המקנה רנז

דרבנן שמא ישא אחותו דבל"ז אינו אלא חששא למיעוטא חיישינן נמי שמא זינת' ומחמ' פסול' השליכתו ולא תלתה בבעלי כן נראה ליישב שיטת מהרש"א ז"ל אמנם העיקר נראה דלפי מה דאמר רבא דאיכא למתלי בארוסה או במי שהלך בעלה למדינת הים או בא"א שילדה מבעלה והשליכתה מחמת רעבון א"כ כיון דא"א לתלות באחותו מאמו לבד משום חזקת כשרות דידה שלא זינתה תחת בעלה וחזקת היתר לכהונה אלא כשזינתה כשהי' פנוי' דה"ל מיעוטא וכיון דאיכא נמי רובא דפנוי' דעלמא ה"ל מיעוטא דמיעוט' וכולי האי ליכא למיחוש כי היכא דאמר כל הני שדי ואזלי משא"כ באחותו מאבי' שפיר איכא למיחוש שזינתה עם ארוסה וכל הני חששא ודו"ק

ע"ב משלטי הדמים וכו'. הנה רש"י ז"ל פירש ספ"ק דכתובות גבי תינוק מושלך וכו' בד"ה אבל ליוחסין וכו' כגון דאמרינין בעשרה יוחסין משלטי הדמים וכו'. נראה הא דלא מפרש כמו שפי' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה"ל איסורי ביאה הל' כ"ה וכן הוא באה"ע סי' ד' דמיירי באסופי גמור והא דקאמר אבל ליוחסין לא היינו כשלא נתגייר ואפי' ברוב ישראלים חיישינן שמא הוא נכרי ואם נתגייר באמת ה"ל אסופי ולכאורה נראה משו' דקשה ליה דמשמע מדקאמר אבל לא יוחסין דאי הוי אזלינן ביוחסין בתר רובא הי' כשר לבוא בקהל כמו שאר מיוחס ואמאי הא אכתי ה"ל אסופי ולא הי' מותר אלא בגרים דלא מקרי קהל מיהא נראה דהרמב"ם מפרש דרב קאי ארישא אם רוב נכרי' בכרים ל"ש אלא להחיותו דהיינו דא"צ להחיותו אבל ליוחסי' דהיינו אם נתגייר ה"ל אסופי אע"ג דברובא נכרי' הו"ל גר דכש' בישראל מ"מ מעל' עשו ביוחסין וחשו למיעוט ישראל וה"ל אסופי כמ"ש הרמב"ם פט"ז שם ונראה דלא ניחא לרש"י לפרש הכי דמאי ארי' רוב נכרי' אפי' מחצה על מחצה אינו מצווה להחיותו כמ"ש תוס' שם בד"ה אם רוב נכרי' והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל במחצה על מחצה מצוה להחיותו כמ"ש שם ושפיר יש לפרש כנ"ל ויותר נראה דקשה לרש"י ז"ל כיון דהכא אמרינן דלא חיישינן כלל שהוולד היא מאשה שיש לה בעל משום דתולה בבעלה והתם משמע דאזלינין בתר רובא כל הדרים שם מדפליגא התם ר' יהודה ואמר דאזלינן בתר רוב המשליכין והיינו סברת רבא דהכא בעיר שכולה ישראל שלא תלינין בא"א משום דאין דרכו להשליך ואזלינן בתר רוב שדרכן להשליך דהוא סברת ר' יהודא ודוחק גדול לחלק בין משליכין דהתם למשליכין דהכא והוא וודאי דלא פסק רבא כיחידאי ועוד דה"ל לאתוי' מתני' ולפסוק הלכתא כר' יהודה אע"כ דלאו בחד גוונא מיירי דהכא באסופי כיון שהשליכתו למיתה מודו רבנן דאזלינן בתר רוב המשליכן והתם מיירי בתינוק דמשלטי הדמים כיון דלא השליכה אותו למיתה חיישינן לכל הדרים שם ובזה אתי שפיר הא דמייתי הני פיסקא דיני בתר מלתא דרבא דמהא דרבא מפרש דאזלינן הכא ב תר רוב המשליכין מוכח ממילא דהיכא דנראה שלא הושלך למיתה אין בו משום אסופי כרבנן דר' יהודא שם במכשירין ולפ"ז הי' נ"מ לדינא לדעת רש"י ז"ל דהיכא דנמצא במקום שנראה שהושלך למיתה מודים חכמים דאזלינין בתר רוב המשליכין ולאו בתר רוב הדרים. אך נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמדלא חילקו במתני' משמע דמיירי בכל גווני ואפי' במקום שנראה שהושלך למיתה ובאמת אינו רוב גמור ולענין שתוקי מודים רבנן כיון דאמר רחמנא ממזר וודאי הא דלא יבוא בעינן רוב גמור שהוא כוודאי. ובזה יש ליישב קצת מה שפסק הרמב"ם ז"ל שם דלענין דיני נפשות לא אזלינין בתר רוב ואפי' אם היה שפחה שם או נכריות וקידש האסופי אשה ובא אחר עלי' אינו נהרג עליו ותמה עליו הראב"ד ז"ל דהא בדיני נפשות אזלינין בתר רובא וסברא זו לר' יהודא הי' ולפמ"ש דמוכח משמעתין דס"ל לרבא דרוב זה לא עדיף כשאר רוב וממילא דאין לנו ראי' שהולכין בדיני נפשות אחר רוב זה ומדאמרינן בר"פ בן סורר דהא דאזלינין בדיני נפשות בתר רובא שמעינן ממתני' דתינוקת בת שלשה שנים נהרגין עליו ולא חיישינין שמא איילונית הי' א"כ לא שמעינין אלא בריב גמור אבל הכא כיון דהאי רוב לא דמי לשאר רובא מדאמר רבא הכא לא אזלינן בתרי' בדיני נפשות ודו"ק

