המקנה רלז

כר"ת ומוקי להך איבעי' במכחשת כנ"ל וכן נראה מדברי התוספת בכתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אמרה וכו' וז"ל ועוד י"ל דהתם משמע כגון שבתחילה כששאלוה שתקה ולאחר שעה אמרה טהורה ונותנ' טעם על שתיקותה כו' משמע דאי לאו דנותנת טעם הוי שתיקה כהודאה ואמאי הא התם בשלהי נדרים היה מימרא דרבא ורבא ס"ל הכא דבדבר שבערוה שתיקה לאו כהודאה וע"כ צ"ל דהיכי דהוי רגלים לדבר שנתחיידה עמו מודה רבא דהוי שתיקתה כהודאה מ"מ קשה כיון דאמר רבא דאם איתא דעביד איסורא וכו' ולא הוי רגלים לדבר. א"כ לא הוי ממילא שתיקה כהודאה ולמה הוצרכו תוס' שנתנה טעם לשתיקה ואפשר דס"ל לתוספת דאף דאמרי' דשתיקה לאו כהודאה היינו דיכולה לומר אח"כ טהורה אני ואינה צריכה ליתן אמתלא הניכרת לב"ד אבל מ"מ צריכה ליתן טעם על שתיקותה וכן משמע קצת בח"מ סימן כ"ט בהג"ה בעדים ששתקו מתחלה ואח"כ העידו שצריכים למימר שלא שעו אל לבם לזכור ועתה נזכרנו ע"ש וכו' וכן משמע מכתובות דף י"ד ע"ב גבי שחוק חלל דבעינן איזה טעם על שתיקותה ולפ"ז י"ל דבאמת אם נותנת אמתלא הנזכרת לב"ד מהני אפי' היכא דאיכא רגלים לדבר א"כ לא הי' צריכים לטעמא דארכוסי לכן הוצרכו התוס' לאוקמי שלא אמרה תחלה טמאה אני אלא ששתקה ולזה אינו צריך אמתלא הניכרת לב"ד אלא בנתינת טעם קצת ועיין בחידושינו ובק"א סימן קט"ז שכתבנו דמוכח מדבריהם דלא שייך אמתלא היכא דאיכא רגלים לדבר ולפמ"ש אין הכרח דדוקא בשתיקה מהני נתינת טעם דס"ל לרבא דשתיקה לאו כהודאה בדבר שבערוה כיון שנותנת טעם קצת מ"מ אי הוי רגלים לדבר הוי אסורה אבל אמתלא אפי' אומרת טמאה אני מותרת כל זה כתבנו לשיטת מהרש"ל. אבל לולי דבריהם נראה עיקר דבזה מתורץ מה שהקשה הריטב"א על שיטת ר"ת שצריך לומר בפניך הא לא"ה לא הוי שתיקה כהודאה מעובדא דההיא סמי' דלא אמר לה בפניך שזינתה ולא ה"ל למידע ולפי מה שכתבתי דע"כ בההוא עובד' לא מיירי שהיה מכחשת את העד דא"כ הוי ע"א בהכחשה כנ"ל וגם א"א לומר שהיה מודה דא"כ אסורה אפי' לרבא כנ"ל וע"כ צ"ל ששותקת א"כ כיון דה"ל לה למידע לאביי דס"ל דשתיקה הוי כהודאה אסורה לו דלא שייך לומר שמא עיני' נתנה באחר כיון דאיכא ע"א כנ"ל ולרבא דל"ל בדבר שבערוה דשתיקה כהודאה מותרת לו ובזה מובן היטב דברי הטור באה"ע סי' קע"ח לא קינא לה. ובא ע"א ואמר זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו וכו'. ודרישה כתב בשם מהרש"ל וז"ל נ"ל טעות סופר דאם היא שותקת פשיטא דהוי כהודאה ואפילו אינו נאמן וכו' ודבריו אינם מובנים כלל דהא קי"ל כרבא דשתיקה אינה כהודאה בדבר שבערוה ומ"ש שתיקתה משתיקתו אלא דהעיקר הוא כמ"ש דלר"ת נמי מוכרח לפרש עובדא דההי' סמי' דמיירי שהיה שותקת וע"ז קאמר רבא אי מהימן לך כבי תרי וכו' וכן הוא מפורש בתשובת הרשב"א סי' א' רל"ז וז"ל וההיא דשמואל באינה מכחשת וסעד מצאתי בדברי רש"י ז"ל וז"ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא מכחישתו עכ"ל וכו' הרי שפירש הרשב"א בדברי רש"י ז"ל דהא דמהימן כבי תרי היינו דוקא הואיל ושתקה והן הן דברי הטור ויפה כתב ב"י בסימן קט"ו הא דכתב שם דאינה אסורה מן הדין אלא משום לזות שפתים מיירי בלא שתקה אלא מכחישתו ונראה הא דנפקא ליה להטור זה דאסורה משום לזות שפתים היא מן הסוגיא דכתובות דף כ"ג בע"א אומר קידש וע"א אומר לא קידש דלא תנשא לכתחילה והיינו משום לזות שפתים כדאמר שם בדף כ"ב ע"ב אלמא דאפילו בהכחשה שייך לזות שפתים ומיני' למד הטור דבמאמין לו כבי תרי יוציא משום לזות שפתים. אך בתשובת הרשב"א שם מפורש דכל שהיא מכחשת אפילו הוא מאמין להעד כבי תרי מותרת ולא דמי לההיא דכתובות דהוי לכתחלה דלא תנשא. ודו"ק

