המקנה רלד

בפ' ויקרא מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה והי' כי יחטא ואשם וגו' כדאיתא בפ' חלק דף ק"ט וחטאים בממונם דכתיב והי' בך חטא והא דלא הוי ידעינין דאינו נאמן העד במכחישו מסברא היינו משום דבעי למיכתב קרא דאו הודע לרבות כשאינו מכחישו אי לאו דכתיבא נמי מיעוטא ה"א דמרבה נמי מכחישו ודו"ק

בד"ה ותנא תונא וכו'. הא דנקט לא אכלתי ה"ה אם אמר א"י דפטור וכו'. ורשב"א וראב"ד וסייעתם חולקים והביאם הש"ך בי"ד סי' קכ"ז וכתבו דסוגיא דיבמות ריש פ' האשה רבה דקאמר תדע דטעמא משום דחשובה כהודאה היינו לישנא דאדם נאמן ע"ע וכו' וכבר כתבנו בסמוך דמוכרח לפרש הכי הסוגיא שם אלא דתוס' ס"ל דללישנא דטעמא דחכמים משום מגו דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי מוכח דאיצטרך קרא דאו הודע דע"כ מיירי באומר א"י דאי בהכחשה מקרא דלא יקים נפקא כנ"ל והיינו דס"ל דלכל חטאת היינו לקרבן חטאת וכן כתב בספ"י לעיל דף ס"ג ע"ב ולכאורה קשה דא"כ ללישנא דס"ל לרבנן דאדם נאמן ע"ע א"כ הא דכתיב קרא דלא יקים ע"א לכל עון ולכל חטאת הא אפי' שנים אינם נאמנים במכחישים ואפי' אם אמר א"י ותו קשה לי כיון דכתבנו לעיל דמשמעות סוגי' דיבמות דלטעמא דאדם נאמן ע"ע היינו דנפקא לי' מקרא דאו הודע ולא שיודעהו אחרים והיינו עפ"י שנים א"כ מנ"ל למימר דקרא דאו שודע ריבוי דאפי' ע"א נאמן כששותק מטעם דשתיקה כהודאה דלמא דוקא בשנים מהני שתיקה כהודאה. ואין לומר דלענין שתיקה כהודאה אין חילוק בין א' לשני' ז"א דהא רבא דס"ל דלקמן גבי ערוה דלא הוי שתיקה כהודאה אפ"ה אי מהימן כבי תרי אמרינן לקמן דמודה רבא דהוי שתיקה כהודאה כמבואר שיטת ר"ת בב"י סי' קכ"ז ע"ש א"כ נימא נמי דקרא מיירי דוקא בשנים הוא דמהני שתיקה כהודאה. ודוחק לומר דזה הוי מילתא דפשיטא ונר' לענ"ד ליישב דוודאי אם אומרים שני עדים שנתחייב חטאת דהיינו שאכל חלב בשוגג ואח"כ נודע לו והיא מכחישם בוודאי נאמנים כיון שמעדים שיודעים שכבר נודע לו בעצמו ונתחייב חטאת ובהא קמ"ל קרא דלכל חטאת דאין ע"א נאמן בזה אבל באינם יודעים שנודע לו אדם נאמן ע"ע כנ"ל ולפ"ז מתורץ גם קושי' שני' הנ"ל דלפי מ"ש הר"ן דלשיטת ר"ת לא אמרינן שתיקה כהודאה גבי חלב אלא כגון שאמר דלאחר שאכלו בשוגג חזר ונודע לו וכו' דאל"ה לא שייך למימר בהא דשתיקה כהודאה כיון שאכלו בשוגג א"כ א"א לומר דקרא דאו הודע דמרבה שתיקה כהודאה היינו בשנים דא"כ כיון שמעידים שבוודאי נתחייב חטאת א"צ להודאתו דהיינו דכתיב קרא דלא יקום ע"א וגו' דע"א אינו נאמן לחטאת אבל שנים נאמנים כנ"ל ודו"ק