בגמרא ת"ר נאמנת חי' וכו'. כתב הר"ן דהאי נאמנת לאו מדין תורה היא אלא דחכמים האמינוה מפני שעל הרוב לא ימצא עדים בדבר ובב"ש סי' ד' תמוה עליו כיון שאין שם חזקה מהימן ע"א. ואפשר לומר דהכא כיון דאיכא רובא ואיכא למימר כל א' מרובא פריש אפ"ה נאמנת ועמ"ש לעיל דף ס"ג ע"ב בזה ועוד כראה כיון דאמר לעיל דחי' אינה נאמנת לענין בכור אלא לאלתר והכא נאמנת החי' לעולם אף שכבר יצא עליהם שם ספק ממזר כדאמר לעיל באסופי ע"כ משום דחכמים האמינוהו ובזה נראה להבין ע"ש הרמב"ם וש"ע סי' ד' סעיף ל"ה. נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ולוי ישראל ומותר נאמנת חי' וכו' אבל אם ערער עליו אפי' אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס וכתב הב"ש דהיינו בעד כשר נאמן להכשירו דעדיף מחי' ודוקא לענין ספק ממזר אזלינן לקולא אבל בספק חלל מחמרינן וכל זה דוחק דלא מזכיר עד כשר דוקא. אלא נראה דעיקר הטעם הוא משום דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולכך אינו ממזר וגם אין יחוס כהונה דמיעוט הוא לגבי כהונה וכיון דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ממילא הדר דינא דאזלינן בתר רובא ואף דבאסופי מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רובא מ"מ התם כיון דליכא ריעותא כמו נמצא בשוק אזלינן בתר רובא. ועוד נראה דהא דקאמר אינה נאמנת לא מיבעיא למאי דאוקמי בערעור תרי דמלתא דפשיטא הוא דשני עדים נאמנים יותר ואפי' בערעור חד אם הוא עד כשר נאמן להכחישה אלא דמיירי שהעדים אינם מעידים אלא על אחד מהם כגון שאמרה החיה שהוא ממזר והם אומרים שבשקר מעידה והי' כשר ממילא אבדה החי' נאמנת ואינה נאמנת על אחרי' וחזר דינא כאילו לא אמרה כלום ואזלינן בתר רובא ובזה א"ש הא דנקט בד' נשים והוה סגי בשלושה דהוי רובא: כיון דנקט בסיפא אם יש עוררים דהיינו לשנויי' קמא ערעור תרי ולשנויי' בתרא היכא דעד כשר דנאמן לגבי חי' הרי כיון שידעינן דזה אינו ממזר ע"כ הממזר בין האחרים ואם לא הי' שלשה חוץ מזה שמעידין עליו העדים הרי ליכא רובא לגבי ממזר לכך נקיט בכה"ג דאף לדברי העדים איכא רובא וולדות כשירים ואין לו יוחסין. ודוק

בתו' ד"ה בד"א בזמן שמקחו בידו כו' פי' ולאותו שנתן לו המעות וודאי נתרצה וכו' ולפ"ז נראה פשיט דכשאמר שמכר למי שלא נתן המעות א"כ כיון דאמרינן דאינו זוכר המכירה משים דלא רמיא עלי' למידק אלא משום דמסתמא נתרבה למי שנתן לו המעות אבל כשאמר בה פיך וודאי איני נאמן אבל הרא"ש בפ"ק דב"מ כתב דאפי' אמר בהיפוך נאמן ונראה דהיינו משים דס"ל דל"ל לרש"י כלל סברא זו דמסתמא מכר החפץ למי שנתן המעות אלא דקושית הש"ס הוא ע"י שזוכר נתינת המעות זוכר נמי קנין המקח וממילא נאמן אפי' כשאומר בהיפוך ונראה דטעם התו' היא משום דלשון הש"ס ונחזי זוזי וכו' משמע דוקא כשהמוכר אמר שמכר החפץ למי שנתן לו המעות ועמ"ש לקמן בזה ודוק

