המקנה רלו

אינה יודעת ואמאי נהי דלא הוי בידו כמ"ש לעיל מ"מ קשה לאביי דס"ל דע"א נאמן אפי' בדבר ערוה למה לא יאומן האב עדין ע"א כיון שהבת אינה יודעת וצ"ל דהא דס"ל לאביי דמהני אף דבר שבערו' היינו דוקא בע"א כשר דס"ל נמי כרבא דילפינן בדבר שבערוה דבר דבר מממון אלא דס"ל כיון דמצינו בממון בע"א והוא אומר א"י הוי מחויב לישבע ואינו יכול לישבע משלם ה"נ כשאומר א"י נאמן העד כשנים כמ"ש הרשב"א בשמעתי' ואף דכתב שם דרבא ל"ל הך סברא מ"מ י"ל דאביי סבר הכי וה"מ בעד אחר כשר אבל בעד קרוב או פסול כיון דלא מהימן גבי ממון להשביע ה"נ לא מהני לעדות האב לענין קדושין ואע"ג דקי"ל לענין להעיד מיתת הבעל נאמן אפי' קרוב ואפי' שפחה היינו כמ"ש לעיל דגם א יי ס"ל טעם משום חזקה דאשה דייקא ומינסבא ומשום חומר שהחמרת עלי' וכו' ולכאורה היה נראה לומר דהא דס"ל לאביי דמהני אפי' בדבר שבערוה אפי' לשיטת המפרשים הנ"ל דמהני אפי' באומר א"י עכ"פ היינו דוקא במידי דהוי ליה למידע וכדקיי"ל:

מחייב שבועה נגד עד אחד בדבר דלא ה"ל למידע א"צ לשלם כמבוא' בח"מ סי' ע"ב ובש"ך שם א"כ ה"נ דווקא בדבר דה"ל למידע ס"ל לאביי דנאמן לאסור אע"פ שהבעלים אומרים דאין אנו יודעים משא"כ באב כשאמר קדשתי את בתי כשהיתה קטנה דלא ה"ל למידע אך מלשון המפרשים הנ"ל משמע גבי האי סמי' וגבי ינאי מלכא דס"ל דבהני לא ה"ל למידע מדהקשו מהני עובדא לר"ת דלא שייך בהו שתיקה כהודאה כיון דלא ה"ל למידע וצ"ל כנ"ל דלענין ערוה ילפינן דבר דבר מעמון דלא מהני אפי' לאביי עדות קרוב או פסול. ובזה נראה לתרץ מה שהקשה השיך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' דברי הר"ן אהדדי בסוגיא כתב בהדי' דפסולי עדות אינם נאמנים באיסורין ובתשובה סי' כ"ה פסק דאפי' החשוד לאותו הדבר כשר להעיד בשל אחרי' ובאמת קשה על הפוסקי' הנ"ל שהקשו על ר"ת דאי ס"ד משום שתיקה מאי אמר אי מהימן לך דאי לאו גזלן הוא הא אפי' אי הוי גזלן הוי מהימן מטעם שתיקה כהודאה משמע דלדידהו אסי שפיר אע"ג דקי"ל דכל הפסולים נאמנים באיסורי' דחשוד לדבר א' איכו חשוד לכל התורה ולפמ"ש א"ש דהא האי אי מהימן לך דאי לאו גזלן הוא דברי אביי דס"ל דאף בדבר שבערוה מהימן ע"א ולפמ"ש דמודה אביי דבעינן עד כשר כמו גבי ממון דוקא בדבר שבערוה אליבא דאביי בעינן עד כשר אבל לדידן בשאר איסורי' י"ל דנא בעינן עד כשר כיון שאינו חשוד לאותו דבר ואפשר לומר עוד דלהני פוסקי' דס"ל דהעד נאמן לאסור אפי' במידי דאתחזק היתרא בזה בעינן דוקא עד כשר אבל במידי דלא אתחזק לא היתרא ולא איסורא נאמן אפי' עד פסול ובזה מיושבין דברי הר"ן ז"ל. והנה לכאורה היה נראה דמוכח כדבריהם דע"א נאמן לאסור אף בדבר שיש לו חזקת היתר דהא לפמ"ש התוס' דהא דילפינן דע"א נאמן להתיר היכי דלא אתחזק איסור' היינו דילפינן מנדה מוספרה לה שאשה נאמנת על הספירה ה"נ איכא למילף איפכא דנאמן ע"א לאסור אפילו במקום חזקת היתר וא"ל דהתם טעמא משום דשוויא אנפשה חתיכה דאיסור' ז"א דהא נאמנת לחייב את הבעל קרבן אם בא עלי' כדאיתא במתני' דנדה דף י"ד ע"ב דאם אמרה לו נטמאתי חייבין שניהם קרבן ואפי' שלא בשעת וסתה וכדאיתא בשבועות דף י"ח אלמא דנאמנת לחייבו קרבן אע"פ שהוא א"י ותו דהא קיי"ל דאפי' ראתה ולא הרגישה אינה טמאה מדאורייתא כדכתיב דם בבשר' עד שתרגיש בבשרה מיהו אם נימא כן היה מוכח כדאביי דהא כתבו תוס' בריש גיטן דנדה מיקרי דבר שבערוה וילפינן מיני' בדבר דלא אתחזק לא איסור ולא היתר מהימן אפי' בדבר שבערוה וא"כ ניליף כמי דע"א נאמן לאסור אפי' בדבר שבערוה וא"כ תקשה מניה לרבא אע"כ כיון דאשה דרכה לראות דם לא מוקמינן אחזקה כדאית' בכה"ג בריש נדה ודרכה נמי להרגיש כדאמרינן שם דסתם אשה מרגשת אתרע לחזקת היפר ושפיר נאמנת ומ"ש תוס' בריש גיטן דאינ' בחזקת רואה כל שעה היינו דלא הוי חזקה לאיסורא אבל לא הוי נמי חזקה להיתרא ולפ"ז נר' דמוכח כדעת הרא"ש דע"א נאמן מן התור' לאסור כמו להתיר במידי דלא אתחזק כלל לא להיתרא ולא לאיסור' מדנאמנת לאסו' את עצמה לומר טמא' אני ונאמנ' להתי' מדנאמנ' על הספיר' ועל הטהר' דלא כמשמעות דברי תוס' בריש גיטן אך נראה דהא דאיצטרך קרא דוספרה לה שנאמנת על הספירה היינו דא"צ לחקור אחריו אפילו בדבר שאפשר להוודע עפ"י אחר כגון שאמרה פלוני חכם התיר לי את הדם וכיוצא בו אבל בדבר שא"א להוודע אלא עפ"י עצמ' כגון הבדיק' והרגשה ע"ז אין צריך ראיה דוודאי נאמנת כדאיתא לקמן דחיה נאמנת על הבכור וכן הוא בח"מ סס"י ל"ה וע' בסמוך ודו"ק

והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל יותר דאפי' ע"א בהכחשת בע"ד וע"א מסייע אסור לכתחילה דהא כתב בפ"ט מה"ל אישות ע"א אמר קידש וע"א אמר לא קידש והיא מכחשת אפ"ה אסירה להנשא וכתב ה"ה ז"ל דטעמו דדוקא כשאין אחד מסייע כיון בע"ד מעיז בפני העד נאמן אבל כשא' מסייע דיכול להעיז אסור לכתחילה אפי' בהכחשת בע"ד לפי מ"ש הב"ש בסי' מ"ב דמהאי דינא לא תנשא ילפינן מיניה לשאר איסורי' דאסור לכתחילה א"כ ה"ה לשיטת הרמב"ם שאם ע"א מסייע לא מהני הכחשה וכבר כתבנו בסוגיא דלעיל דקאמר ותסברא ע"א בהכחשה מהימן משמע אע"ג דמסייע אפ"ה מהני הכחשת בע"ד ועיין מה שתרצנו לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל. ובזה נלענ"ד לפרש לשון הרשב"א בתשובה סי' תקמ"ה והביא הרמ"א בסי' קכ"ז סעיף א' ועיין שם בש"ך ס"ק י"ז וז"ל ומה שאמרת ע"א באיסורי בהכחשת בע"ד שלא בפניו מהו תשובה בהכחשה אינו כלום כדאי' בקדושין בשלהי פ' האומר שנים שבאו למדינת הים וכו' והכא אפי' שלא בפניו כיון שבע"ד מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו וגדולה מזה אומר ר"ת ז"ל וכו' ע"ש נראה ששאלת השואל היה דהוה מספקא ליה אי נימא כשיטת הרמב"ם ז"ל דאין הבעלים נאמנים להכחיש העד אלא מטעם העזה בפני העד א"כ כל שאין הבעלים בפניו י"ל דאסור לכתחילה וע"ז השיב הרשב"א דמוכח מסוגיא דקידושין אע"ג דהתם ליכא העזה דהא איכא המסייע ואפ"ה אמרו ע"א בהכחשה אינו כלום וה"ה שלא בפניו ודו"ק

ונראה לי הטעם הרמב"ם ז"ל מסוגיא דריש פ' אמרו לו דמוקי ללישנא קמא רישא דמתני' במכחיש ליה משמע דגם הך בבא דע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל מיירי במכחיש דאל"כ לא שייך לומר דבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן כיון דכבר הפסיק מילתא אחריתי אע"כ דכולי מתני' בבע"ד מכחיש אלא כיון דאיכא עד המסייע אין אמירת בע"ד מסייע מועיל כלום וממילא דחייב אשם תלוי ובזה א"ש הא דלא מדייק הש"ס שם דאי שתק מבבא דע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל כמו שדקדקו התוס' שם משום דבאמת מוקי להך בבא נמי במכחיש כר"ל ומ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' שגגות כהאי דינא דע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל וכו' הואיל ונקבע האיסור והוא א"י אם חטא וכו' היינו משום דמתני' ר"מ היא אבל אליבא דרבנן פשיט' כיון שהוא מכחיש נאמן. ודוק

