עצמו בשט"ח כשיעור חלק הבכורה ולשעבד לו מטלטלי אגב קרקע ודוחק לומר דמיירי שאין לו קרקע דהא בידו לקנות טפח קרקע דע"כ צ"ל כן בהא דמקשה לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קשה האיך יקנה לו המטלטלין שיפלו לו אח"כ דאין לומר שיקנה אותם בחליפין דהא כל דבר שאינו נקנה מיד קי"ל דאינו נקנה בחליפין משום דהדר סודר למרי' וע"כ א"א להקנות אלא בקנין אגב קרקע ותו קשה דלפ"ז לא א"ש נמי אפי' למה דמשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דוודאי בבע"ח משתעבד הנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דהא אפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה משתעבד הנכסים אי לאו דמצי אמרי דמכח אבוה דאבא קאתינא כדאיתא בח"מ ססי' ק"ד ואפי' הפוסקי' דס"ל דאין הב"ח נוטל בראוי היינו דוקא בראוי' לאחר מיתה אבל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ליכא מאן דפליג דמשתעבד כדמשמע שם בנפל הבית עליו ועל מורישו דדווקא הבן מת תחלה אבל אם האב מת תחלה אע"פ שהבן הי' גוסס גובה הב"ח ולכאורה הי' נראה דאפ"ה אין זה מיגו משום דאיכא למימר שרוצה להקנות לו אותן הנכסים עצמן שיפלו לו אבל בדרך חיוב כנ"ל יוכלו היורשים לסלקו במעות שלהם כדאי' בח"מ סי' ק"ז א"כ יכולין לסלקו במעות כשיעור כל הירושה. אך ז"א לדעת הראב"ד והרמב"ם ז"ל שהובא הש"כ שם בסי' ק"ט דאם החוב יותר מן הקרקע יכול הב"ח לומר לדידי שוה לי ככל החוב ואין היורשים יכולי' לסלקו א"כ ה"נ הוא יבוא להתחייב עצמו בחוב עצו' שלא יוכלו היורשים לסלקו ומזה ראי' לשיטת הפוסקים על הרמב"ם וראב"ד ז"ל וצ"ל דרבנן דר' יהודא ס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא ואפי' בשטר אינו יכול להתחייב מן התורה וזהו דלא כסברת הרשב"א ז"ל לעיל דף י"ג ע"ב דבשטר לכ"ע יכול להתחייב ועמ"ש שם וא"כ א"א לאוקמי קרא בהכי ונראה דא"ש דבל"ז צ"ל כן דהא יש לדקדק לכאורה דל"ל לאוקמא כשנפלה לו כשהוא גוסס והיינו משום דבנכסים שנפלה לו לאחר מיתה גם הבכור אינו נוטל בראוי' ה"ל לשנוי' דנ"מ שנפלה לו לאחר כן מלוה והוי עדיין ביד אחרים בשעת מיתתו וס"ל רבנן דבבכור לא הוי ראוי' ולהקנות אינו יכול דכיון דבאותו שעה עדיין המלוה ביד אחרים וקי"ל דאינו יכול להקנות מלוה אלא בכתיבה ומסירה או במעמד שלשתן וזה לא שייך בהלוא' שנעשה אח"כ ולפמ"ש צ"ל כיון דע"כ דס"ל לרבנן שיעבוד' לאו דאורייתא דאל"כ הי' יכול להתחייב אף בחוב כנ"ל וכיון דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ממילא גם בבכור אפי' בבי קרקע אין לו כדאי' בסוף ב"ב דהא בהא תלי' וע"כ דליכא למימר משום מלוה. ולפ"ז צ"ל להפוסקים דס"ל שיעבודא דאורייתא אע"ג דמוכח מדרבנן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא היינו משום דס"ל דהאי גופא הוי טעמא דר"י דפליג אדרבנן משום דס"ל שיעבודא דאורייתא וא"א לפרש קרא דיכיר בצריך היכירא וכיון דקי"ל ככ' יהודה בהא ממילא דקי"ל נמי שיעבודא דאורייתא. ודוק

בגמרא ולר"מ דאמר אדם מקנה וכו' לכאורה יש לדקדק דהמ"ל דנ"מ אם מת הבן דבן בנו יורש חלק בכורה של אבי' כדאשכחן בבנות צלפחד ואלו במתנה כיון שמת הבן אח"כ בטלה המתנה וא"ל שיקנה אף ליורשי הבן ז"א דהא אמרינן בגיטן דף י"ג בשהקנה לנולדים מודה ר"מ דאינו יכול להקנות לדבר שלא בא לעולם מיהו התוס' כתבו שם דפלוגתא דאמוראי היא ועמ"ש לעיל דף ס"ב ע"ב. עוד נראה משום דפשטא דקרא משמע דמהני עדותו לענין הבן עצמו דהא לר"י נמי אמרי' שהוא נאמן לפסול בנו ולא בן בנו ובאמת צ"ע לר' יהודא דאיך יהא נאמן על בן בנו שאבי' הי' הבכור לענין ירושה ולא לענין לפוסלה וכ"ש בפי' רבינו אלי' דיכיר קאי אתרווייהו בין לענין ירושה בין לענין לפסול איך נחלק לענין בני בנים וכ"ש לפמ"ש לעיל דטעמא דר"י משום דלא פלגינן דיבורא בדבר א' שמעיד על א' מן הבנים שהוא הבכור בן השנואה א"כ אם יש לבן השנואה בנים דאינו נאמן לענין פסול אף על בנו כן לא יהא נאמן נמי לענין ירושה ומשמעות הפוסקים אין חילוק בין יש לו בנים ובין אין לו בנים לענין ירושה ודוק

