המקנה רלה

לקדשה דאי אמר האי לא ניחא לי מי מצי לקדש ליה ז"א אלא לפי הס"ד אבל לבתר למשני דקרא אתי שהאב נאמן לאסור את בתו אע"פ שאינו אומר למי קידשה פשיטא דהוי בידו לומר שקידש לאיש אחד והלך וא"כ קשה לרבא שיאומן עתה אעפ"י שהי' בוגרת כיון שהי' בידו ולכאורה הי' נרא' דהא דבידו נאמן היינו דוקא בשאר איסורין אבל בדבר שבערוה אינו נאמן דכלל הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך אין האב נאמן ולפ"ז הוי אתי שפיר דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי דאביי ס"ל לקמן בשמעתי' גבי אשתך זנתה דאין חילוק בין דבר שבערו' לשאר איסורי' א"כ ע"כ מוכח ממתני' דאינו נאמן אלא א"כ הוא עתה בידו כדס"ל לאביי שם בהנזקין ורבא לשיטתו דס"ל הכא בשמעתי' לחל' בין דבר שבערוה לשאר איסורי לכך ס"ל דבשאר איסורי' נאמן אפי' אין עתה בידו אלא שהי' בידו ונהי דכשהוא בידו עדיין נאמן אפי' בדבר שבערוה דהא לפמ"ש תוס' בריש גיטין בד"ה ע"א וכו' דנדה הוי לי' כדבר שבערוה נמצא כיון שמצינו בנדה דנאמנת על הטבילה משום שבידה כמ"ש תוס' שם מוכח שאפי' בדבר שבערוה נאמן כשהוא בידו וע"כ צ"ל כן דנדה הוי דבר שבערוה דאל"כ מנ"ל בדבר שבערוה דמהימן ע"א בדבר דלא אתחזק איסורא כדמוכח בריש גיטין ובריש פ' הא שה רבה ובמתני' דלעיל דאמר קדשתי את בתי דנאמן ע"א לומר אכי קדשתי משום דלא אתחזק איסורא ע"כ משים דילפינן מנדה דנאמנת על הספירה א"כ כמו כן איכא למילף בדבר שהוא בידו אף דאתחזק איסורא מ"מ ס"ל לרבא דדוקא בנדה שלעולם הוא בידה לטבול אבלו בדבר שכבר הי' בידה ס"ל לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורי' מיהו אפשר לומר דהא דאמר לעיל והרי הי' גדולה אינו נאמן היינו שהי' גדולה מכבר שלא אמר לה בפעם ראשון כשנתבגרה תו לא מהימן אח"כ כדס"ל לרבא שם בהנזקין ובזה מדייק הלשון דקאמר והרי הי' גדולת ולא קאמר והי' גדולה אלא ר"ל והי' גדולה כבר ולא אמר אלא עתה ועיין מ"ש לעיל דף ס"ג ע"ב בזה. ובזה יש להבין דברי התוס' ישינים בכתובות דף כ"ב ד"ה מנין לאב וכו'. ומיהו אם אמר וכו' דאע"ג לקמן ס"פ נערה פריך ואימא ה"מ קטנה וכו' גזירת הכתיב הוא דנאמן וכו' לכאורה אינו מובן דמה"ת נימא דגזירת הכתוב הוא דנאמן אע"פ שאינו בידו ולפמ"ש אתי שפיר כיון דבשאר איסורי' נאמן ע"א כשהי' בידו כבר ה"א דגם בדבר שבערוה הדין כן ולפמ"ש די"ל דבאמת דאפי' בבוגרת נאמן אם אמר לה בפעם ראשונה כשמצאה לאחר שנתבגרה וי"ל דבאמת טעמא דרבא דס"ל בהנזקין שם דנאמן אף שאינו עתה בידו היינו דנפקא לי' מיתורא דקרא דאמר לעיל ד' ג' ע"ב דאיצטרך קרא דאין כסף דיכול לקדש את בתו כשהי' נערה ולא נפקא מקרא דאת בתי נתתי משום דה"א הנ"מ כשהי' קטנה אע"ג דקרא בנערה מיירי מוכח דאפי' שאין עתה בידו כיון שהי' בידו נאמן לאסור דהוי ס"ד דקרא מיירי שאמר לה באמת בפעם ראשון שהי' נערה ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק

בא"ד אבל לאסור הדבר אינו נאמן וכו' לכאורה משמע דהיינו כמ"ש התוס' בגיטין ד"ה מידי דהוי דע"א נאמן דוקא להתיר ע"ש אלא דלא א"ש מ"ש אבל לאסור אינו נאמן דבמלתא דלא אתחזק היתירא בל"ז אסור מספק וכן קשה על הרא"ש בפ' הנזקין בחלוקה ראשונה דדבר דלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור ע"א נאמן להתיר וכ"ש לאיסור וכו' דלענין מה נאמן לאיסור הא בלא"ה איסור מספיקא וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"ו מה שתירץ שם דהא דנאמן לאיסור אע"ג דבלא"ה הא אסור כיון דלא אתחזק בו התירא מ"מ חשיב בעדותו וודאי איסור ונ"מ לענין ס"ס ע"ש ולענ"ד צ"ע בזה דממ"נ דאם לא העיד העד עד אחר שנולד הספק ספיקא האיך יאומן העד לאוסרה מחמת עדותו משום דאינו אלא ספק אחד הא קיי"ל דרוב עדיף מחזקה וס"ס ה"ל כרוב כמ"ש הרשב"א וטור ומבואר בחידושנו ספ"ק דכתובות כיון דאין ע"א נאמן במקום חזקה דהיתרא כ"ש דאינו נאמן במקום רוב להיתרא אפי' אם היה מעיד שהוא וודאי איסור וכ"ש דאף לדברים הוא ספק איסור ואם הוא מעיד קודם שנולד הספק השני ונ"מ אם יולד ספק אח"כ בל"ז לא הוי ס"ס דהא בעינן שיודעו שתי הספיקות ביחד כדאיתא בי"ד ס"ס ק"י בהג"ה ויש ליישב עפ"י מ"ש הש"ך ז"ל בדיני ס"ס ויצא לנו הדין ע"ש אך העיקר נראה דכוונת הרא"ש הוא כפשטא דבדבר דלא אתחזק כלל לא איסור ולא להתיר ואיכא ע"א להתיר וע"א מכחישו לאיסור לא אמרינן דכיון דע"א שנאמן להתיר בדבר דלא אתחזק איסורא היא מפורש בקרא כמ"ש תוס' בריש גיטין דנפקא מוספר' לה א"כ נימא דהוא בכלל כ"מ שהאמינה התורה לע"א הרי הוא כשנים ואפי' איכא עד המכחיש לאיסור ה"ל כאחד במקום שנים כדאיתא בכתובות דף כ"ב ע"ב וכמ"ש הש"ך שם בסוף ס"ק י"ד באורך ע"ז כתב הרא"ש ז"ל דאין סברא לומר כן כיון דהאמינה תורה לע"א להתיר מוספרה לה כ"ש דנאמן לאסור ואם זה חשיב כשנים אף זה חשיב כב' ומאי אולמה האי מהאי וא"כ ממילא כשאר באיסורו כמו שהיה בלא עדות שנים ולדעת התוס' צ"ל הא דאי' במשנה דע"א א' אכל חלב וע"א א' לא אכל מביא אשם תלוי היינו משום דשתיק ושתיקה כהודאה לכל אחד כמ"ש הרע"א בהג"ה ר"ס קכ"ז והיינו שכ' התוס' בכריתות שם בד"ה אמרו וכו' וצ"ל דמיירי שזה שמעידין בו שותק דאי אמר א"י פטור וכו' ולדעת הרא"ש א"ש טפי לפמ"ש הרמב"ם דמיירי באיקבע איסורא שהיו שני חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל א' מהן נאמן העד האוסר כמו עד המתיר מביא אשם תלוי ודו"ק

דף ס"ו וצריכא וכו' הא דלא עביד צריכותא להיפוך י"ל בפשטות אי לא הוי אשמעינן קמייתא ה"א בתרתי בתרייתא נאמן העד לחומרא שטהרות טמאות והשור פסול לקרבן משא"כ בקמייתא דאיכא חשש להביא חולין בעזר' ה"א דאינו נאמן ועוד נראה דלפמ"ש לעיל בשיטת ר"ת דללישנא דטעמא דרבנן דר"מ משום דאדם נאמן ע"ע וכו' היינו משום דדרשינן או הודע ולא שיודעהו אחרים היינו אפי' בשנים כיון דא"י מעצמו אלא ע"י הודעת אחרים לא חייבה התורה חטאת א"כ אי הוי נקיט תרתי בתרייתא ה"א דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום נאמנו' העד. אבל בחטאת חלב ה"א דלא מהני נאמנות העד כיון שא"י מעצמו והוצרך לאשמעינן דשתיקה כהודאה אפי' לדעת הרשב"א דס"ל דגם באכילת חלב הוא משום נאמנות והצריכותא אינו אלא דהוי ס"ד דטעמא משום דשתיקה כהודאה אבל לפי האמת אינו אלא מטעם נאמנו' העד מ"מ איצטרך קמייתא אי לא הוי נקיט קמייתא באכילת חלב ה"א דוקא באינך שייך נאמנות העד אבל באכיל' חלב אדם נאמן ע"ע שא"י ולא הוי אמרינן שתיק' כהודאה מיהו לפמ"ש הר"ן דל"ש שתיק' כהודא' גבי חלב כיון דע"כ היה שוגג אלא כשאמר העד שכבר נודע לו ונתחייב בחטאת א"א לפרש הכי וצ"ל כמ"ש לעיל והא דאיצטרך מציעתא גבי טהרות. י"ל דה"א דבטהרות הקילו כדאמרינן בחולין דף פ"ו אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר וק"ל

