המקנה רנט

ונחזי זוזי ממאן נקיט י"ל שנשאל להמוכר ממי קיבל המעות ולא קאמר שנשאל למי מכר דזה לא הוי מעלה ולא מוריד דהא השני יכול לישבע נגדו ונהי שכתבנו דאפי' אם אומר המוכר שיודע המכירה ג"כ נאמן במיגו שהי' אומר שאינו זוכר המכירה מ"מ ל"ל להש"ס להזכיר זה כיון שאין מצד זה מעלה להאמינו אלא עיקר הקושי' הוא דנשאלה למוכר ממי קיבל המעות כיון שמודה לוקח שני ג"כ שנתן המעות ואין לו שום מיגו ממילא יהבינן הטלית למי שנתן המעות הרי דבהצטרפות הודאות הלוקח והמוכר נאמן למוכר ודו"ק

דף ע"ד ונחזי זכותא מאן נקיט וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל דהקושי' הוא ארישא אבל אסיפא כיון דיכול לומר שלא כתבו לפסוק דין מיד אין ראי' מפסק דין דשמא כתבו לו עתה אך הטור וש"ע ח"מ סימן כ"ג כתבו נסתלקו לפניו אינו נאמן אם אין בידו פסק דין ע"ש משמע דכשיש בידו פסק דין לא חיישינן שמא כתבו עתה ולכאורה הי' נראה דס"ל כיון דטעמא דהאמינו לדיין משום דרמי' עלי' למדכר לומר פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב ה"כ כיון דרמי' עלי' למכתב הפסק דין מדכר ונאמן על כל מה שכתב בפסק דין אפי' אחר שיצאו מלפניו דכתיבת הפסק דין הוי כאמירת פלוני אתה זכאי והיינו דמקשה ונחזי זכותא כיון דמיירי ע"כ שכבר כתב הפסק דין ואפשר דקשיא לריטב"א ז"ל דהא יכול לומר שכבר כתב הפסק דין אחר ונאבד ממנו וכבר נגמר הדין ושוב אינו נאמן על מה שכתב בפסק דין שני אלא כע"א

אך נראה מדברי הרשב"א בסוגיא זו דכשהם מחולקים שהדיין אומר לא פסקתי עדיין נאמן ואין הבע"ד יכול לומר כבר פסקת לי שזה הוא בכלל נאמנות הדיין א"כ לפי הסברא שכתבנו דהאמינוהו לדיין עד שיכתוב הפסק דין א"כ נאמן בהא ג"כ שלא כתב לו פסק דין אחר בתחלה והש"כ כתב שם דהטור ש"ע מיירי כששניהם מודים שנכתב מיד ע"ש ולפ"ז צ"ל הא דאינו נאמן במיגו דאי בעי אומר שלא כתב לו מיד משום דאם יטעון כן יתחייב שבועה דאורייתא שלא כתב הפסק דין מיד כיון דהדיין מעיד שכתב מיד ואף דנשבע נגדו שזיכה אותו מ"מ כיון דהדיין מעיד שהוא נאמן כשנים יצטרך לישבע גם על זה שלא כתב הפסק דין מיד ודמי' לההי' נסכא דר' אבא ויותר נראה דס"ל להש"ך דהוי כמיגו במקום עדים דכיון שמודה שנכתב קודם שיצאו מלפניו ובאותו שעה הי' דיין נאמן כשני עדים הוי' לי' כמיגו במקום עדים ולכאורה היה נראה דלפ"ז נ"מ לדינא היכא דקיבלהו עלייהו לדיין א' לדון ביניהם דקיי"ל דגם בזה נאמן הדיין כדאיתא בש"ע דאפי' אם אין עדים ע"ז שקיבלוהו אותו אלא הבעלי דברים עצמן מודים נאמן הדיין לומר לזה חייבתו ולא אמרינן דמהימן הבע"ד במיגו דאי בעי אמר לא קבלתי אותך לדיין משום דהוי כמיגו במקום עדים אבל לפמ"ש הטעם של הש"ך משום דיתחייב שבועה נגד הדיין א"כ הכא כיון דגם עתה צריך שבועה נגד הדיין שלא חייב אותו מה שלא הי' צריך לישבע אם היה טוען שלא קיבל אותו לדיין שפיר הוי מיגו ובזה הי' מתורץ קושיא הרשב"א שהקשו דלמה אינו באמת נאמן הדיין כשיצא מלפניו במיגו שהיה אומר לא פסקתי עדיין ולפמ"ש י"ל דהכא מיירי דליכא עדים שקיבלוהו אלא דהוי כמיגו במקום עדים א"כ לאחר שיצאו מלפניו דליכא עדים אין להאמין לדיין במיגו דאי בעי אמר לא פסקתי דאדרבה הבע"ד יש לו מיגו טפי דיכול לומר לא קבלתי אותך לדיין כלל. אך באמת קשה לי דלא שייך כאן לומר מיגו במקום עדים כמ"ש לעיל דהיכא דיש לו מיגו בעיקר העדות אמרינן מיגו וכ"ש הכא כיון שאינו ידוע נאמנתו של דיין אלא עפ"י בע"ד שיאמר שביררו לדיין דאינו ידוע לעדות אלא על פיו שפיר מהני מיגו. ותו דעיקר קושית הרשב"א דלמה לא יהא הדיין נאמן במיגו דלא פסקתי אכתי לא מתרצי במה שכתבנו דהא מפורש בש"ע דמיירי אפי' בדיין מומחה שיכול לכוף אותו לדון לפניו ביחידי דליכא שום מיגו לבע"ד אפ"ה לא מהימן הדיין לאחר שיצאו מלפניו במיגו דלא פסקתי ולכאורה היה נראה דכיון דלאחר שיצאו מלפניו לא הימנוהו משום דלא רמי' עליה ולא קים ליה לא שייך להאמינו אפי' יש לו עדיין מיגו כמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ז ע"ב דכ"ש לפמ"ש הב"ח הביאו הש"ך שם דאפילו שני דיינים אינם נאמנים משום דלא קים להו א"כ לא שייך בזה להאמינם בשום מיגו ולפ"ז מתורץ קושיא הריטב"א דמה מועיל כשהפסק דין בידו דילמא עתה כתבו דכיון דבזה לא שייך לומר לא קים לי' אימתי כתבו א"כ כשהדיין אומר שכתבו מיד מהימן במיגו דלא פסקתי וצ"ל דס"ל לרשב"א ז"ל דהדיין הוי ליה כעד גמור משום שמעיד בבירור דקים לי' כמ"ש הש"ך שם ושפיר שייך בו מיגו כמ"ש תוס' בשבועות דף מ"ה ע"ב בד"ה מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וצ"ל כתי' הרשב"א דכיון שהבע"ד בעצמו שאומר עליו הדיין לזה זכיתי עודה שכבר נפסק הדין אין זה מיגו דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי וצ"ל דהא דלא מהימן באמת הבע"ד במיגו דלא נפסק הדין משום דאין אומרים מיגו בשנים כמ"ש לעיל וכמ"ש התוס' דאינו יודע מה שבלב חבירו ודו"ק