בא"ד קשה דמה יש לנו להאמינו טפי מע"א דעלמא וכו' הנה הה"מ והר"ן ז"ל דחקו ניישב שיטת רש"י ורי"ף ז"ל דס"ל דנאמן מדין החי' שנאמנות ומדין הדיין שנאמן ע"ש וקשה דמנא לי' להש"ס לדמות ולהקשות וכ"ש לפמ"ש הר"ן דאין להאמינו אלא כשהלוקחין עומדים לפנינו כמו דיין א"כ נהי דבשמעתין מקשה שפיר דמשמע מברייתא דוקא כשמקח ביד המוכר נאמן אבל בריש ב"מ מאי מקשה ונחזי זוזי וכו' דהא מסתמא כשבאו לב"ד כבר נסתלקו מהמוכר ולולי דבריהם הי' נראה לפרש טעם רש"י והרי"ף ז"ל דס"ל דהא דשנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי יחלוקו היינו דוקא בשניהם לוקחין דאין חזקה לזה יותר מזה: אבל בטלית הידוע לאדם א' שהוא שלו מעולם ובא אחר ואחז בו וטען שמכרו לו בעל הטלית נאמן כיון דאגדו בידו לא הוי משיכה ואף שטען שמכרה לו ועשה משיכה כראוי או שאר קנין חליפין וכיוצא בו מ"מ כיון שאין בתפיסתנו קנין משיכה מוקמינן הטלית אחזקתו ראשונה דדוקא בשנים לוקחים קי"ל בשנים שהגביהו מציאה קנו דכל א' מגו דזכי' לנפשי' זכי לחברי' כדאי' בב"מ דף ח' ע"א דבפקח וחרש שהגביהו מציאה כיון דלא מהני לגבי חרש לא מהני גבי פקח ומה דאמר ר' יוחנן שטעם השביעה שלא יהא כל א' תופס היינו בטלית שאינו ידוע שהי' לו לפ"ז נראה דה"ה בשנים לוקחי כיון דלדברי כל א' שאומר הוא לבדו קנה והשני בגזל אחז בו אם הי' המוכר אומר לא מכרתי אין בתפיסת של כ"א מהם ראי' להכחישו כיון שלפי דברי כל אחד השני תופס בו בגזל לא שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' דאין הגזלן קונה החפץ אם לא ע"י שינוי וכיון שאין בתפיסתו כמו שבאו לפנינו קנין לא הוי נמי חזקה נגד המוכר כדאי' בב"מ בשמעתין דרכוב ומנהיג כל שאין בתפיסתו קנין לא הוי נמי חזקה ואם הי' אומר לא מכרתי הי' המוכר נאמן דהוי מוקמינן לי' אחזקת קמייתא וא"כ שפיר נאמן לומר שמכר לא' מהם במיגו דהי' אומר לא מכרתי: ונראה עוד דכ"ש אם הי' אותו שהמוכר אומר כדבריו טוען שלא קנה הטלית כלל אלא שאחז בטלית בשביל המוכר כדי שלא יועיל תפיסת חבירו לקנותו וודאי הדין עם המוכר שלא מכר לו כלל דמה לי שתופס בו המוכר עצמו או שלוחו א"כ אפי' כשהטלית ביד הלוקחים והמוכר אמר כדברי א' מהן יש להאמינו במינו דאי בעי הוי אמר שלא קנה כלל אלא שאוחז בשביל המוכר ועוד דאי בעי הוי מחזיר החלק שתפס בו ליד המוכר וממילא דהי' המוכר נאמן שלא מכר לשני כיון שאגודו בידו נמצא דאף כשאין המקח בידו אלא ביד הלוקחי' נמי נאמנים המוכר והלוקח במיגו אלא דכיון שיצא המקח מידו תו לא דכר שפיר ואין להאמינו במיגו כיון דלא קים לי' כדאשכחן בכתובות דף פ"ח דכיון דמיפרע לא דייק אין להאמינו במיגו כמ"ש התו' שם א"כ שפיר פריך ונחזי זוזי וכו' דכיון דבכה"ג וודאי דייק כפירש"י שפי' מהימן במיגו מיהא בזה י"ל דס"ל להמפרשים כסברת התו' בכמה דוכאי דאין אומרים מיגו בשנים א"כ כיון דא"א לומר מיגו זו אלא אם כן יאמרו המוכר והלוקח הוי לי' מיגו בב' מ"מ אין קושי' על רש"י ז"ל