המקנה רלח

על תחילת לידתו היינו היתר ממש אבל מ"מ מקרי אתחזק היתרא כיון שהי' מוחזק לכ"ע עד השתא בכהן והעד בא לפוסלה דמקרי ג"כ אתחזק היתר' כהאי דאמרינן לעיל דף ס"ד מוחזק לן באחי ובבנו דהיינו שהיה מוחזק אצל העולם בכך והוא מכחיש את החזקה אלא דקשה לי חדא דאין זה מוכח מדברי רבא דהא באשתו זנתה היה לו חזקת היתר ממש וזה אינו מוכח מעובדא דינאי ותו דנראה היכי שהו' מכחיש החזקה שנתחזק אצל העולם גרע טפי מכשהוא מכחיש בדבר שהי' לו חזקת היתר ועד בא להוציא מחזקה קמייתא כדמוכח לעיל בסוגיא דמוחזק לן באחר דכתב הרמב"ן ז"ל דלהכי השמיט הרי"ף ז"ל שינוי' דאביי משום דמגו במקום חזקה דהשתא לא אמרינן אף על גב דאמרינן מיגו במקום חזקה הקודמת וע"כ צ"ל דלא הי' כאן חזקה מעליותא לינאי שכבר קודם לידתו הי' אומרי' אמו נשבית במודיעם וא"כ אי נימא דחזקת האם אינו מועיל לגבי ינאי אזלי לה הוכחת אביי לגמרי דע"א נאמן במקום חזקה דהיתרא והנר' לענ"ד בזה דע"כ צ"ל דע"א שאמר שאמו נשבית במודיעים כבר העיד כשהיתה אמו קיימת שהעיד בפני' ושתקה אבל העד המכחיש עתה כבר מתה אמו ואין הדין אלא על ינאי א"כ אי נימא דמיירי בתרי ותרי היינו כה"ג שהעידו העדים ראשונים בחיי האם מ"מ כיון דעדים אחרונים אינם מעידים על האם שכבר מתה אלא על ינאי בלבד אין אומרים דתרי קמא עדיפא משום חזקת האם שהרי בשעה שהכחישם האחרונים אינו דין כבר על האם אלא על ינאי בלבד ושפיר י"ל מאי חזית דסמכת וכו' אבל בע"א שהי' נאמן להעד עדותו כשהיתה האם קיימת אע"ג דהי' חזקה דהתירא קודם שנשבית שפיר מוכח אביי דע"א נאמן אפי' במקו' חזקת היתר וממילא לא קשה מידי על ר"ת דבעינן שיאמר העד נטמאו לפניך ועוד כראה לענ"ד דלכאורה מוכח דע"כ מיירי שהעד שהעיד שנשבית העיד בחיי האם ושתקה דאי נימא שהעד לא העיד בחיי אמו אלא העיד על ינאי עצמו שהוא פסול לכהונה וינאי שתק דאם כן תקשי דהך מלתא לאו בפלוגתא דאביי ורבא לחוד תליא אלא בפלוגתא דתנאי בכתובות דף י"ד ע"ב דכל שקורי' אותו חלל ושתק הוא פסול לכהונה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וש"ע אה"ע סי' ב' וא"כ בלאו פסיל דע"א הוא פסול משום שתיקה דידי' אע"כ צ"ל שהעיד הע"א על אמו אלא דלכאורה קשה לי דמה בכך ששתקה בשלמא באשתו דההי' סמי' כששתקה הוי כהודאה שזינתה אבל באמו של ינאי שהודאה הוא שנשבית הא קיי"ל דנאמנת לומר נשבתי וטהורה אני אפי' היכא דאיכא ע"א שנשבית כמ"ש הרמב"ם וש"ע אה"ע סי' י"ז ועיין מ"ש בזה בחידושי כתובות דף כ"ג א"כ אפי' אם הודית לדברי העד מ"מ כיון דחזינן שיושבת תחת בעלה הוי כאילו אמרה טהורה אני מיהא י"ל לפי' ר"ת דמטעם שתיקה כהודאה דכיון שהעד העד בפני שהי' שבוי' ואסורה לבעלה והיא שתקה הוי כהודאה שאסורה לבעלה וכ"ש אי נימא דמיירי שהעד העיד בפני אמו קודם שנשאת לאחר זמן נשאת אף דקיי"ל אם אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת אפי' כשיש ע"א היינו כשאמרה תוך כדי דיבור דאי בעי מכחשת את העד אבל לאחר זמן אינה נאמנת דלא שייך מיגו אלא בתוך כ"ד ואף לפמ"ש הטור באה"ע סי' קנ"ב דכשאינה נאסרת אלא על פי' נאמנת לפרש דברי' אפי' לאחר זמן היינו היכא דליכא ע"א אבל היכי דאיכא ע"א דאינה נאסרת על פי' אלא עפ"י נאמנות העד כמ"ש תוס' אינה נאמנת לומר טהורה אני אלא בתוך כ"ד אך לשיטת הרשב"א שכתבנו לעיל דלית לי' סברת דשתיקה כהודאה ליכא למימר הכי ע"כ צ"ל שהעדות לא הי' אלא בימי ינאי וכמ"ש תוס' דלענין איסורא דאורייתא לא מקמינן בתרי ותרי אחזקה שהוחזק ינאי בחזקת כשירות כנ"ל ודו"ק