שם בגמרא ונהדר ונידיינהו וכו' כתב הריטב"א ז"ל דהוי מצי לשנוי' כגון שסות' הטענו' אלא דמסתמא הטענות כתובים משמע מדבריו שם להדיא דכל זמן שעומדים לפניו נאמן הדיין כשסותרין הטענות. אך בש"כ ח"מ שם סק"ה כתב דאם סותרין טענות הראשונות לא מהימן הדיין לומר לזה זכיתי אפילו לעומדין לפניו שאין דיין א' נאמן רק לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי מה שתלוי בדין משא"כ בזה. ולפ"ז נכון דמקשה הש"ס ונהדר ונידיינהו דליכא לאוקמי בסותרין הטענות דא"כ אפי' עומדין לפניו לא מהימן ונראה די"ל אפי' לדעת הריטב"א ז"ל יש לחלק כשאין הדיין מומחה אלא שקיבלוהו עליהם לדיין א"כ כשאמר הבע"ד שכך טען מתחילה וזיכה לו אין הדיין יכול לומר שנחזור ונידייני' כיון דכבר פסק הדין נסתלק קבלתו עליו לדין לפניו אבל בדיין מומחה שיכול לכוף אותו לדון לפניו כיון דקיי"ל דעד הרואה נעשה דיין בדיני ממונות דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה כיון שידע הדיין שהודה לפניו ולא טען מתחילה טענה שטוען עתה יכול לחזר ולדון אותו ע"פ ידיעתו דלא גרע מאלו הי' עדים מעידים לפניו שהודה כן. א"כ י"ל דס"ל להש"ס בפשיטו' דבריית' מיירי בדיין מומחה ושפיר מקש' ונהדר הדיין ונידיינהו ואפי' אם סותר הטענות וכן צ"ל הא דלא משני כגון שהיה עדים מתחלה והלכו להם דאם ידונו לפני דייני אחרים ולא יהיה לו עדים ובהא לא שייך תירוץ הריטב"א ע"ש אך לפמ"ש דמיירי בדיין מומחה פשיטא דיכול לחזור ולדון ע"פ ידיעתו מה שהעידו לפניו בתחילה וכן כר' לענ"ד דמוכח מדלא משני דמיירי שטעה הדיין בשיקול הדעת וזיכה דקי"ל מה שעשוי עשוי וישלם מביתו נמצא אם יחזור לדון לפני דיינים אחרים יחייבו אותו וכיון שלפי דבריו שטעה הדיין בשיקול הדעת וזיכהו זכה במה שבידו ולפמ"ש דמיירי בדיין מומחה א"ש דקי"ל בדיין מומחה לעולם חזר הדין וי"ל דמזה עצמו הוכיח הש"ס דמיירי בדיין מומחה מדקתני ברישא סתמא דנאמן הדיין ומסתברא דכשהדיין נוגע בדבר לא מהימן כלל ולפ"ז כשטוען שטעה בשיקול הדעת וזיכהו דהוי נוגע שלא יצטרך לשלם מביתו לכשכגדו אמאי מהימן ע"כ צ"ל בדיין מומחה דקי"ל שחוזר הדין. ולפ"ז צ"ל הא דמשני בשודא דדייני דאינו יכול לכוף אותו לדונו ע"פ אומד דעתו כמו שפסק לו בתחלה כיון דלא רמיא עלי' למידכר משא"כ בסתירת טענות או בעדות עדים דמדכר יכול לדונו ודו"ק