בתוס' ד"ה רבא אמר וכו' למה לא תאסור עלי' נר' לפי קושיתם דהוי כהודאה ואינו יכול לחזור בו אח"כ א"כ קשה נמי כיון דהוא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו משום דיליף דבר דבר מממון וכי נימא בממון עצמו נמי דאם העיד ע"א שחייב מנה ושתק נימא דהוי כהודאה ושוב לא יכול להכחישו אלא דבאמת קי"ל דשתיקה אינו כהודאה כדאי' בח"מ סי' כ"ט דאף בעדי' קי"ל דאם אמרו אין אנו יודעים שוב אינם יכולים להחזיר אבל אם שתקו יכולים לחזור ולהעיד ולא מצינו דשתיקה כהודא' אלא גבי שכ"מ כדאית' בח"מ סימן פ"א סעיף ג' ובהג"ה שם סעיף ב' והיינו דאיצטרך קרא דאו הודע גבי חטאת חלב דהוי שתיקה כהודאה ומיני' ילפינן לכל איסורי' שבתורה דהוי שתיקה כהודאה בעדות ע"א אבל בממון אפי' היכא דאיכא ע"א לא הוי שתיקה כהודאה א"כ שפיר יליף רבא דבר דבר מממון דלא הוי שתיקה כהודאה ואפשר שבאמת זה כוונתם בתירוצם. מיהא לפי משמעות לשונם משמע דאביי ס"ל דהוי כהודאה ממש צ"ע וכי צ"ל דהקיש' דבר דבר מממון וק"ל

ולפ"ז נר' דלשיטת הרשב"א וראב"ד דקרא דאו הודע היינו כשאמרו הבעלים שאין אנו יודעים א"כ שפיר י"ל דהיכא דשתקי יכולים לחזור אח"כ ולהכחיש אותם דהא ליכא קרא ע"ז וצ"ע ומדברי הש"כ בי"ד ס"ק י"ו משמע דהרשב"א נמי ס"ל דשתיקה כהודאה שכתב שם ומיהו וודאי בפועל אף הרשב"א מודה וכו' אם אין הבע"ד שותק מחמת הודאה ע"ש וצ"ע בזה דמנ"ל. וכבר כתבנו לעיל בשם תשובת הרשב"א וגם מוכרח מן הסוגיא דלא כש"כ. ודוק

בגמרא ינאי מלך די לך בכתר מלכות וכו' נראה לפרש הלשון דמה ענין כתר מלכות לכאן משום דאיתא בתוספתא והביאו תוס' ביבמות דף מ"ה ע"ב בד"ה כיון דאמו מישראל דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאים לכהונה ע"ש א"כ הי' מקום לאסור לו אף המלוכה אלא שכתבו תוס' שם דאין זה איסור אלא מדרבנן ולא הי' להתחייב להם כליי' במה שחנפו לאגריפס וא"כ ה"נ לא רצו לסכן א"ע מחמת המלוכה וזה שאמר די לך בכתר מלכות ר"ל די לך במה שאנו שותקי' בכתר המלוכה ונראה עוד דאף שזה הי' תחילה שנעשה כ"ג כמ"ש המפרשים מדלא מיחו עד השתא מ"מ קשה דהא בוודאי כבר עבד עבודה בכהן הדיוט כמה שנים אלא כיון דשבוי' אינו אלא ספיקא שונא נטמאת והתוס' כתבו בכתובות דף כ"ג ע"א בד"ה עידי טומאה אתמר וכו' ורש"י פירש שם אם הקילו בשבויה דאיסור לאו וקשה לר"ת דבשבוי' נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן וישמש בנה ע"ג מזבח בשבת ע"ש וכתבנו שם דעיקר איסור סקילה אינו אלא בשחיטת פרו של כ"ג כדאיתא ביבמות דף ל"ג ע"ב דשחיטה בזר כשירה ובהקטרה והבערה ללאו יצאת ע"ש א"כ י"ל דמה"ט לא הקפידו עלי' עד עתה שרצה להיות כ"ג משום דלכהן הדיוט ליכא איסור כרת וסקילה ואינו אלא ספק איסור לאו שכתב הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא ספיקו לקולא אבל מדרבנן ספיקו להחמיר ומשום איסור דרבנן לא רצו להכניס א"ע בסכנה אבל כשרצה להיות כ"ג דאיכא ספק איסור כרת בשחיטת פרו ביה"כ לכך עמדו נגדו וכ"ש דא"ש אי נימא שעדיי' לא באו שם עדים אלא הי' קול שיש עדים דאמרינן התם עדים מצד אסתן ותאסר והנ"מ בשבוי' דאיסור לאו ולא באיסור סקילה ע"ש מכ"מ עיקר נראה כמ"ש כמו שיבואר בסמוך ודו"ק