ע"ב שם בגמרא דכוותי' גבי בן גרושה ובין חלוצה דשתיק וכו' גם בכאן הקשו המפרשים על שיטת ר"ת דאי מטעם שתיקה כהודאה מאי שייך לבן גרושה ולבן חלוצה שתיקה כהודאה ותו קשה לי דאי מיירי שמעידים בפניו שהוא בן גרושה ובן חלוצה והוא שותק וכי גרע זה מהא דקיי"ל כר"י בכתובות ד' י"ד ע"ב דכל שקורין חלל והוא שותק פסול ומי גרע עדות העד מאדם אחר שקורין לו חלל ותו קשה דהא משמע מדקאמר ר"ע זה פסולו ביחיד דבהכי תלוי' טעמי' להכשיר עבודה קשה הא בוודאי כשעדים מעידים על אמו שזנתה עם אחר ואין הוא מזרע כהונה כלל פסול כל עבודתו שעבד למפרע דלא התירה התורה מהני קראי דמייתי בסמוך אלא זרע כהן אף דאין פסולו ביחיד דס"ל לרבא דבאשתך זנתה דאין דבר שבערוה פחות מב' ואין ע"א נאמן לעשות בנה ממזר ונר' בזה דר"ע ס"ל כר"מ דס"ל בכתובת שם דשתוק חלל כשר שתוק ממזר פסול א"כ כיון דמיירי הכא כששותק לדברי העד ממילא כשאומר שאמו שזינתה עם אחר הוא פסול בלא עדות העד משום שתוק ממזר אבל בבן גרושה ה"ל שתוק חלול וכשר ולפ"ז צ"ל דאתי' הך ברייתא כר' סימאי דמודה ר"ע בגרושה לכהן דאין הולד ממזר דאל"כ הוי לי' ג"כ שתוק ממזר אבל העיקר נר' לענ"ד לפרש ע"ד שכתבנו לעיל גבי ינאי דלפי' רש"י דס"ל דאין חזקת האם מועיל לבן אלא כשהדין הוא עלי' וממילא גם הבן נתכשר אבל אם אין הדין על האם אלא על הבן אינו מועיל חזקת האם. וכיון שכתבנו לעיל דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא היינו דוקא במקום דאיכא חזקת היתר דאל"ה פשיטא שנאמן אפי' בדבר שבערוה א"כ צ"ל דהכא דאמר אין פסולו ביחיד היינו כמי במקום שהדין הוא על האם והוא ממילא מתכשר נמצא דאין כאן קושי' על ר"ת דכיון דמיירי שהעיד בפני האם ושותק הוי כהודאה ובזה אתי שפיר לפי הס"ד דלא ידע סברא דשלח ואחוי אינו מובן מאי דקאמר ז"א זה פסולו בגופו ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלפי הס"ד מיירי כשעדות הוא על האם והוא ממילא נפסל היינו דקאמר זה פסולו מאחרים ועיין מ"ש בלשון התוס' ולפ"ז נר' ממילא דא"ש מה שדקדקנו דהא כשמעיד שאמו זנתה אף דאין פסולו ביחיד אפ"ה העבודה מחללת כשנודע למפרע דדוקא כשמעיד בפני האם שהי' גרושה שייך בי' שתיקה כהודאה ואם נשאת אח"כ לכהן ממילא הולד פסול אבל שהעד מעיד שזנתה עם אחר והולד ממזר מה בכך ששותקת הא קיי"ל באה"ע סי' ד' דאין האם נאמנת לומר שבנה ממזר דדוקא האב נאמן לומר זה בני ממזר ולא האם ודו"ק

בתוס' ד"ה שלח ואחוי מכאן יש להוכיח וכו'. לכאורה הש"ס אינו מפרש כן אלא דמודה אליבא דאביי ואנן קיי"ל כרבא מ"מ ס"ל דאף לרבא צריך לפרש כן מדקאמר בברייתא דבר אחר מקוה פסולה בגופו וכו'. משמע דטעמא אחרינא הוא שאפי' במכחיש נאמן העד משום דיכול להתברר וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש בסמוך דלפי הס"ד צ"ל בדוחק דמיירי דעדות הוא על האם ולפי מה דמשני אתי שפיר טפי אפי' לרבא דמשמע שהעדות הוא שהוא בן גרושה וק"ל

