המקנה רמה

הקידושין חלין כמ"ש תוס' וצ"ל כסברת הרי"ף דממילא ידעינן דלא תפסי קידושין לישראל בנכריות מדהולד נכרי ממילא דלא קשה להיפוך בנכרי שבא על בת ישראל דזה נלמד מלא תקח משמע דאין בו קיחה. ונר' בזה דאתי שפיר דהא צריך להבין סברת הרי"ף ז"ל דס"ל כיון דהולד כמותה ממילא לא תפסי ביה קידושין מנ"ל הא ונראה דאתי' בקל וחומר דכיון דלמדנו מקרא דבתך לא תתן דנכרי שקידש ישראלית א לא תפסי קידושין אף דהולד ישראל כ"ש דלא תפסי קדושין לישראל בנכרי' כיון דהולד נכרי ולפ"ז א"ש לגירסת הרי"ף דלא אתי הכא אלא לאפרושי מתני' דנכרי' ולדה כמותה ממילא אין קידושין תופסין בה ויש לפרש גם לפי גרסא שלפנינו בנכרי' מנ"ל אמר קרא לא תתחתן בם דהיינו דסמיך אסיפא דקרא כמ"ש תוספות בשם ר"ת דבתך לא תתן לבנו היינו שאין בו תפיסת קידושין כלל אבל בנכרי' דלא תפסי קדושין אינו נלמד מהאי קרא כמ"ש לעיל משום די"ל אשלב"ע חלא דנפקא מסברא שכתב הרי"ף והא דמייתי קרא דלא תקח מתני' דנכרי' ושפחה ולדה כמותה היינו משום דעכ"פ עיקר ילפותא דאין קידושין תופסין מקרא דבתך לא תתן לבנו דמשמע אפי' בתו קטנה דאין בה משום שליחות וממילא ילפינן מיני' בקל וחומר דמה בנכרי ועבד שקידש את בת ישראלית דהוולד כשר אפילו הכי לא תפסי קידושין כל שכן דנכרית דולד כמותה דלא תפסי בה קידושין. ולפ"ז אתי שפיר טעי הא דהוצרך להביא קרא עם הדומה לחמור ער מתניתין דאין קדושין תופסין בשפחה ולא נלמד מסברא דהולד כמותה דהא לפמ"ש היינו משום דנלמד בק"ו מנכרי שקידש את בת ישראל משא"כ בשפחה דליכא ילפותא לעבד שקידש את ב"י כי אם מהאי קרא עם הדומה לחמור לכך הוצרך להביא הך קראי ודו"ק

תוס' ד"ה וולדה כמותה מנ"ל וכו' והאיך נוכל להכשיר והקשה בספ"י דהא אף בע"ע שרבו מוסר לו שפחה כנענית דליכא עבירה ואפ"ה הוי הולד עבד ע"ש ולענ"ד נראה כיון דהא דהולד הולך אחר הפגום ילפינן מממזר ומעמוני דכתב בהו לו הלך אחר פסולו והתם קיי"ל דאפי' בנשא גיורת דליכא עבירה ואפ"ה הולד הולך אחר פסולו כדס"ל לר"י לעיל דף ס"ז וכבר כתבנו שם דמוכח להדי' מלו דכתיב גבי עמוני דא"א לפרש אלא בנשא בהיתר דאי בנשא באיסור א"צ קרא דהא כתי' בי' דורת וע"כ צ"ל דהא דנקט במתני' ביש עבירה היינו דכיון דיש עבירה גבי ישראל אפי' בנשא בהיתר הולד פגום שפיר הקשו תוס' דניליף מינייהו דאפי' גבי שפחה וע"ע נמי דכיון דאיכא עבירה גבי ישראל אפילו במקום היתר הולד הולך אחר הפגום. מיהו לדעת הרמב"ם שכתב בפ' י"ב מה"ל א"ב דאין בשפחה איסור לאו מדאורייתא ממילא דלא קשה קושי' תוס'. אך הא קשה לי דאיך ס"ד דהטעם הוא משום דהולד הולך אחר הפגום דא"כ עבד הבא על ב"י נמי נימא דהולד עבד ובאמת אינו דין כן. כדאיתא לקמן דף ס"ט אמרו לו לר' טרפון טהרת את הזכרים ולא טהרת הנקיבות וכדמפרש לקמן דאין הולד הולך אחר העבד וכן משמע ממתני' דאי משום דהולד הולך אחר הפגום ולא איפכא ה"ל לכלול בהדי הך בבא דהולד הולך אחר הפגום אע"כ דקמ"ל דלעולם הולד כמותה בין שהי' שפחה ונכרית או איפכא שהוא עבד ונכרי לעולם הולד כמותה ותו דאפי' בישראל שנשא שפחה ליכא למילף מממזר ומעמוני דהולד הולך אחר הפגום דאיכא למימר מה לעמוני וממזר שהולד הולך אחר הפגום בין בזכר ובין בנקיבה אבל הכא כיון דעבד הבא על ב"י אין הולד הולך אחר הפגום וי"ל עבד יוכיח משא"כ למאי דמשני דנפקא מהאשה וילדי' תהיה לאדוני' י"ל דילפינן מיני' דה"ה לעבד הבא על ב"י כיון דג"כ מיקרי עם הדומה לחמור כפי' רש"י לקמן דף ס"ט ד"ה עבד כנעני וכו' וי"ל דאית' נמי בק"ו דמה ישראל הבא על השפחה דאית לה חייס אפ"ה אין הולד נמשך אחריו כ"ש עבד דל"ל חייס והיינו דקאמר לקמן דף ס"ט עבד אין לו חייס י"ל דילפינן בק"ו מישראל הבא על השפחה דאית ליה חייס וי"ל עוד לבתר דילפינן לקמן לר"ש מכי יסור דנכרי הבא על ב"י הולד כמותה ילפינן בק"ו לעבד הבא על ב"י דמה נכרי דיש לו חייס ואפ"ה הולד אינו נמשך אחריו כ"ש עבד דאין לו חייס כדאיתא ביבמות דף כ"ג ע"א אע"ג דאמרינן התם דאיכא למימר עבד עדיף טפי דשייך במצות מ"מ ליכא למיפרך מה לנכרי שכן אינו שייך במצות דאיכא למימר ישראל הבא על השפחה יוכיח וכ"ש למאי דמסיק לרבנן מכי תהיינה וילדה לו דכל דלא תפסי קידושין אין הולד נמשך אחריו א"כ ממילא בעבד נמי ואפשר ליישב דבריהם דאפי' אי נימא טעמא דהולד הולך אחר הפגום אין להקשות עבד נמי משום די"ל דת"ל דלאו דלא תהי' קדשה היינו במפקרת לזנות כמ"ש הרמב"ם ומבואר באה"ע סי' ט"ז אבל לאו דלא יהי' קדש לא שייך בדידי' מופקר לזנות וקאי ע"כ על איסור שפחה נמצא דבעבד הבא על ב"י לא מצינו עבירה דאורייתא וכיון שאין עבירה אין הולד הולך אחר הפגום וממילא דבשפחה ילפינן מעמוני ומואבי דהולד הולך אחר הפגום וליכא למיפרך עבד יוכיח דמה לעבד שכן אין בו עבירה ועיין מ"ש לעיל בשיטת הרי"ף ודו"ק