תוס' ד"ה הקים להם בציץ וכו' וקשה דאדרבה וכו': נראה דס"ל לרש"י ז"ל דנהי דסתם בגדי כהונה לא היה מתנים עליהם אלא בשעת הדחק היינו בגדי כהונה הנעשים משל ציבור אבל יכול כ"ג לעשות משל עצמו ולהתנות עליהם ליהנות אפי' שלא בשעת עבודה וכ"ש קודם שנתחנכו כמ"ש תוס' לעיל דף נ"ו ד"ה כתנות כהונה וכו' כיון דמצינו דהי' מועיל בהן התנאי ואפשר דהיינו דקאמר ביומא בר"פ בא לו איב"ע ראוי' לבגדי כהונה ר"ל קודם שנתחנכו לעבודה וק"ל

בתוס' ד"ה מאי חזית וכו'. ותרי ספיקו דרבנן הוא אבל ביוחסין דאיכא אסורא דאורייתא וכו' הקשו המפרשים דהא בשבוי' הקילו ואין אסור אלא מדרבנן כדאמרינן בכמה דוכתי' ועיין מ"ש בזה בכתובות פ"ב ונראה דס"ל לתוס' דאע"ג דמצינו בכ"מ דבשבוי' הקילו היינו אף דהוי ספיקא מ"מ מוקמינן אחזקת היתר אבל הכא ביוחסין שפיר כתבו דהוי דאורייתא דהחמירו בה רבנן לאסור אפי' במקום דאיכא חזקת היתר ואף דאותם העדים אין אומרים שנטמאת אלא שנשבת מ"מ ל"ל אף לדידהו איכא חזקת היתר ואינו אלא מדרבנן וא"כ נימא דהוי כתרי ותרי במילתא דרבנן דאזלינן בתר חזקה ז"א דכיון דמה דהוי מילתא דרבנן לפי דברי האוסרים היינו משום הא גופא חזקת היתר הא אי לאו משום חזקת היתר ה"ל איסור דאורייתא וא"כ איך נצטרף חזקת היתר עוד הפעם להתיר כדברי המתירין מטעם חזקת היתר וזה לא אמרינן ומה שהקשה בספ"י דלמה לא התירו מטעם ס"ס ספק לא נשבית וא"ת נישבית שמא לא נטמאת נראה לענ"ד דלאו קושי' דלפמ"ש הרמ"א בי"ד סוף סי' ק"י דבעינן שיודעו ב' ספיקות ביחד א"כ כיון שבאו העדים האוסרים תחלה אין להתיר מדין ס"ס אף שבאו אח"כ עדים המכחישן ושפיר פריך מאי חזית ודו"ק

ברש"י ד"ה סמוך אהני וכו' שהרי הם מעידן על תחילת לידתו וכו' כבר כתבנו בחידושי כתובות דף כ"ו באורך דס"ל לרש"י ז"ל דלא אזלינן בתר חזקה אלא על אותו דבר שאנו דנין עליו ע"ש אלא דקשה לי טובא אי נימא דהכי ליכא חזקה א"כ אזלי הוכחת אביי דהא וודאי מודה רבא דבדבר שאין חזקת היתר נאמן ע"א אפי' בדבר שבערוה כמ"ש לעיל דמוכח ממתני' דלעיל ד' ס"ג ע"ב דנאמן ע"א לומר אני קדשתי אע"ג דהוי דבר שבערוה נאמן להתיר מכ"ש לאסור והיינו כמ"ש תוס' בריש גיטן דמוכח מקרא דוספרה לה דנאמנת אשה על הספירה אע"ג דנדה הוי דבר שבערוה משום דאינה בחזקת רואה כ"ש כמ"ש תוס' שם וכמשמעות הש"ס שם דאף בדבר שבערוה בעינן דוקא אתחזק איסורא וכל עיקר הוכחת אביי היינו אפי' באתחזק היתרא וא"כ אי נימא דהכא גבי ינאי ליכא חזקת היתר א"כ ליכא הוכחה דנאמן ע"א ולכאורה הי' נרא' לענ"ד לחלק דכתב רש"י ז"ל דכאן ליכא חזקת היתר משום דאנו דנין