בגמרא ותנא תונא ע"א אומר וכו' יש להקשות דה"ל לאביי לאתוי' מרישא ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי כן קשה בר"פ האשה רבה וכן הקשו התוס' בכריתות שם בד"ה אימא מציעותא דהוי מצי לאתוי' מרישא דתני בע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי ע"כ מיירי כמי ששתק דאל"ה אפי' בלא העד המכחיש אינו נאמן והש"ך בי"ד הביא סייעתא לשיטת הרשב"א וסייעתו דמרישא ה"א דמיירי בשתק ושתיקה כהודאה ע"ש ובאמת הא דאיתא בש"ע סי' קכ"ז בהגהת רמ"א ואם אין הבעלים מכחישם אע"פ שמכחישם אחר לא מהני מאחר שבעלים שם ושותקין וי"א דע"א בהכחשה לאו כלום הוא והוא מתשובת הרשב"א כמו שהביא הש"ך שם לכאורה דיעה קמייתא נפקא ליה ממשנה זו דהוי ספק דקתני ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי כמ"ש הש"ך שם בס"ק י"ב וס"ק י"ג ולענ"ד נראה דס"ל להרשב"א דא"א לפרש מתני' דכריתות הכי דבע"א בהכחשה אפי' היכא דאיכא חזקת היתר מביא אשם תלוי דהא איתא בכתובות דף כ"ג דע"א אומר קידש וע"א אומר לא קידש אם נישאת לא תצא ופירשו הרשב"א וראב"ד ז"ל וסיעתו דמיירי שהוא אומרת שאינה יודעת וכמו שהביא הב"ש דעתם באה"ע סי' מ"ב ס"ק זי"ן ע"ש ואי נימא דבכה"ג חייב אשם תלוי א"כ קשה קושי' הש"ס שם בדף כ"ב ע"ב הבא עליה באשם תלוי קיימא והכא לא שייך לאוקמא בניסת לא' מן עדים דהא בע"א אסורה להנשא לאותו העד כמו שכתבו תוס' שם בד"ה כגון שניסת וכו' ותו דהא מקשה שם והיא גופא באשם תלוי קיימא ומשני באומר' ברי לי וכיון דהכא איירי שאינה יודעת ליכא לשנוי הכי וכ"כ הרמב"ם פ"ח משגגות הלכה ג' דבספק מקודשת לא נקבע האיסור ופטור מאשם תלוי אלא העיקר נראה דדבר זה מבואר ברמב"ם פ"ח מה"ל שגגות הל' ג' האוכל חתיכה וע"א אומר לו וכו' הואיל ונקבע האיסור והיא ה"י אם חטא אם לא חטא מביא אשם תלוי ופירש הראב"ד ז"ל דבריו דמיירי בשתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל חתיכה א' מהם אימר שאכל של חלב וא' אומר שאכל של שומן וע"ש הרי דבכה"ג ליכא חזקת היתר כלל וכיון דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ממילא הוא חייב באשם תלוי כיון דאכל א' משני חחיכות דאיקבע איסורא אבל היכא דאיכא חזקת היתר ולא איקבע איסורא ממילא אוקמי אחזקה כמ"ש הרשב"א בתשובה ולפ"ז ממילא דלא קשה דה"ל לאביי לאתוי' ראי' מהך דע"א אומר אכל וא' אומר לא אכל דהא אביי בעי לאתויי ראיה אפי' היכא דאיכא חזקת היתר דכל הני ג' בבא דאביי כ"כ איירי בדאיכא חזקת היתר והיינו דאתחזק האי גברא דלא אתחייב קרבן מדלא אמרו האי צריכותא בסוגיא שם וכיון שכתבנו דרישא ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל וכו' מיירי ע"כ היכא דליכא חזקת היתר כנ"ל א"כ אין להוכיח מכאן דע"א נאמן אלא היכא דאיקבע איסורא דאיתרע לה חזקת היתר מדחייבה עליו התורה אשם תלוי ועוד מאה דאפי' בלא איקבע איסורא אין להוכיח מבבא זו דע"א נאמן לאוסרה דלפמ"ש התוס' בריש גיטין דף ב' ע"ב ד"ה מידי דהוי ומיהא י"ל דה"ק ע"א נאמן באיסור ה"מ להתיר והא דבעי תרי לאיסור וכו' ע"ש א"כ י"ל דאפי' אי לא הוי אלא ע"א שאכל נמי לא מחייב אלא אשם תלוי והא דנקיט ע"א אומר לא אכל היינו דקמ"ל דאי לא הוי אלא ע"א שלא אכל כיון דלא אתחזק איסורא נאמן העד שאמר לא אכל לפוטרו מאשם תלוי אלא כיון דאיכא הכחשה כנגדו מעד שאומר שאכל נתבטל עדותן וחייב באשם תלוי כמקדם לכך מייתי מסיפא דאמר לא אכלת דמיירי מסתמא בחתיכה אחת ושפיר הוכיח מזה דנאמן אפי' במקום חזקה. אך העיקר נראה לענ"ד דבאמת לענין שתיקה כהודאה אין לחלק בין יש לה חזקת היתר ובין אין לה חזקת היתר כגון שני חתיכות כנ"ל כיון דלאו מטעם נאמנות העד אלא מחמת הודאת עצמו אין לחלק בזה אלא דמהאי בבא דע"א אומר אכל