המקנה רלג

וקתני דפנו וכמו שפי' רש"י ד"ה ה"ד וכו' אלא לאו בכה"ג דניסת לא' מעדים ואח"כ באו עדים שהי' חי באותו שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה ע"ש משמע דבאינו כהן כה"ג לא תצא אע"פ שמכחישים זא"ז דהא כתב הח"מ דכשזה א' מת היום וזה א' מת אתמול דהוי הכחשה א"כ י"ל בכל מקום שהאמינה התורה לא' כשני' כגון ע"א באיסורי היכא דלא אתחזק לא איסור ולא היתר וכיוצא בו כיון דלדברים שנים מותר אע"פ שמכחישים זא"ז הוי כמו ב' כיתות עדים שמכחישים זא"ז משא"כ לענין ממון דאמרה התורה ע"פ שנים יקום דבר שלא האמינו התורה לר"א אלא לשבועה הרי דלא חשיב כשנים בזה אמרינן דאם מכחישו זא"ז בטל עדותן לגמרי ואפי' שבועה אינו צריך א"כ א"ש לעיל בבאו שנים וכ"א אומר אני קדשתי כיון דהתם לא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר כמ"ש שם וכ"א חשוב כשני' וממ"נ מותרת לעלמא משא"כ הכא אי נימא לאוסרה מטעם ע"א שאומר שקידש אע"ג דאיכא חזקה להיתרא ע"כ היינו משום דילפינן דבר דבר מממון כי היכא דהתם מהני קצת ע"א לענין שביעה ה"נ חוששים א"כ לא עדיף משבועה דבטל לגמרי כשמכחישים זא"ז ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל נמי כהרא"ש ז"ל דבע"א אומר מת וע"א נהרג תנשא כיון דלענין זה ע"א נאמן מן התורה כשנים כדאמר ריש האשה רבה דחזקה דדיקא ומנסבא מרעי לחזק' דא"א והוי כאלו לא אתחז' לא איסור ולא היתר דע"א נאמן כשנים לומר מת או נהרג א"כ ה"ה כשמכחיש זא"ז דא' מת וא' נהרג נמי מותרת כמו בתרי ותרי ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק

ברש"י ד"ה ע"א בהכחשה וכו'. נראה מדבריו דהא דאמר ע"א בהכחשה לאו כלום הוא לא מיירי בהכחשת בע"ד אלא כשא' מכחיש את חבירו אע"פ שהוא אינה מכחשת אותו וזה הוא דלא כמ"ש בב"ש באה"ע סי' מ"ב ס"ק ז' בשיטת הרשב"א וראב"ד דמפרשי סוגיא דכתובות דף כ"ג בע"א אומר קידש וא' אומר לא קידש והיא אינה יודעת דלכתחילה לא תנשא וצ"ל דרש"י מפרש לה כשיטת התוס' שם אבל דוחק לפרש דהכא כיון שלא הי' קידושין אלא בפני ע"א גרע טפי כיון דלפי הס"ד מהני קידוש בפני ע"א. מיהו הא קשי' לי לשיטת הרשב"א וראב"ד שכתב הב"ש דהא לדבר שבערוה קיי"ל לקמן כרבא דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ סוגי' דכתובות הוא דלא כהילכתא אלא דאביי משני הכא לשיטתו דס"ל דדבר שבערוה דמי לשאר איסורי' והרמב"ם כתב אוקימתא זו לדינא והראב"ד בהשגות משמע דמודה ליה היכא שהיא אינה יודעת וצ"ל דס"ל דהא דאמר רבא דבר שבערוה אין פחות משנים הייני דוקא באשתך זנתה כיון דכבר נשואה לו הוי כמו דאמר בסוגיא דכתובות שם אם נשאת לא תצא אבל לכתחילה מודה רבא דלא תנשא אפי' בע"א מכחיש משום לזות שפתי' וכמו שיבואר לקמן בס"ד לשין הטור בסי' קט"ו ע"ש וכבר כתבנו מה שיש לפרש הסוגיא לשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק

בתוס' ד"ה אמר לו ע"א וכו' אבל שני נאמנים ומחייבים אותו קרבן וכו'. כתב מהרש"א ז"ל שזהו דוקא לר"מ אבל לרבנן פליגי וס"ל דאף שנים אינם נאמנים משמע דס"ל דאף בשנים אם אמר איני יודע אינם נאמנים ולכאורה זה הוא סותר דברי תוס' בריש פ' אמרו לו בד"ה אלא דקא וכו' שכתבו דליכא למימר דמיירי כשאמר איני יודע דפשיטא דחייב דאינו יודע גבי תרי עדים הוי כשתיקה ע"ש משמע דרבנן מודים באינו יודע וכל משמעות פשטות דברי תוס' בדיבור זה שלא כתבו אבל שנים נאמנים לר"מ וכן משמע להדי' מסוגי' דריש פ' האשה רבה אילימא דאתי תרי ולא קא מכחיש להו קרא ל"ל נשמע דפשיטא דמהימן אך מלשון התוס' דבסמוך שכתבו שלא נקט שהוא אומר אינו יודע היינו לרבותא דר"מ משמע דלרבנן אפי' בשנים ואמר א"י פטור ונר' דתלי' בתרי לישנא דאיתא בריש פ' אמרו לו אי טעמא דחכמים משום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים או טעמא דחכמים משום דמפרשינן דמה שאמר לא אכלתי היינו שלא אכל בשוגג אלא במזיד והא מבואר לענ"ד מסוגי' דריש פ' האשה רבה דקאמר שם ממאי דמהימן דלמא משום דשתק ושתיקה כהודאה דמי תדע דקתני סיפא אמרו שנים וכו' רישא א"ט קא מחייבי רבנן וכו' ולכאורה אינו מובן כמו שנתקשה בה המפרשים דמה ענין שנים שהוא מכחיש לע"א שאינו מכחיש וכר' דסוגי' זו אזלי ללישנא דטעמא דחכמים משום דאדם נאמן ע"ע וע"כ צ"ל דטעמא דרבנן דנאמן נגד שני עדים נפקא מקרא דהודע ולא שידועהו אחרים היינו דגילתה התורה בפי' דאין עלי' שים חיוב קרבן מחמת הודעת אחרים וא"כ מה בכך דמהימנא כיון שהיא אומר שלא אכל אפי' אם האמת שאכל כיון שאינו אלא ע"י הודעת אחרים לאו בר קרבן הוא ובזה מובן הטעם מה שאמרו חכמים דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי דלכאורה הלשון דמה אם ירצה אינו מובן לטעמא דאדם נאמן ע"ע אלא הענין הוא דהוי מצי למימר דכיון שאמרו העדים שראו שאוכל חלב ה"ל כאילו מעידים שהוא עצמו יודע שאכל חלב כי היכא דקיי"ל הטוען את חבירו מנה לי בידך והוא טוען דא"י דחייב לשבע א"י כדאית' בח"מ סי' ע"ה דלא אמרינן האיך יכול להשביעו בטענות ספק שהרי אינו יכול לטעון טענות וודאי שהוא יודע אלא דהוי כטענת וודאי משום דמסתמא הוא יודע ה"נ כשאומר לא אכלתי או א"י אם אכלתי מה"ת נימא דה"ל כהודיעו אמרינן כיון דהעדים אומרים אכלת בדבר דהוי לי' למידע ה"ל כאילו אומרי' שהוא יודע ונדחק לפרש קרא דלא שיודיעהו אחרים היינו שמעידים בדבר דלא ה"ל למידע אם אכל חלב ע"ז אמרינן דנאמן לומר שא"י במגו דאי בעי אמר מזיד הייתי ולא הוי מיגו במקום עדים דהא באפשרי שהוא שכח ולא ידע אע"ג דמסתמא אינו כן שפיר מהימן במיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי וכיון ששכח אע"פ שהאמת הוא כדברי עדים שאכל חלב מ"מ הוא פטור משום הודעת אחרים ושפיר הוכיחו הש"ס מזה דהא דמחייבו רבנן בשת' אפי' בע"א היינו משו' דהוי כהודא' נמצא מבואר בדברי הש"ס דבשני' אפי' אם אומר א"י פטור כיון דהוא ע"י הודעת אחרי' וא"כ אין ראי' מהא דקאמר הש"ס שם בתחלה דבשני עדים כי לא הכחישו ל"ל קרא דהתם מקמי דמסיק דטעמא דרבנן הוא משום דלא מהני הודעת אחרי' אבל לפי מה דמסיק דטעם הוא משום דלא מהני הודעת אחרים א"כ אפי' בשנים אם אמר א"י לא מהני אבל ללישנא דטעמא דרבנן משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי הא לאו הכי מהימני א"כ ממילא בשנים והוא אומר איני יודע מודים דחייב. והנה התוס' בריש פ' אמרו לו בד"ה אמרו לו וכו' כתבו וז"ל וצ"ל דמיירי שהאיש שמעידים בו שותק דאי אמר איני יודע פטור וכו' וע"כ מיירי שאותו שמעיד עליו אומר א"י דאי אמר לא אכלתי פשיטא דע"א לא מהימן דהא כתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ע"ש ולכאורה דבריהם ז"ל אינו מובנים דמה להו להוכיח זה בהוכחה אחרת הא מפורש הוא בריש פ' האשם רבה תדע דקתני סיפא וכו' ותו דלמה באמת לא הוכיח הש"ס בריש פ' האשה רבה מהוכחה שהוכיחו תוספות ותו דלפמ"ש דקרא דאו הודע ולא שידועהו אחרים היינו אפי' בשנים א"כ שפיר איצטרך קרא ולא שיודיעהו אחרים דאפי' בשנים נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ולפמ"ש אתי שפיר הכל דאדרבה קשה להו דללישנא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי דמפרשינן דברים מה שאמר לא אכלתי היינו שאמר מזיד הייתי אבל אם מכחיש באמת מודים רבנן דחייב קרבן והיינו דל"ל סברא דאדם נאמן על עצמו א"כ ליתא להוכחת הסוגיא שם שתיקה כהודאה דמי וע"ז כתבו דממ"נ מוכח דאי נימא דקרא דאו הודע ולא שיודעהו אחרים לא מיירי בשני עדים אלא דממעט ע"א בל"ז ונוכח דטעמא משום דשתיקה כהודאה אבל אם אמר א"י אין העד נאמן לחייבו דאי נימא דקרא דאו הודע ולא שיודעהו אחרים היינו בע"א שמכחישי קשה ל"ל קרא פשיטא דהא כבר כתב לא יקום ע"א וכו' אע"כ דקרא מיירי בע"א והוא אומר א"י ואפ"ה פטור נמצא מוכח לשתי לשונות דטעמא הוא משום דשתיקה כהודאה דאי נימא דקרא מיירי ולא שיודעהו אחרים בשני עדים דשפיר איצטרך קרא דאינו חייב כשמכחישו דאע"ג דשני עדים מביאם לידי סקילה מ"מ הוא צ"ל דבאמת הטעם בזה אע"ג דעדים נאמנים היינו משום דבעינן דוקא הודעת עצמו ולא שיודעהו אחרים וכיון דעכ"פ הוא טועה אינו חייב קרבן על הודעת אחרים א"כ כ"ש דעפ"י ע"א אינו חייב קרבן כשאומר א"י נמצא דהוכחת התוספות והוכח' הש"ס צריכין לשני טעמים דחכמים. ובזה מובן היטב הא דאמר הש"ס בריש פ' האשה רבה רישא מ"ט קא מחייבי רבנן אילימא וכו' ופי' רש"י ד"ה מה אם ירצה וכו' דאפליגו בהא מכלל דרישא ע"א אומר אכלתי דדייק מינה הא אישתיק חייב דברי הכל עכ"ל והוא דחוק דמאי פסיקא לי' דהא בכריתות בלישנא קמא מוקי התם רישא דמתני' כר"מ ולפמ"ש אתי שפיר דלר"מ דס"ל דשנים נאמנים וע"כ הא דמיעוט קרא ולא שיודעהו אחרים היינו בע"א ע"כ צ"ל דאפי' בא"י מיעוט קרא דאינו נאמן וע"כ יצטרך לומר דדוקא אליבא דרבנן ושפיר מקשי רישא מ"ט קא מחייבי רבנן. יצא לנו הך מילתא דאומר א"י בשני עדים תלי' בתרי לישני דללישנא דנאמן ע"ע פטור אפי' בשנים כשאומר א"י וללישנא דמפרשינן דבריו כולה קרא דאו הודע מיירי בע"א אבל בשני' מחייב כשאומר א"י נמצא לפ"ז א"ש דמ"ש תוס' בדיבור זה אבל בשני' נאמנים ולא כתבו בהדיא לר"מ משום דבאמת ללישנא דמפרשינן דבריו אף רבנן מודים דמחייב קרבן כשאומר א"י לכך כתבו סתמא ומ"ש בדיבור הסמוך משום רבותא דר"מ היינו כדי לפרש דא"ש אפי' ללישנא דאדם נאמן ע"ע כן נלענ"ד לפרש דבריהם ודו"ק ועיין בסמוך