בתוס' ד"ה א"ק וכו' הקשה הר"ר יעקב וכו'. ונר' לענ"ד ליישב שיטת ר"ת ולכאורה י"ל בפשטות כיון דאינו הקושי' אלא אליבא דרבא דס"ל דלא תתחתן איירי בגיורת א"כ הא ס"ל לרבא בריש תמורה כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך התם והרי אלמנה לכה"ג אמר רחמנא לא יקח וקדושין תופסין ומשני שאני התם דאמרי רחמנא לא יחלל חלולין היא עושה וכו' נמצא י"ל דמלא תקח ממילא שמעינן אפי' דעבד כיון דאמר רחמנא לא תקח אי עביד לא מהני אלא דז"א דא"כ גם בגירותן נימא הכי כיון דאמר רחמנ' לא תתחתן אי עביד לא מהני וע"כ צ"ל הא דאמר לעיל הא לכתחילה הא דעבד היינו כסברת הרשב"א ז"ל לעיל דף ס"ז ע"ב דכיון דגל' רחמנא לא יקח באלמנה לכה"ג ה"ה דנילף מיני' בכל מקים דכתיב כא יקח אי עביד מהני א"כ הדרא קושי' לדוכת' דנימא כן גם בלא יקח בסיפא ונר' לענ"ד לפרש עפ"י מ"ש בסוגי' דלעיל דלכאורה דברי הרשב"א אינם מובנים בפשטו' דא"כ נימא נמי דגלי רחמנא בכה"ג ה"ה לכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וכתבנו דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי דפליגי לקמן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ח דאביי דס"ל קידש לוקה משום לא יקח ורבא ס"ל דוקא קידש ובעל וכר' דנפקא ליה לרבא מדאמר רחמנא אין עושין ממזרין וקדושין תופסין אע"ג דכתיב לא יקח ע"כ דמן התורה אין איסור בקדושין לבד אנא בקידש ובעל נמצא בקידושין ליכא עבירה ולהכי תופסין קדושין ולאביי לטעמ' דס"ל דאי עביד מהני לכך אין הכרח לומר דאין איסור בקדושין ולפ"ז אתי שפיר דס"ל לרבא דילפינן מלא יקח דכ"ג דהיינו קידש ובעל וה"ה דכ"מ דכתיב לא יקח לא אסרה התורה קידושין לבד אלא קידש ובעל יצא לנו דבגירותן אע"ג דכתיב לא תתחתן היינו בקידוש ובעל אבל בקידושין לבד ליכא איסורא לכך מהני אבל בסיפא דקרא דכתיב בתו לא תקח לבנך אי אפשר לפרש קידש ובעל כיון דאזהרה כתיב בתורה על האב המקדש את בתו או שנעשה שליח לבנו א"כ אין לחייב את האב על בעילת בנו או בתו דקי"ל אפי' למ"ד יש שלד"ע מודה בחלבים ועריות משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' וע"כ חיוב האב אינו אלא על הקידושין לבד וממילא אי עביד לא מהני ושפיר יליף דלא תפסי קידושין ודו"ק

