המקנה רנח

דיש לחלק כמ"ש תוס' לעיל דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא אמנם הנר' עיקר כמ"ש בתחילה דאפי' אם כל א' אומר שהוא לבדו קנה אין זה חזקה נגד המוכר כיון שלפי דברי כ"א אינם חזקה כיון שחבירו מוחזק בו בגזל לא שייך מיגו דזכי לנפשי' כנ"ל. ואפשר לומר דהא דקאמר ונחזי' זוזי ממאן נקיט דמשמע מלשון זה דדוקא כשאומר המוכר שמכר לזה שנתן המעות כדקאמר זוזי ממאן נקיט ולכאורה לפי טעם רש"י ז"ל דמדכיר הי' ראוי להיות נאמנים אפי' אם אומר שמכר לזה שלא נתן לו המעות כמ"ש הרא"ש בריש פ"ק דב"מ לפי שיטת רש"י ז"ל לפמ"ש י"ל דאין זה מיגו כשאמר שמכר למי שלא נתן לו המעות דאי בעי אמר לא מכרתי דא"כ יצטרך לקבל עליו מי שפרע כיון דלפי דבריו שלא מכר עדיין יכול לקיים ולמכור למי שלא נתן המעות ובזה כל' לענ"ד דמה שכתבו תוס' לקמן בשיטת ר"ת בזמן שמקחו בידו ואז הוא נאמן מטעם מיגו דמצי אמר לא מכרתי או חזרתי וקניתי וכו' הא דהוצרכו לזה שיש לו מיגו דחזרתי וקניתי משום דאם אמר שמכר למי שלא נתן המעות לא שייך מיגו דלא מכרתי דיצטרך לקבל עליו מי שפרע ואינו רוצה לקבל עליו לטותא דבי דינא דקי"ל מילט לייטינין לי' משא"כ כשאומר שכבר מכר לשני דתו לא לייטינין לי' כיון שכבר אין בידו לחזור בו מן השני לכך הוצרך תוס' למיגו דחזרתי וקניתי. ונר' דהיינו נמי טעמא דהרא"ש בריש ב"מ שכתב לשיטת הר"ח כשהמקח בידו נאמן במיגו שיכול ליתנו לאיזה צד שירצה וכו' והיינו שיכול למסור הטלית ליד השני לבד ואז יהי' השני נאמן להחזיק ולא כתב סתם דהי' יכול לומר לא מכרתי היינו משום האי טעמא שכתבנו דיצטרך לקבל עליו לטותא דב"ד משא"כ כשימסור כבר לשני דלא מצי הדר בי' תו לא לייטינין לי' וה"ה דהוי מצי למימר מיגו דחזרתי וקניתי אלא דעדיפא מיני' קאמר משא"כ לפירש"י כשאין המקח בידו אף שכתבנו דיש לו מיגו דלא מכרתי מ"מ חזרתי וקניתי לא שייך בזה כיון דכבר קנה חבירו תי לא שייך לאוקמי אחזקה קמייתא משום דאגדו בידו וכ"ש דלא שייך מיגו שכתב הרא"ש כיון שאין הטלית בידו ע"כ צ"ל מיגו דלא מכרתי א"כ אם אומר שמכר הטלית למי שלא נתן לו המעות לא שייך מיגו דלא מכרתי משום שיצטרך לקבל עליו מי שפרע כנ"ל ואין לומר דאכתי יש לו מיגו שלא נתן המעות ז"א דאין זה מיגו לכפור נתינת המעות כמו שיבואר לקמן בשיטת דר"ת. וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד ליישב דברי רמ"א בח"מ סי' רכ"ב סעיף א' התמו' מאוד שכתב על לשון הש"ע שהוא ממש כלשון הברייתא וז"ל לא שנא נקט זוזי מחד ל"ש נקיט זוזי משנים ואמר שא' מהם נתן לו בע"כ עכ"ל. ותמה הסמ"ע דהוא נגד הש"ס דמוקי דוקא בנקיט זוזי מתרווייהו ע"ש ולפמ"ש דטעמא דרש"י הוא משום שהי' יכול לומר לא מכרתי א"כ לפי מה דאמרינן לעיל דף מ"ג ע"ב גבי שליח נעשה עד והשתא דתיקון רבנן בשבוע' היסת וכו' ע"ש פירש"י שפי' דהוי נוגע בעדות משום שיצטרך לישבע שבועת היסת ע"ש א"כ ה"כ אם נאמר לא מכרתי יצטרך לישבע שבועת היסת ואף שמודה לו במעות מ"מ כיון שטוען הלוקח שהחפץ שלו והוא מחזיק בו אינו מחויב להחזיר לו מדינא עד שישבע שבועת היסת כיון שטוען ברי שמכר לו החפץ והוא אמר לא מכרתי צריך לישבע שבועת היסת משא"כ כשאומר שמכר לאחר ואין הטלית בידו פטור משבועת היסת בשלמא ברישא כשהמקח ביד המוכר ובידו למסור לשני כמ"ש