ולפ"ז נר' לענ"ד דמיושב קצת מה שכתבו תוס' בסמוך דהא דקתני במתני' והוא אמר לא אכלתי ה"ה אם אומר א"י הא דלא נקיט באמת מתני' בא"י די"ל דא"י לאו רבותא היא כ"כ דכשאומר א"י אין העד מכחישו ואיכא למימר קושטא קאמר שא"י וה"ל הודעה מפי אחרים אבל במכחישו ואמר לא אכלתי אין לתלות כל כך שא"י כמ"ש לעיל ואפ"ה קמ"ל דהוא נאמן יותר מן העד ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק

אך כ"ז לשיטת תוס' אבל לשיטת הראב"ד ורשב"א שיבואר לקמן דס"ל דטעמא דאביי משום נאמנות העד כ"ש בע"א והוא אומר שא"י נרא' לי דהא דאיצטריך קרא דאו הודע ולא שיודעהו אחרים דהיינו לפי שיטתם במכחישו ואמר לא אכלתי וצ"ל דלא נפקא מקרא דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת כמ"ש תוס' דס"ל דהאי קרא בממון קא מיירי כדפי' רש"י פ' שופטים וכן משמע מסוגיא דלעיל דקאמר רב אשי מאי דעתיך דיליף דבר דבר מממון ומצינו לשון חטא גבי ממון