ובזה נראה ליישב הא דדרשי רבנן מקרא ואח"כ הבא עלי' ובעלתה והיתה לך לאשה מכלל דמעיקרא לא תפסי קידושין דהיינו מלשון והיתה כדפירש"י ד"ה ואח"כ ולכאורה יש לדקדק בלישנא דקרא דהל"ל ואח"כ תהי' לך לאשה ובעלתה דמסתמא קדשה ואח"כ בעלה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא מוכח מהכא דלא תפסי קידושין ודילמא אינו אלא איסורי לכתחילה ונראה דהא ג"כ מטעם דכיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואי הוי כתיב תהי' לך לאשה ובעלתה ה"א דמעיקרא אין איסור אלא משום במקדש והדר בעל וא"כ בקידושין לבד ליכא איסור' ואי עביד מהני לכך כתיב ובעלתה קודם וילפינן מיני' דאיכא אסורא בזנות לבד או בקידושין לבד מעיקרא. ודו"ק

שם אמר רבינא ש"מ וכו' וכתבו תוס' בר"פ כיצד ד' כ"ג דברוב הספרים גרסינן נכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר והתוס' הקשה שם על גרסא זו דאדרבה כיון דשדינן הילד בתר ישראלית ראוי' להיות יותר הולד ממזר ונראה לענ"ד לפרש עפ"י מ"ש לעיל דאף לגירסת הש"ס לפנינו דיליף דלא תפסי קדושין מקרא דלא תקח יש לפרש כשיטת הרי"ף דעיקר טעמא דלא תפסי קדושין מנכרי' הוא משום דהולד כמותה וילפינן בק"ו מבתך לא תתן לבנו דאין בו הסרת הולד ואפ"ה לא תפסי קדושין כמ"ש לעיל א"כ מוכח ממילא דנכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר דאי נימא דהולד ממזר ליכא ק"ו דלא תפסי קדושין דהא צ"ל דמה שהולד ממזר גרע טפי ממה שהולד נכרי דנכרי אית לי' תקנה בגירות משא"כ כשהולד ממזר שאין לו תקנה בגירות וכיון דליכא ק"ו מנ"ל דלא תפסי קידושין בנכרי' וכ"ש דא"ש טפי לפי גירסת הר"ן דגרס אמר ר"י משום ר"ש בן יוחאי אמר קרא לא תתחתן א"כ היינו דקאמר רבינא ש"מ מדר"ש דיליף דלא תפסי קידושין בנכרי' מק"ו בנכרי בבת ישראל ש"מ דבת ישראל הולד כשר דאל"ה ליכא ק"ו וע"ז משני נהי דממזר לא הוי פגום מיהו הוי ושפיר ילפינן ק"ו דוודאי כשהוולד נכרי גרע טפי דהא הולד פגום היינו לכהונה ופשיטא כשהולד נכרי אף כשמתגייר אינו כשר לכהונה ולפ"ז י"ל דס"ל לרבינא דאפ"ה מוכח מדר"ש דהא ר"ש ס"ל דגיורת פחותה מג' שני' כשירה לכהונה א"כ אי נימא דבבת ישראל הולד פגום ליכא ק"ו דאיכא למימר דגרע טפי מנכרי שיכול להתגייר א"ע פחות מג' שנים אלא דאפ"ה הש"ס דחי להו דמסתמא נכרי גרע טפי מפגום לכהונה ותו דנהי דאליבא דר"ש עצמו דס"ל דגיורת פחות' מג' שנים כשרה לכהונה מוכח דלא הוי פגום מ"מ כיון דאנן לא קי"ל בהא כר"ש ממילא י"ל דפגום מיהו הוי ודו"ק

שם בגמרא אין ה"נ אלא אשה וילדיה למה לי וכו' הקשו על הרמב"ם ז"ל לפי משמעות הסוגי' דרבנן דלא דרשי טעמא דקרא ע"כ נפקא להו מכי תהיינה וילדה וע"כ צ"ל האשה וילדיה לדרשא דריה"ג וכיון דקי"ל כרבנן דר"ש כדפסיק הרמב"ם ז"ל וא"כ איך פסק כרבנן דריה"ג ונראה משום דלכאורה קשה דבשלמא גבי נכרי כיון דילפינן מוילדה לה דאין הבן נמשך אחר אביו ישראל ממילא הוא נכרי כיון דאין זרע ישראל אבל גבי שפחה שנתגיירה אף דלא קרינן בי' וולדה מנ"ל שנמשך אחר האם שיהי' עליו דין