המקנה רמד

חללים הוא עושה ואינו עושה ממזרים דכמשני בתמורה לרבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא תעביד אי עביד לא מהני אלא דלפמ"ש תוס' לעיל בד"ה מה"מ וכו' דכל סוגי' זו אתי' אליבא דר' יהושע ולר' יהושע לא שייך למילף עקרא דלא יקח חלולים הוא עושה ואין עושה ממזרים דהא לדידי' אף בחייבי כריתות לא הוי ממזר אפ"ה לא תפסי קידושין לכך צ"ל שנוי' מקרא דכי תהיינה וכ"ש דא"ש דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות א"ב דפלוגתא דאביי ורבא בקידש ולא בעל הוא בכל חייבי הלאוין כמ"ש הכ"מ שם דלא יבא משמע דאיכא איסור קידושין בתחילה בכל חייבי לאוין והא דלא מקשי בריש תמורה על רבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד משאר חייבי לאוין היינו משום הך קרא כי תהיינה להכי מקשה דוקא מאלמנה לכה"ג וממילא א"ש דליכא למימר נדה תוכיח דנדה מותרת להתקדש לכתחילה כנ"ל והא דלא ילפינן באמת בק"ו נדה משאר חייבי לאוין היינו משום דבכולי הולד פסול משא"כ בנדה כנ"ל אך העיקר נראה דבכל חייבי לאוין אע"ג דמדאורייתא אתא עשה דיבום ודאי ל"ת לא מקרי יש לה היתר דאינו אלא דחי' בביאה ראשונה וכ"ש לדעת התוס' ביבמות דף כ' דאינו דוחה אלא בהעראה לבד משא"כ בהיתר נדה באשת אח ע"י יבום שהם מותרת לגמרי ושפיר איכא למפריך מה לנדה שכן יש לה היתר ודו"ק

שם בגמרא ור"ע בע"כ שבקי' לקרא וכו'. דהוא וכו' וצריך להבין מאי דוחקא ובמאי פלוגי. הנה הרמב"ם בפ"ב מהל' נחלות דין י"ג כתב הי' בכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר וגו' זו ששנואה בנשואי' ע"ש וכתב ה"ה זה מתבאר ביבמות פ' כיצד דף כ"ב ובאמת לא נזכיר שם מדין בכור אלא מדין ירושה והלח"מ תמה שם דהא נגד סוגי' דרבנן מוקי לה להאי קרא בחייבי לאוין ואין ממזר אלא מחייבי כריתות ע"ש שהאריך בקושיותו והנה בהגהת אלפסי בשלטי גבורים כתב בפשיטות דבכור ממזר אינו נוטל פי שנים. ותמהני שלא הביאו הפוסקים כלל ונראה לענ"ד דבאמת צריך להבין הסוגי' דידן דרבנן מוקי להו קרא דכי תהיינה בחייבי לאוין ולא ניחא להו לאוקמי קרא בדוחק קשה באיזה חייבי לאוין מיירי קרא דאם הוא עמוני ומואבי ע"כ צ"ל שיש לו שתי נשים מב' עממים אחת עמוני ואחת ישראלית וב' נשים מעם אחד בעינן וליכא למימר בחייבי לאוין דכהונה מי כתיב כי תהיינה לכהן וליכא לאוקמי במחזיר גרושתו משנשא' דהא כתבו תוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב בד"ה סוטה נמי וכו' דלא בעי לאוקמי במחזיר סוטה משום דשנואה משמע שהיה שנואה בתחילת הנשואין ומה"ט א"א לאוקמי נמי ביבם שחלץ וחזר וקידשה ז"א תחלת הנשואין שכבר הית' זקוקה לו וליכא לאוקמי קרא ביבמה לשוק דהא בסוגיא דידן ס"ל דיבמה לשוק לא תפסי קידושין ואפי' שמואל מספקא ליה ביבמה לשוק וע"כ צ"ל שהלאו היא לאו דלא יבא ממזר כגון שנשא אשה ממזרת פסולה הוא ממזר נשמע דכל ממזר נוטל פי שנים היינו ממש ע"ש הרמב"ם ז"ל דבכור ממזר נוטל פי שנים מיהו נראה דאין מזה קושיא על הש"ג דיש לחלוק בין ממזר שנולד ממזרת ובין בכור ממזר שנולד מחייבי כריתות וס"ל דהכי משמע קרא דדוקא במקום כי תהיינה וכו' את בכור בן השנואה אבל בכור שנולד לו מחייבי כריתות כיון דלא תפסי קידושין ולא קרינן ביה כי תהיינה אינו נוטל פי שנים נמצא דאין כאן פלוגתא בין הרמב"ם וש"ג ולפ"ז י"ל דר"ע לא ניחא ליה לחלק בין ממזר הנולד מממזרת לנולד מחייבי כריתות ושפיר קאמר שבקי' לקרא דהא בלא"ה דחוק וע"כ צריך לאוקמי קרא בדוחקי' דמיירי בכהן ודוק