בתוס' ד"ה ולזרעו אחריו וכו' דהוי מצי למיכתוב ולבניו וכו' לכאורה קשה דהא בנות נהי דלא בת עבודה הי' מ"מ נותנים גם להם תרומה ושאר מתנות כהונה כגון ראשית הגז ופדיון הבן כמ"ש תוס' לעיל דף ח' ע"א ד"ה רב כהנא וכו' ובמתנות כהונה נכרת עלי' ברית וכדאיתא בב"ק דף ק"י ע"ב ושפיר שייך בהו ברית כהונת עולם תדע דאיתא בירושלמי דתרומת דלא דוקא לענין עבודה מרבינן להכשיר חלל אלא אפי' לענין תרומ' ולכל מילי דכהונ' הרי דקרא מיירי אף לענין תרומה דשייך אף בבנות ותו קשה דהא כתבו תוס' ביבמות דף כ"ב ע"ב בד"ה בן אין לו וכו' דסתם בן הוי אפי' ממזר וכן כתבו בב"ב דף קט"ו אבל זרעו משמע דוקא כשר א"כ היכא כתבו הכא איפכא דאי הוי כתיב ולבני' ה"א דוקא כשרים ומדכתיב ולזרעו דרשינן אפי' זרע פסיל ותו דהא כתבו שם דבמקום דכתיב בן אין בני בנים בכלל ובמקום דכתיב זרע אף זרע זרעו בכלל והביאו ראיות לזה ע"ש א"כ אי היי כתיב בנים לא הוי ידעינן בכי בנים ומש"ה כתיב זרעו דזרע זרעו בכלל ולולי דבריהם הי' נר' דכולי קרא דלזרעו הוא מיותר דלא מיבעיא לתנא דברייתא דס"ל בזבחים דף ק"א דכבר נתכהן פנחס משעה שנמשח אהרן ובני' וע"כ צ"ל לדיד' דמה שהוצרך ליתן לו ברית כהונה היינו משום שלא יאמרו שהוא פסול לכהונה מפני שהרג את הנפש א"כ מה"ת נימא שיפסול זרעו בשביל שהוא הרג את הנפש א"כ כל זרעו מיותר. ואפי' למ"ד דלא כתכהן פנחס אלא עד שהרג לזמרי מ"מ כיון שניתן לו הכהונה מה"ת לא יהיה בנים בכלל כהונה כדאיתא במתני' דלקמן דלעולם הזרע הולך אחר האב מקרא דלמשפחותם לבית אבותם והא דהוצרך ליתן הכהונה לבני אהרן היינו משום שכבר נולדו משעה שניתנה הכהונה לאהרן ואין סברא לומר דאתי קרא לזרע שהי' לו לפנחס מקודם שניתן לו הכהונה שיהי' גם הם בכלל הכהונה. גם י"ל דמלשון ברית כהונת עולם משמע לדורת א"כ לזרעו אחריו מיותר לגמרי. ודו"ק

שם אבוה דשמואל אמר מהכא ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וכו'. הנה בירושלמי פ' חית דתרומות פליגי רב ור"ח בשם ר' ינאי בילפותא דהני קרא דרב יליף מקרא ברך ה' חילו וגו' ור' ינאי יליף מובאת אל הכהן וגו' ומפרש שם מאי בינייהו ע"ש ולכאורה הי' נראה דלשמואל דיליף הכא מוהיתה לו ולזרעו וגו' דס"ל דכל זרע אהרן אפי' זרע פסול בכלל זרעו הן אפי' אם הולד ממזר הוא בכלל כיון דממזר בנו הוא לכל דבר מה לי זרע פסיל דחלל או זרע פסול דממזר וכן צ"ל לר' ישכב דס"ל דמן הכל ה' עושה ר"ע ממזר אפי' מאלמנה לכ"ג א"כ הכא בברייתא דהם דברי ר"ע אפ"ה קאמר דבן גרושה לא מחלל עבודה אע"ג דהוי ממזר לדידיה אע"כ דזרע פסול משמע הכל ולפ"ז י"ל דשמואל לא פליג אדאבוה אלא מקרא דבירך ה' חילו לא מרבינן אלא חללים ולא ממזרים ושמואל בא לפרש דברי ר"ע אליבא דר' ישבב דמכשיר אפי' ממזר משום דהוא בכלל זרע פסיל אבל אנן דקי"ל כאינך דמקרא דבירך ה' חילו ליכא ריבוי אלא חללים וכן מקרא דר' ינאי או הכהן אשר בימים ההם ליכא לרבוי אלא חלל והיינו דלא מייתי בירושלמי קרא קמא דאינו אלא לר"ע אבל הרשב"א כתב דבממזר כגון שמעיד שבא על אחותו העבודה פסולה צ"ל דברייתא זו לא אתי' כר' ישבב וס"ל דמחייבי לאוי' דכהונה אין הולד ממזר כמו שכתבנו לעיל ודו"ק

שם במתני' כ"מ שיש קדושי' ואין עבירה וכו'. ואיזה זו כהנת לויה וישראלית וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בהל' א"ב פט"ו דגר שאמו מישראל אסור בממזרת והתו' לקמן בדף ע"ד ע"ב בתו' ד"ה והרי גר חולקי' ע"ז וכתב בספ"י דנפקא לי'