הרא"ש בשיטת הר"ח שפיר יש לו מיגו דלא מכרתי דהי' מוסר לשני דשוב אין לו עליו שבועת היסת אף שטוען שכבר קנה ממנו באיזה קנין גמור מ"מ כיון שאין כפירה במעות וכבר אין הטלית בידו לא שייך בי' שבועת היסת דאין יכול להוציא את הטלית מחבירו אבל כשאין המקח בידו אם אומר לא מכרתי לא יצטרך להחזיר לו עד שישבע שבועת היסת שלא מכר והוי נוגע בעדותו א"כ אין קושי' על רמ"א מן הסוגי' דמקשה ונחזי זוזי וכו' משים דהברייתא נשנית קודם שתיקן שבועת היסת ושפיר יש לו מיגו דלא מכרתי אבל לדידן דכבר נתקנה שבועת היסת שפיר כתב רמ"א דאפי' אם נקיט זוזי מחד אין המוכר נאמן כשאין הטלית בידו משום דהוי נוגע בעדותו שיצטרך לישבע שבועת היסת ודו"ק

ונראה לדעתי עוד די"ל דטעמא דר"ח שכתב כשאין המקח בידו לא שייך מיגו דלא מכרתי כנ"ל הוא מטעם שכתבו תוס' פ"ק דב"א ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחצי' שלי במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וכו' א"כ הנ"ל דס"ל להתוס' דלא שייך כשאין המקח בידו להאמין את המוכר במיגו משום דה"ל מיגו להוציא ורש"י ז"ל אפשר דס"ל מיגו להוציא אמרינן כמו שנחלקו הפוסקים בח"מ סימן פ"ב ומתרצים קושי' התו' בענין אחר ע"ש ויותר נראה די"ל לשיטת רש"י לק"מ קושי' התו' משום דבאמת הא דמשני אמתני' בנקיט זוזי מתרווייהו וכו' אבל בנקיט זוזי מחד ס"ל לרש"י דהעובר נאמן א"כ י"ל דבסיפא כשאומר חציה שלי הוא מודה שלא נתן המעות בעד כל החפץ כ"א בעד החציה א"כ אין לו מיגו דהי' אומר כולה שלי דכיון דבחצי השני לא נקיט זוזי אלא מחד הי' המוכר נאמן. ובזה א"ש טפי מה שהקשו בריש ב"מ לפי' רש"י הוי מצי לשנוי' דליתא קמן דנשיילי' ולפמ"ש א"ש דמוכח מסיפא דמתני' האומר חציו שלו דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר כולה שלי אך לפ"ז צ"ל הא דאין לו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ונתתי כל המעות משום דאין זה מיגו דאי בעי כופר המעות כמו שיבואר לקמן בשיטת הר"ח. אך היותר נראה לשיטת רש"י ז"ל משום דבאמת הוא דוחק קצת בסיפא דמתני' דמודה שהחציה של חבירו א"כ צ"ל דפלגא דזוזי יהיב מדעתו ופלגאי דזוזי יהיב בע"כ. ולפמ"ש י"ל דסיפא דמתני' מיירי דנקיט זוזי מחד והיינו כשהמוכר אומר שקיבל המעות מזה שאמר כולה שלי אין להאמינו במיגו דלא מכרתי דהיינו מטעם שכתבנו כיון דלא שייך מיגו דזכי לנפשי' כנ"ל אין להם חזקה נגד המוכר כיון דאגדו ביד חבירו כנ"ל וזהו ברישא אבל כשאמר חצי' שלי ומודה בחצי השני שהוא של חבירו שפיר שייך מיגו דזכי לנפשי' בחצי השני זכה נמי לחברי' וא"כ אם טוען לא מכרתי לא יהא נאמן להוציא ממנו דדוקא ברישא שטוען שחבירו אוחז בגזל גם הוא לא זכה כיון דלא שייך בחבירו מיגו דזכי לנפשי' אבל כשטוען שחבירו זוכה בחציו כדין שפיר שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' וכו' א"כ בסיפא שפיר י"ל דנקיט זוזי מחד וממילא מתורץ קושי' התוס' שיהא נאמן שהחצי שלו במיגו דאי בעי אמר כולה שלי דאי הוי אמר כולה שלי לא הוי שייך מיגו דזכי לנפשיה כיון דחבירו תופס בגזל כנ"ל והי' המוכר נאמן במיגו דלא מכרתי וא"כ שפיר י"ל דאמרי' מיגו להוציא כנלענ"ד ליישב שיטת רש"י והרי"ף ז"ל ודוק: ואין לפקפק דאכתי קשה דלמא נקט מתני' זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביעי יאומן ליטול רביעי וחצי במיגו דאי בעי אמר ג' חלקים שלי דהי' נוטל רביע וחצי ז"א די"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאין מיגו לחצי טענה