שם שפחה מנ"ל אמר קרא שבו לכם פה וכו'. הנה הריטב"א כתב לפי גרסתו דמהאי קרא ילפינן נמי דלא תפסי קידושין בנכריות וז"ל דהא שני נערי' פי' חד מינייהו אלעזר שהוא עבד והשני הוי עכו"ם דל"ל דהשני הוא ישמעאל דהאי בנו קרי ליה ואע"ג דהכי איתא באגודה אנן לא שמעי' הכי עכ"ל. אך פשטא דסוגיא וכ"ש לפי גרסת רש"י ז"ל לא משמע הכי דנכריות לא נפקא מהאי קרא וצריך להיות דהשני נמי עבד הוי וכן משמע קצת דעיקר הוכחה הוא מן העבד השני ואי מאלעזר ליכא לאכוחי דהא מקשה לקמן גבי נכריות אשכחן ז' אומת אם כן ה"נ הוי מצי למפרך גבי שפחה דלא מצי למילף מאלעזר משום דהוי מכנען דדילמא דוקא שפחה שהי' מז' אומות וכ"ש לפמ"ש בספ"י לקמן דעיקר טעמא הא דאמר בסוגי' לקמן דז' אומות גרע משאר אומת משום דמצינו שהחמיר התורה בהן דאין להן תקנה לבא בקהל אפי' לגירות א"כ גם בשפחה י"ל כן ולמאי דאיתא באגדה דהשני הוי ישמעאל קשה לכאורה דאף מישמעאל אין ראי' דהא סי' עבד מצרי ואין לו תקנה בגירות ותו דא"כ מאי בעי בתר הכי וולדה כמותה מנ"ל דהא מדקרי לו לישמעאל עם הדומה לחמור אע"ג דהוי בן אברהם מהגר ש"מ דהולד כמותה. מיהו י"ל לפמ"ש תוס' ד"ה וולדה כמותה וכו' דממילא הולד הוי עבד דהולד הולך אחר הפגום אלא דס"ד דהוי בנו לכ"ר וא"כ י"ל דשפיר קרי לי' עם הדומה לחמור אפי' אם אין הולד כמותה לכל דבר. ותו קשה לי לפי דברי אגדה הנ"ל לפי מה דאיתא בתרגום יהונתן ששרה שחררה להגר כשנתנה אותה לאברהם א"כ ממילא לא הי' ישמעאל עבד ואיך קרי לי' עם הדומה לחמור. ודוחק לומר דאגדה פליג על תרגום יהונתן וס"ל דאברהם נשא שפחה באיסור מיהו אפשר לומר למאי דקאמר לקמן באומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין א"כ י"ל ששרה ששיחררה להגר ושיירה מקום לעצמה להיות ולדה עבד כי לא היתה כוונתה לשחרר' אלא שלא יעבור אברהם על לא יהי' קדש שהוא איסור שפחה מן התורה כפי' רש"י לקמן אבל לא רצתה שיהיה הולד בנו כדכתיב לא יירש בן אמה וגם שלא יתקיים בו מה שהבטיח הקב"ה אשר יצא ממעיך הוא ירשך ואף דפרש"י לקמן האומר לשפחתו מעוברת מ"מ י"ל דה"ה שיכולה לשייר מקום לעצמה אף למה שתתעבר אח"כ כדקיי"ל דיכול למכור שפחה לעוברים כדאיתא בח"מ סי' ר"ט וכ"ש דיכול לשייר לעצמה ו ום לעוברה ועיין מ"ש לקמן וק"ל