וע"א אמר לא אכל אין להוכיח מזה דשתיקה כהודאה דאיכא למימר דמיירי בא"י וכיון דע"כ מתני' בב' חתיכות כמ"ש הרמב"ם א"כ כשאמר א"י אוקי חד לגבי חד וממילא חייב באשם תלוי ועיקר הוכחה מבבא דהוא אמר לא אכל דאפי' אי נימא דמיירי בשתי חתיכות מוכח דשתיקה כהודאה מדקתני סתמא משמע אפי' בחתיכה אחת כנ"ל ותו דאפי' אי מיירי בשתי חתיכות מוכח דשתיקה כהודאה היינו משום דבכל הני דאמרינן דשתיקה כהודאה הכל תלוי בשעת אמירת העד דאינו נאמן אח"כ להכחיש את העד הא דאמרינן במשנה שמכחיש ואמר לא אכלתי בין בע"א בין בשני עדים מיירי הכל בשעת אמירת העד תדע דללישנא דמפרשינן דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואמאי לא שיילינין לי' לפרש דבריו אלא דאזלינן בתר אמירתו בשעת אמירת העד וכן בע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל כתבו תוס' דמיירי שבאו בבת א' והעיד דאל"ה ה"ל ראשון כשני' והכא נמי בתחלה הוי כהודאה אפי' אם אמר אח"כ לא אכלתי חייב חטאת דאי נימא דלא הוי כהודאה אלא כא"י יכול לומר אח"כ נזכרתי שלא אכלתי כדאיתא בח"ה גבי עדים דלאחר ששתקו יכולים לומר נזכרנו אע"כ דהוי כהודא' וא"כ אפי' נימא דמיירי באיקבע איסורא כגון שני חתיכות דומיא דרישא מ"מ כיון דמוכח דשתיקה כהודאה אין לחלק, בין יש לה חזקת היתר או לא ושפיר הוכיח מזה שתיקה כהודאה דהכא אין לומר משום דהעד שהעיד בתחלה שאכל והוי לי' כשנים דמה בכך הא אפי' בשנים ס"ל לחכמים דר"מ דנאמן אדם על עצמו יותר מב' עדים ובזה מתורץ היטב הא דמדייק הא אישתוק מהימן דאכתי ה"ל למימר דאפי' אם אומר א"י פטור לשיטת ר"ת ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מתני' מיירי בב' חתיכות דומי' דבבא ע"א אמר אכל וא' אמר לא אכל כנ"ל וא"כ באומר א"י לא מצי למתני פטור משום דעכ"פ חייב אשם תלוי לכך מדייק מדלא אשמעינן רבותא טפי דאפי' שתק בתחילה ואח"כ אמר לא אכלתי פטור כנ"ל ואדרבה לשיטת הרשב"א דס"ל טעמא דשתיקה היינו דכיון דא"י ממילא נאמן העד קשה דאין זה דיוק דדלמא להכי נקיט שאמר לא אכלתי דבאומר א"י עכ"פ חייב אשם תלוי וצריך לדחוק לדידיה דה"ל למיתני בהדי' בחתיכה א' דלא אקבע איסורא פטור אבל אין לומר דס"ל כמ"ש הכ"מ שם דאפי' בלא אקבע איסורא כגון בחתיכה אחת אפ"ה חייב אשם תלוי בע"א אמר אכל וא' אמר לא אכל דכיון דע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל הוי כאיקבע איסורא דכבר הוכחנו לעיל מסוגי' דכתובות דף כ"ב דבכה"ג ליכא אשם תלוי אמנם מדברי תוס' משמע לכאורה דס"ל כמ"ש הכ"מ שכתבו תוס' בכריתות שם בד"ה אמרו וכו' וצ"ל דמיירי שזה שמעידין בו שותק דאי אמר א"י פטור וכו' ואי נימא דמיירי בשתי חתיכות למה אם אמר א"י פטור אפי' לשיטת ר"ת כיון דאיכא חד לגבי חד אע"כ צ"ל דמיירי בחתיכה א' ואפ"ה מיקרי איקבע איסורא כיון ששותק אבל אם אמר א"י אפי' ע"א לבד אומר שאכל פטור אפי' מאשם תלוי מיהו יש ליישב דבריהם כמו שיבואר בסמוך ודו"ק

בד"ה נטמאו טהרותיך וכו'. וי"ל דהאי דנזקין מיירי שאינו שותק אלא מכחיש וכו'. לכאורה יש לדקדק דמנ"ל דאפי' מכחישו דלמא בנזקין מיירי בכשאומר א"י אכל אם מכחישו י"ל דאינו נאמן אפי' בידו ובזה הוי מתורץ קושי' הת"י בכתובות דף כ"ב ד"ה מנין לאב וכו' וא"ת תיפוק ליה וכו' דאצטרך קרא אפי' היה מכחישתו וצ"ל כיון דהטעם הוא דנאמן בדבר שבידו משום מיגו או משום דהוי כבעלים כמ"ש הרא"ש בנזקין ממילא דאין לחלק אפי' במכחישו וק"ל

בא"ד ועתה בענין זה יש ג' דינים וכו' ובדבר שאינו בידו עתה וכו'. לכאורה קשה לי דהא אמרי' במתני' לעיל דף ס"ד באומר קדשתי את בתי כשהי' קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן ואמאי נימא דהיה בידו לקדשה כשהיתה קטנה ואע"ג דאמרינן שם דלא מקרי בידו