שם בא"ד ואמאי נאמן הא הוי מיגו במקום עדים וכו' כתב הש"ך בח"מ סי' רכ"ב דהא דהוי מיגו במקום עדים דוקא כשיש עדים שקיבל המעות ברצון אבל אם אינו עדים על המעות אלא מפי המוכר עצמו נאמן במיגו והא דמקשה הש"ס הכא ונחזי זוזי ממאן נקיט משום דמסתמא יש עדים ולענ"ד נראה דיש ליתן טעם לדבריו ז"ל משום דכבר כתבנו בכתובות דף י"ט דמוכח מן הש"ס ופוסקים דאף דלא אמרינן מיגו במקום עדים היינו דוקא כשאין המיגו בעיקר העדים אבל אם המיגו בעיקר העדים מהני כמ"ש הפוסקים בח"מ סי' ע"א בדין מיגו במקום נאמנות א"כ ה"נ כיון שאין ידוע מן המעות כלל אלא ע"י המוכר עצמו כיון דיש לו מיגו בעיקר העדות נאמן לומר שמכר לאחר אבל היכא שיש עדים על המעות דאנן סהדי שמכר לזה אף שיש לו מיגו אחרת הוי ליה מיגו במקום עדים. כן נראה ליישב דבריו אך מ"ש שם דמסתמא ידיע מילתא בסהדי שנתן המעות הוא דוחק וגם מ"ש שם דאם ידוע מפי הלוקחים נמי לא מהימן שמכר לאותו שלא נתן המעות צ"ע דלמה לא יהא נאמן הלוקח אחר שהמוכר אומר כדבריו במיגו שהי' מכחיש נתינת המעות ועיין בסמוך ודו"ק

והנה בריש ב"מ כתבו תוס' בד"ה ולחזי זוזי וכו'. דר"י מפרש נשאלה להם ממי קיבל המוכר מעות וכו' משמע מדבריהם ז"ל שלא תירצו אלא האי דב"מ משום דהתם מוקי בתחלה במו"מ ואינן מחולקים על המעות כדקאמר שם דמורה התירא אנא דמי קא יהיבנא מיהא מדברי הרא"ש ז"ל משמע התם דר"י מפרש כן בם בשמעתין דקידושין שכתב שם וז"ל ולפיר"י הא דפריך הכא והתם נחזי זוזי מאן נקיט ע"ש משמע דגם בשמעתין פי' כן והקשה הרא"ש שם דלשיטת ר"י לא א"ש דלחזי זוזי ממאן נקיט משמע דקאי אמוכר ולא הוי ליה למימר אלא זוזי מאן יהיב ולפענ"ד נראה לפרש שיטת ר"י על נכון דמדוקדק הלשון היטב והא די"ל דאף אם לוקח הא' מודה שחבירו נתן המעות מ"מ נאמן במיגו במיגו דאי בעי היה מכחיש שהוא נתן המעות ואין זה מיגו במקום העדים דהא כתב הש"ך לדעת הר"ח דס"ל דאם מוכר אמר שמכר למי שלא תן לו המעות הוי ליה מיגו במקום עדים מ"מ היכא שיש למוכר מיגו בעיקר נתינת המעות נאמן וכבר ביארנו לעיל טעמא בזה א"כ כ"ש שהלוקח שהוא בע"ד נאמן במיגו בעיקר נתינת המעות והי' הכרח מזה דלא כסברת הש"ך דאין להאמין במיגו דהיה כופר נתינת המעות דשמא לא חשוד אממונא דחברי' אלא בקנין הטלית מורה התירה כדאמר ברפ"ק דב"מ בצריכותא ע"ש אך זה דוחק אלא דנראה דאם המוכר והלוקח שניהם מודים בנתינת המעות שוב אין ללוקח מיגו דהיה מכחיש נתינת המעות דכיון דהמוכר הוי עכ"פ ע"א כמ"ש הר"ת א"כ אם יכחיש הלוקח נתינת המעות יתחייב ש"ד נגד המוכר שהוא ע"א ובכה"ג לא אמרינן מיגו והוי ליה משואי"ל משלם כדאיתא בנסכא דר' אבא ובח"מ סי' ע"ה דכל טענה שאינו נאמן עליו אלא במיגו ואם היה טוען כן היה צריך להכחיש ע"א ולישבע ש"ד הוי משואי"ל משלם ונראה דאפי' אם המוכר אומר ג"כ שמכר למי שנתן הדמים דגם עתה מחיוב השני ש"ד נגדו אפ"ה מקשה שפיר ונחזי זוזי וכו' דאכתי המוכר נאמן במגו שהי' אומר שאינו זוכר מן המקח אלא שזוכר שחבירו נתן מעות מרצונו ואז ממילא לא היה נאמן הלוקח משום דהוי משאיל"מ והיינו דפריך