שם עם הדומה כחמור וכו' לכאורה קשה דהא מוכח דאין קידושין תופסין בשפחה מהא דאיתא בכריתות איזהו שפחה חרופה חצי שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לע"ע ואמרה התורה לא יומתו אלמא דאין שפחה בכלל א"א וכן לר"י דאמר שם שפח' כנענית המאורסת לע"ע אלמא דאינו בכלל א"א ומה"ת נימא שיהיה בה קדושין ותו דקדושי ביאה ילפינן לעיל דף יו"ד מקרא דבעולת בעל ובהאי קרא כתיב ומתו גם שניהם וכיון דמיעטו התורה ממיתה מוכח דצד שפחות לית בה קדושין ודוחק לומר דסוגיא זו אזלי לשיטת אחרים בכריתות שם ולכאורה היה נראה דמשום דאי הוי אמרינן דקדושין תופסין בשפחה היינו בקבלת רבה או שהיה מקבלת קדושין מדעת רבה דאין יד לעבד לקבל קידושין אם כן י"ל דהתם איירי שקידשה בלא דעת רבה לכך אין הקידושין מועילם לצד שפחות אך זה אינו דאם היה בצד שפחות תפיסת קידושין ע"י רבו לא היה מועיל הקידושין כלום דה"ל כמקדש חצי אשה כיון דשייר קנינו כמ"ש תוספ' ביבמות דף מ"ה ע"ב ד"ה משום דאתי צד עבדות וכו' ע"ש אע"כ דצד שפחות לא היה בכלל קידושין כלל והעיקר נר' דה"א דנהי דאינו בכלל איסור א"א דאינו חייב עלה מיתה מ"מ איסור עשה אית ביה כדאמרינן לעיל ד' י"ג ע"ב לכ"ע בעשה ופירשו תוס' אומר ר"י דאיכא עשה בא"א כגון ודבק באשתו וכו' ע"ש וה"א דעשה זו שייך אף בשפחה ונכריות וכן נראה לענ"ד דמוכרח לומר כן בהא דבעי לקמן נכריות מנ"ל דלא תפסו בה קידושין אף דסוגי' מפורשת היא בסנהדרין דף נ"ב ע"ב אשר ינאף אשת רעהו פרט לאשת אחרי' ופירש"י שמעינן שאין קידושין לכותי ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא ע"ש ופשיטא דנתמעט מהאי קרא בין נכרי לנכרי' ובין ישראל לנכרית כיון דאין אשת רעהו וע"כ צ"ל דאי מהתם לא הוי ממעטינן אלא מיתה תדע דבנכרי ונכריו' שמיוחדת לו לאשה באמת איכא איסורא כמ"ש תוס' שם מדהוצרכו להתיר יפת תואר להכי שמעינן קרא דבנכרי לישראלית אין גו תפוסת קידושין כלל ומותרת להנשא לאחר. מיהו אין להקשות למה לי קרא דאשת רעהו משום דאי מהכא לא שמעינן אלא נכרי לישראלית אבל נכרי לנכריות דבאמת איכ' איסור' לישראל כשהיה מיוחדת לו דאשה כנ"ל אפ"ה נפקא לן מהתם דאין ישראל חייב מיתה עלי' ודו"ק

ע"ב שם בגמ' נכרית מנ"ל וכו' גירסת הרי"ף נכרית מנ"ל אר"י אומר רשב"י דאמר קרא כי יסיר וכו.: וכתבו הר"ן ושאר המפרשי' דסבירא ליה כיון דולדה כמותה ממילא לא תפסי בה קדושין והקשה הרשב"א אם כן לעיל בשפחה ל"ל קרא דעם הדומה לחמור נימא נמי מדוולדה כמותה ממילא לא תפסי בה קידושין והיה נראה לענ"ד ליישב קצת דלכאורה לא שייך סברא זו אלא כשישראל קידש את הנכרית דהולד הוא נכרי אבל בהיפיך בנכרי שקידש את ב"י כיון דהולד ישראל י"ל דקדושין תופסי' אלא כיון דהכתוב כוללם יחד בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך ומדהאי לא תפסי בה קידושין ה"ה איפכא משא"כ בשפחה ס"ל כמ"ש בשיטת התוספות דלא תהי' קדשה היינו בבת ישראל המופקרת בזנות כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל לא יהי' קדש קאי על שפחה לישראל אם כן כיון דעבד בבת ישראל לא מפורש בקרא חין ללמוד משפחה לכך איצטרך עם הדומה לחמור אך זה דוחק ותו דאכתי לא מתרצי דמשמע דמייתי קרא דעם הדומה לחמור על מתני' דולד שפחה כמותה ולפי טעם הרי"ף אין צריך לזה קרא והיותר נראה לענ"ד דאתי שפיר למ"ש שכתבו תוספות דלאו דלא תתחתן היינו בגירותן כדאמר רבא בפ' הערל אלא דסיפא דקרא לא תקח היינו שאין בו קיחה דמשמע שאין קדושין תופסי' אך י"ל דזהו בקרא דבתך לא תתן לבנו דמשמע דאין בו דין נתינה דקיחה ונתינה לשון אחד הוא אבל בבתו לא תקח לבנך לא משמע מידי דהא כתבו תוס' בב"מ דף מ"ד ע"ב ד"ה דאמר לישראל קדש לי' אשר וכו' דאף לרבא נ"מ דאם יש שליחות חלין הקידושין ואם אין שליחות לא חלי הקידושין עכ"ל נמצא בשלמא בבתו דהאב זכאי בה לקבל קידושין שפיר נלמד דאין קדושין תופסין מקרא דלא תתן אבל בבנו דאיו להאב זכות בו לקדשו אלא אם הוא עושה אותו לשליח אם כן אפילו אם נימא דקדושין תופסין בדידי' מ"מ שפיר אמר קרא לא תקח דאין בו קיחה כיון דהאב הוא שליח הבן וקיי"ל דאין שליח לד"ע ממילא אין