שם בתוס' ד"ה כשם שנאמן לומר וכו' בתינוק בין הבנים וכו'. לכאורה קשה דהול"ל זה בני ממזר דהא מחזיק בניו ראשונים לממזרים כדקאמר ר"י במתני' לקמן דף ע"ח. והיה כר' דבאמת אין האב יוכל להעיד שהוא וודאי ממזר דהא קי"ל ביבמות דנכרי ועבד הבא על בת ישראל אפי' בא"א הולד כשר וכיון דאיכא למיזל בתר רובא דעלמא דהוי נכרי והולד כשר ואף די"ל דאיהו אזיל לגבי' והוי קבוע מ"מ כדאמר לעיל ממזר וודאי הוא דלא יבוא אבל ספק יבוא א"כ מן התורה אינו פוסלו לבוא בקהל אלא היון דקי"ל ביבמו' דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכ"ע א"כ פסול לכהונה והיינו דקאמר בן גרושה ובן חלוצה ר"ל כמו שהאמינתו התורה לעשות בנו פגום ע"י נכרי ועבד כן הוא נאמן לומר שהוא בנו ובן גרושה וחלוצה הוא וכ"ש דא"ש לפמ"ש לקמן דף ע"ח ע"ב בס"ד דהא דמהימן לומר זה בני ממזר דהיינו שהוא בנו מחייבי כריתות הטעם הוא דנאמן במיגו דאינו בנו אם כן אה היה אומר שאינו בנו לא היה מן התורה אלא פגום כיון דספק ממזר כשר מן התורה בקהל הכא נמי נאמן במיגו לומר שהוא בן גרושה והיינו דאמר לשון כשם רצ' לומר דנאמן במיגו גם יש לפרש לשון כשם כפשטא דאף דאינו מפורש בתורה אלא לענין ירושה מ"מ משמע דמהימן כמי לענין איסורא דרבי יהודא לטעמיה דס"ל לא פלגינן דיבורא כמו שיבואר בסמוך והא דאמר לקמן גבי בכי זה ממזר היינו משום דכיון דהאמינה התורה אותו לומר שאינו בנו א"כ לפי מה דאסרו חכמים ספק ממזר הוי רבותא טפי בפסולי קהל ודוק

בא"ד וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא וכו' וביבמות דף מ"ז הקשו התוס' א"כ לא שייך לומר כשם וכן הקשו ת"י כאן ונראה לענ"ד דהא לכאורה יש להקשות לפי שיטתו דקרא אתרווייהו כיון דאמר לעיל דף ס"ח דפשטא דקרא לא מיירי בכהן כדקאמר שם מי כתיב כי תהיינה לכהן א"כ הול"ל זה בני ממזר כמשמעות הכתוב שנואה דהיינו שנושא ממזרת או שאר פסולי קהל ולכאורה הי' נראה משום דאמרי' בסנהדרין דר"י ס"ל כר' עקיבא אין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"כ י"ל דס"ל כר' סימאי דמוקי לעיל קרא באלמנה לכה"ג א"כ שפיר קאמר זה בני בן גרושה ובן חלוצה דבהא מיירי קרא אך לפי מה דאמר בסנהדרין שם דר"י לא סבר כר"ע אלא בחייבי לאוין דשאר אבל בשאר חייבי לאוין דהיינו ממזר וכיוצא בו ס"ל קידושין תופסין א"כ יותר הל"ל זה בני ממזר וכדקאמר ר"י באמת לקמן דף ע"ח ונראה דס"ל לפרש הכתוב דמשמע דמיירי בצריך היכירא כדקאמר לקמן שם והיינו כדפירש"י כגון שבאו ממדינת הים וכו' ומשמע ליה