שם בגמרא אמר אביי נאמן וכו'. צריך להבין דמאי פליגי נחזי איהי מאי קאמרה דאי אמרה טהורה אני הרי הוי ע"א בהכחשה דלא מהני כדאמר לעיל וכדיליף מקרא בריש פ' האשה רבה ותו מדאיצטרך קרא בסוטה דע"א מהימן לאחר קינוי וסתירה כשמכחשת מכלל דבעלמא מותרת ואי אמרה טמאה אני פשיטא דהא שווי' אנפשיה חתיכה דאיסורה ואין מאכילין להאדם דבר האסור לו וא"ל דאינה נאמנת לומר טמאה אני דשמא עיני' נתנה באחר וכמשנה אחרונה דסוף נדרים. ז"א דהא כתב בתרומת הדשן והובא בהגהת רמ"א באה"ע סי' קט"ו דס"ל דהיכא דאיכא רגלים בדבר נאמנות נר' דכ"ש הכא דאיכא ע"א ואיכא רגלים לדבר כמ"ש תוס' ד"ה אמר רבא כו' אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכו'. וכן כתב הב"ש שם בשם מהרש"ל א"כ מ"ט דרבא הכא דשרי וא"ל דמיירי לענין אם צריך לשאלה דלרבא אין צריך לשאלה ולאביי כיון דשתיקה דידיה כהודאה אסורה עליו עד שישאל אותה ז"א דהא כתבו התוס' לעיל דבמקום דאיכא לברר וודאי ע"א נאמן כדאמר לקמן גבי בעל מום שלח ואחוי ודוחק לומר דמיירי נמי שהי' שותקת דא"כ ה"ל לש"ס לפרש הכי באיבעי' וכ"ש דקשה לפמ"ש הב"ש דשם מהרש"ל דאם ע"א אומר שזינתה והי' שותקת הוי כהודאה ולא אמרינן שמא עיני' וכו' ויבואר לקמן. ונר' לענ"ד דמזה ראי' למ"ש רמ"א בהג"ה בי"ד סי' קכ"ז סעיף ח' א' שאומר לשני שותפין נתנסך יינכם וא' שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל עולם שרי והוא מהגהות אלפסי א"כ ה"נ הבעל והאשה הוי שותפין ואף שהיא אומרת טהורה אני מ"מ לדידי' אסורה כיון שהוא שותק ס"ל לאביי דאסורה לו אך נראה דזה הוא לשיטת ר"ת דפסק בש"ע שם כוותיה וכן הוא שיטת הגהת אלפסי כמבואר שם דטעם דשתיקה הוא מטעם דהודאה א"כ כיון שזה מודה אסור לו דשווי' אנפשיה חתיכה דאיסורא:

אבל לשיטת הרשב"א דמוקי שבע"ד אמר א"י לכאורה אין שום סברא שאם א' מכחיש את העד והשני אמר א"י שאסור לשני יותר מכ"ע ותו דמי גרע הכחשה דשותף אחר המכחיש דלאו כלום הוא ואף למ"ש הב"ש בסימן מ"ב לשיטת הרשב"א דבשנים המכחישים זה לזה נאמן האוסר ויליף לה מהא דכתובות דף כ"ג בע"א אומר קידש וע"א לא קידש ה"ז לא תנשא מ"מ בהכי לא מתרצא הכא דהא שם אמר אביי גופי' ואם נשאת לא תלא והכא באשתך זנתה הרי כבר נשאת לו ודוחק לומר כיון שהשותף וכן הכא האשה הוי נוגע בדבר גרע טפי מע"א לגבי שותף דהא גבי עלמא עדיף הכחשת בע"ד דמותר לכתחילה יותר מעד אחר ונראה לשיטתם צ"ל דמיירי דגם היא שותק' ג"כ ולפ"ז צ"ל דס"ל להרשב"א דשתיקה אפי' היכי דה"ל למידע לא הוי כהודאה דאל"ה כיון דאיהי הו"ל למידע הרי הוי כהודאה דשוי' איהו אנפשה חתיכה דאיסורא וזה נראה לענ"ד ג"כ לשאר איסורין דלא הוי שתיקה כהודאה דהא הרשב"א וסייעתו הקשה על ר"ת דאין לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורי' לענין שתיקה כהודאה ונ"מ שיוכל לחזור בו דלא כמשמ' מש"כ בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ז. שוב מצאתי בתשובת הרשב"א סימן א' רל"ז שכתב בהדיא היכא שהיא מכחישתו ודאי דאין העד נאמן והכא מוקי בשותקת וע"כ ס"ל בשתיקה אפי' אומר בפניך לא הוי כהודאה. ולפ"ז צ"ל דמהרש"ל שכתב בשותקת נאמן העד היינו משום דקי"ל