שם בגמרא איבעי' להו אשתך זנתה מהו וכו'. כבר כתבנו הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו דטעמייהו דאביי ורבא לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום נאמנות העד אפי' בדבר שהוא בחזקת היתר והבעלים אומרים שאינם יודעים. ולכאורה משמע דלשיטתם אפי' בדבר שהוחזק בחזקת איסור נאמן העד לומר שהוא מותר וכן משמע מדברי ריטב"א ז"ל שהביא ראי' ממעשים בכל יום שאנו קינים בשר במקולין אע"פ שאתחזק טריפה בחנות אף דנראה לענ"ד דאין מזה ראי' כלל דאף שיש טריפה במקולי' הוי כב' חתיכות שנתערבו אע"ג דמנקר' אתחזק איסורא לענין אשם תלוי כדאי' בכריתות ריש פ' ספק אכל מ"מ אין זה חזקת איסור וכבר כתבנו מזה דף ס"ג ע"ב מ"מ נר' שדעתו דאפי' במקום חזקת איסור נאמן העד להתיר וכן משמע מפשטות הסוגיא דריש פ' האשה רבה דבעי למילף דע"א מהימן להתיר לומר מת בעלך מקרא דאו הודע אע"ג דקרא מיירי לאסור ילפינן מינה דה"ה נאמן להתיר וכן נראה לענ"ד מהא דקתני במתני' דכריתות ע"א אמר אכל וא' אמר לא אכל מביא אשם תלוי לא אמרינן האוסר הוי כשנים וכן נראה לענ"ד דמוכח דמשני אביי בכתובו' דף כ"ג בע"א אמר קידש וע"א אומר לא קידש ע"ש ומפרשי' להראב"ד בהיא אומרת שאינה יודעת וכמו שהביא הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ב ואי נימא דהא דנאמן ע"א לאסור במקום חזקה היינו דוקא לאסור א"כ כיון דנפקא מקרא דאו הודע נימא דהוי כשנים כמו בסוטה ובעגלה ערופה כמ"ש תוס' בכתובות דף כ"ה ע"ב ד"ה א"ה וכו' וכמ"ש הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק ט"ו דס"ל דגם העד שמעיד להתיר חשוב כעד האוסר וממילא אוקמי אחזקה ועוד דקרא מיירי בחטאת חלב לא שייך לחלק בין להתיר בין לאיסור דהא אם לא אכל איכא איסורא משום חולין בעזרה. אך לפ"ז צריך לומר דהא דמסיק בריש אשה רבה דטעמא דע"א מת נאמן היינו דוקא משום חזקה דדיקא ומנסבא וכו' אינו אלא לרבא דלאביי דאינו מחלק בין דבר שבערוה נאמן מן התורה להתיר מיהו י"ל דאפ"ה צ"ל דלא הימנוה אלא משום חזקה דדיקא ומנסבא דהא לא הימנוה לע"א לומר נתגרשה כדאמר אביי עצמו בכתובות דף כ"ב ע"ב ע"א אמר נתגרשה אפי' אם נשאת תצא וכה"ג באומר עת לא תבא ע"ש היינו ע"כ דמודה אביי דמדרבנן אינו נאמן בדבר שבערוה ולהתיר אלא דהמנוה משום חזקה. ולפ"ז מתורץ היטב הא דלא מייתי הרי"ף ז"ל לעיל דף ס"ז גבי מי שאמר בשעת קידושין יש לי בנים דלשנויי דאביי כמו שהארכנו למעניתו לעיל בזה לפי שיטה זו י"ל כפשטות דבאמת כבר כתבנו דבמיגו זו דאי בעי מגרש לה לאו מיגו מעלי' הוא כשאר מיגו כמ"ש המפרשים שם דהוא רוצה לדור עמה אלא דמהני שלא יהא נוגע בדבר דאל"ה לא היה ניסת לו ע"ז קאמר דהיה יכול לרצות אותה בזה שיתן גט וכיון דאינו נוגע ממילא הוא נאמן מטעם עד אע"ג דאיתחזק איסור' מ"מ אביי לשיטתו דס"ל בשמעתין דאפילו בדבר שבערוה נאמן להוציא מחזקת איסור מדאורייתא אבל למאי דקי"ל דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן ממילא אין זו מיגו אלא בשעת מיתה כד איתא בב"ב דף קל"ג וכמ"ש הרי"ף שם

אך אכתי קשה לי מהא דאמר לעיל במתני' דאין נאמן האב לומר על בתו בוגרת קדשתי' כשהיתה קטנה משמע דאפי' אם הי'