שם בצריך היכרא למאי הילכתא וכו' כבר כתבנו לפירש רבינו אליה שכתבו תוספות לעיל דף ע"ד בד"ה כשם וכו' דלרבי יהודה קאי יכיר אתרווייהו שהוא מכיר אותו שהוא בן שנואה א"כ ע"כ גם לרבנן פירושא דקרא הכי דהא לא מחלק הסוגיא בהכי בין רבי יהודה ורבנן והא דקאמר למאי הילכתא לתת לו פי שנים וכו' ה"ה דנ"מ נמי לענין פסול דאם היה הבנים מעורבין ואינו ידוע מי הכשר ומי הפסול נאמן האב לומר זה בני פסול כמו לרבי יהודה במוחזקים שנאמן האב לומר נגד חזקה בין ליורשה בין לפוסלה ה"נ לרבנן בצריך הכירא והא דקאמר למאי הלכתא לתת וכו' ולא קאמר לענין איסורא היכ' דליכא חזקה היינו משום דלענין איסורא אין צריך קרא להאמינו ודקי"ל ע"א נאמן באיסורין היכא דלא הוי חזקה כמ"ש תוספ' בריש גיטין דילפינן מקרא דוספרה לה והא דס"ל לרבנן במתני' דאינו נאמן לומר זה בני ממזר היינו משום דמיירי כשהיא מכחשת ובסיפ' דנקיט אפילו שניהם מודים היינו מפני שהוא נגד הרוב שרוב בעילות אחר הבעל כמ"ש בלשון רש"י ז"ל במתניתן ודוק

במתני' ואם של שלו קדמו קידושיו קידושין וכו'. לכאורה כר' דאפילו אם האב קיבל קידושי בתו שיחולו לאחר שלושים יום ובתוך זה הזמן קידש השליח מ"מ קידושי האב הוי קדושין ולא של שליח דכיון דקיבל קדושי בטיל השליחות ואזלי בתר קבלת קדושין ולא בתר חלות הקידושין ועיין מ"ש בריש פרק האומר וכן בסיפא י"ל אם השליח קידש תחלה אלא שקיבל הקידושין שיחולו לאחר שלשים יום דגם בזה הוי קדושי של שליח קדושין דכיון דהוא לא ידע מקידושי שליח לא הוי קידושי האב חזרה מקידושי שליח אלא חזרה על השליחות וכיון שכבר עשה שליחותו לא מהני ביה ביטול בשליחות והיינו דקמ"ל בסיפא וכה"ג אמרינן לעיל בריש פ' האומר נהי דביטל לשליחותו גיטא גופא מי קבטיל ובזה הוי דומיא דרישא בענין א' דאזלינן בתר קבלות הקדושין ולא בתר חלות הקידושין נמצא דשייך שפיר צריכותא לענין זה כדקאמר בסוגיא וצ"ע בזה ועיין בק"א סימן ל"ז סעיף ט'

שם במשנה ואם אינו ידוע שניהם נותנין גט וכו'. לכאורה מלתא דפשיטא הוא ונראה דכיון דתני ברישא בקידש השליח או האב תחלה ולא פי' מה הוא הדין אם קידשו שניהם כא' דלכאורה היה נראה דבזה אינ' מקודשת כלל דקי"ל כרבא דאמר לעיל דף נ"א בקידש שתי אחיות כאחד דאינן מקודשת משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. או אפשר לומר דכיון דקידש האב בשעה שקידש השליח ביטול השליחות ותלו הקידושין האב מ"מ י"ל הא דלא נקיט במתני' כן היינו משום דקי"ל דא"א לצמצם כמ"ש התוס' בעירובין דף ה' ע"ב בד"ה וספק דבריהם כו' והוא בכלל מה שאמרו במתני' ואם אינו ידוע כו'. אלא דלפמ"ש תוס' שם בשם הר"ר שמעי' דמצינו למימר דבידי אדם נמי א"א לצמצם והא דפרוץ כעומד מותר היינו משום דהוי כאן ספק ספיקא שמא עומד מרבה ואפי' כי לא נפיש ושוה כהדדי מותר וכו' וכן כתבו תוס' בשם הר"ש בחולין דף כ"ח בשוחט מחצה על מחצה אי הוי כרוב ע"ש נמצא אי נימא דהכא כשקידש שניהם בב"א לא הוי קידושין כלל הרי כשאחד נותן גט איכא ס"ס להתירא לעלמא דשמא אותו שנותן גט קידש קודם ואפי' אי הוי שוה אין צריכא גט משני מיהו נראה פשוט דכשאינו ידוע כלל מי שקידש קודם לא שייך בזה שום ס"ס דלא אמר הר"ש אלא כשאנו רואים בעינינו שהוא מע"מ אלא דא"א לצמצם ע"ז אמר דהוי כעין ס"ס אבל אם אין אנו רואים אם שחט רוב הסי' או לא פשיטא דאין להתיר אפי' למ"ד מע"מ כשר. אבל אם קדשו שניהם כאחד כגון ששני עדים מעידים שקידש בתחילת שעה שישית וכיוצא בו י"ל דהוי כעין ס"ס ואפ"ה קמ"ל מתני' דמשום חומרא דא"א צריכה גט משניהם לעולם ועיין בק"א ודוק

דף ע"ט איתמר קידש' אביה בדרך וכו'. לכאור' נר' הא דנקיט בכה"ג בדרך ולא נקיט סתמא קידש אביה בבוקר כלשון הפוסקים וכמו שפירש רש"י בד"ה קידשה אביה בבוקר והי' בערב